פוסט שפורסם באחת מקבוצות הנשים הגדולות בארץ לפני כמה שבועות הצליח לעורר מיני-סערת רשת כשנטען בו שבעלי דירות מסרבים להשכיר לנשים גרושות. הפוסט והתגובות המחישו את העובדה שגם בשנת 2021 היחס לגרושים - ועוד יותר מכך לגרושות - הוא כאל אזרחים סוג ב', יד שנייה במצב משומש. ואם זה היחס במגזר שבו 20% מהזוגות הנשואים מתגרשים, אפשר רק לדמיין לאיזה יחס זוכים מי שמעיזים לפרק את החבילה במגזר שבו שיעור הגירושים עומד על 6.6% בלבד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויים:
ממש כמו אצל חילונים, גם בקרב החרדים ישנה עלייה מתמדת במספר המתגרשים, אלא שעבור רבים במגזר, זוגות שמתגרשים עדיין נחשבים "מוקצה", ולכן נאלצים להתמודד עם בעיות נוספות בהשוואה למתגרשים במגזר החילוני. בני זוג חרדים שנפרדים יגלו מהר מאוד שלמרות עשיית הצדקה והחסד שמסביב - ככל שזה נוגע לגרושים ולגרושות, רבים עדיין חושבים שכדאי לשמור על מרחק בטוח. המרחק הזה יתבטא לא רק אצל בעלי דירות פוטנציאליות, אלא גם במסגרות שאולי יסרבו לקבל את הילדים, בקולגות שיעשו פרצופים ואפילו בחברות ובחברי ילדות שיבחרו להיעלם בשעת המשבר.
"לא הסכימו להשכיר לי דירה": להיות גרוש בחברה החרדית
(צילום: אריק מרמור)
לצד כל אלה, יהיו המון התמודדויות יומיומיות שקשורות לאורח החיים הדתי: מה לעשות עם ילדה שהולכת לבית הכנסת לבד עם אבא שלה - האם היא תשב בעזרת הגברים, או אולי לצד נשים שאינן קרובות אליה? ומה ירגיש ילד שנמצא בשבת עם אמא שלו, ורואה את כל חבריו הולכים ל"אבות ובנים" (זמן לימוד משותף) בזמן שהוא נשאר בבית? ובכלל, מי מבין בני הזוג יקבל בהסכם הגירושים את הזכות להמשיך להתפלל בבית הכנסת, לצד הקהילה שכבר הפכה למשפחה שנייה?
עם כל השאלות האלה נאלצו גרושים וגרושות חרדים להתמודד לבד, ועדיף בפינה חשוכה ומבלי שאף אחד רואה. אלא שבשנים האחרונות חלה תפנית בנושא. אומנם עדיין אי אפשר לשלוף את הביטוי המשומש "מהפך", אבל ניתן לסמן רמזים אופטימיים של שינוי.
פייני סוקניק נחשבת לנושאת הלפיד בתחום, תרתי משמע. ב-2016 היא זכתה להדליק משואה בזכות העמותה שייסדה, "באשר תלכי", שהוקמה כדי לתת תמיכה וסיוע לנשים חרדיות במצבי פרידה וגירושים. היא עצמה עברה גירושים לפני כעשור, כשהייתה בת 28 ואמא לשלושה ילדים קטנים.
"כל גירושים הם קשים, אבל גירושים בחברה החרדית השמרנית הם כנראה יותר מורכבים", היא מסבירה. "בגלל שאחוז הגירושים נמוך יחסית לחברה הכללית, פחות מכירים את התופעה מקרוב וגם לא רוצים להודות שהיא קיימת. במקרה שלי בעלי עזב את הבית, אבל זה לא עניין אף אחד מי אחראי על הגירושים, ואני הרגשתי מאוד מהר שזה באחריותי ובאשמתי. ככה התייחסו אליי גם בבית הדין, עם טיעונים שאני לא מספיק טובה כאישה, שאני לא עושה את תפקידי כראוי.
"לאורך כל הילדות אנחנו מתחנכות שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב, ושאישה בונה ואישה הורסת. אנחנו גדלות על הדימוי של אשת חיל, ועל המודל שבו הבעל לומד ואחראי על התורה בבית והאישה מפרנסת ומטפלת במשפחה. ואם היא מצליחה – כולם מעריכים אותה, אבל אם היא נכשלת – זה באשמתה. אז יש תחושה פנימית של כישלון. יכולתי להיות מאוד מצליחה בעבודה ואמא למופת, אבל זה בכלל לא היה משנה, כי כשמתגרשים נכשלים במקום הכי חשוב".
את עצמך גם הרגשת ככה?
"החברה נתנה את ההרגשה הזו. במקום שבו גדלתי, בקהילה החרדית בחיפה, הפסיקו לדבר איתי. גם חברות ילדות שגדלתי איתן מגיל שלוש. אחת אפילו חצתה את הכביש כדי לא לדבר איתי. לא היה לי קל להתמודד עם זה. גם קיבלתי מסרים שמדברים עליי דברים לא טובים. למעט משפחה אחת בבניין, שבאמת תמכה לאורך כל השנים בצורה בלתי רגילה, אף אחד לא התעניין איפה אני נמצאת בשבת ואם אני לבד".
9 צפייה בגלריה
''נתנו לי להרגיש שזה באחריותי ובאשמתי. שלא עשיתי את תפקידי כראוי''. פייני סוקניק
(צילום: אלכס קולומויסקי)
חזית נוספת שסוקניק נאלצה להתמודד איתה הייתה הצוות בעבודה. "הייתי מורה בסמינר לבנות בגילי 19-18, והקולגות שלי, שהיו המורות שלי בעבר, התלוננו שאני לא יכולה ללמד כי אני לא יכולה לשמש דוגמה לתלמידות שצריכות להתחתן. למזלי המשפחה שלי תמכה בי לאורך כל הדרך, אבל יש הרבה משפחות שלא תומכות. חלקן עושות את זה מתוך שמרנות ואמונה שעם זה מתחתנים ועם זה נתקעים, וחלקן מפחדות מההשפעה על השידוכים של האחים והאחיות הקטנים יותר, כי זה בהחלט משפיע – אם יש אח או אחות גרושים במשפחה, 'המניות' בשוק השידוכים יורדות כי אולי יש משהו בבית שהוא לא תקין. אז הרבה הורים שיש להם עוד ילדים בשוק השידוכים מבקשים מהבנות לחכות עם הגירושים. כמובן שלא במקרים של זוגיות אלימה".
אז למי שסובלת מאלימות עושים הנחות?
"הנקודה היא שלא שואלים. ב'באשר תלכי' רצינו וניסינו לגרום לאנשים להסתכל על כל זה מחדש. לשאול למה אנחנו מסתכלים ככה, למה אנחנו מסייעים לאלמנות ולא לגרושות, הרי טכנית המצב לא שונה ולפעמים יותר גרוע. הקהילה החרדית היא קהילה של המון חסד. לא יכול להיות שהחסד הזה יהיה סלקטיבי".
פייני סוקניק: "ניסיתי להבין למה הקהילה מתייחסת אלינו בצורה כזו. הרי זה שהסטטוס הזוגי שלנו משתנה לא אומר שמשהו בנו משתנה. יש מקרים של נשים שנמצאות בזוגיות לא טובה, אפילו אלימה, ולפי ההלכה היהודית מותר להתגרש, אנחנו לא קתולים. אז אם זה מותר ולפעמים אפילו צריך וחובה ומצווה, למה הקהילה לא מקבלת אותן?"
תחושת הניכור שסוקניק מתארת כמעט שהצליחה לשתק אותה, אבל מכיוון שהיא מגיעה מרקע טיפולי, היה לה ברור עד כמה תמיכה ושיח יכולים להשפיע ולעזור - אם לא לה אז לאחרות במצבה. היא התחילה לכתוב את חוויותיה בבלוג אנונימי, ובעקבות הפוסטים הגיעה אליה גרושה שכתבה בלוג דומה. השתיים הופתעו לגלות שהן כותבות כמעט את אותם הדברים ומדווחות על התמודדויות כמעט זהות.
לפני כן יצא לך להכיר גרושות?
"לא. זה היה מסביב אבל לא היה מדובר. כמו, להבדיל, שפעם היו מחביאים בבית ילדים עם תסמונת דאון. אם יש מישהו גרוש במשפחה אז כדאי להצניע, לא לעשות בושות. כשהבנתי שזה לא רק הסיפור שלי אלא של הרבה מאוד נשים בקהילה החרדית, הכעס שלי שינה כיוון. זה כבר לא היה ביני לבין ריבונו של עולם, אלא זה היה יותר כלפי הקהילה. ניסיתי להבין למה הקהילה מתייחסת אלינו בצורה כזו. יש מקרים של נשים שנמצאות בזוגיות לא טובה, אפילו אלימה, ולפי ההלכה היהודית מותר להתגרש, אנחנו לא קתולים. אז אם זה מותר ולפעמים אפילו צריך וחובה ומצווה, למה הקהילה לא מקבלת אותן?
"החלטתי שאקים ארגון שילווה ויעזור ויתמוך בנשים חרדיות שנמצאות בתהליך פרידה וגירושים, שייתן להן את הקהילה, את התמיכה, וגם שתוך כדי זה יעשה עבודה בתוך הקהילה. שיעשה גם שינוי חברתי שיהפוך את השיח סביב הנושא של גירושים לשיח של צדק, של כבוד ושל זכויות שמגיעות לפי ההלכה, לפי החוק. לא רק שיח על איזה מסכנות הנשים ואיזה אומללים הילדים, כי זה שיח לא מקדם".
בלתי נמנע לשאול את סוקניק אם אחרי כל היחס הזה היו מחשבות לעזוב את הדת, או לפחות את הקהילה החרדית, אבל היא טוענת שעבורה המחשבות האלו בכלל לא עמדו על הפרק: "אני אוהבת את הקהילה החרדית ואני חלק ממנה. לא רוצה לעזוב אותה, ואני רוצה לגדל בה את הילדים שלי. מה שאני כן רוצה זה להפוך אותה ליותר טובה. דבר שאוהבים לא זורקים אלא מתקנים. אז אני נמצאת כדי לתקן, ולתקן מאהבה.
"אבל אני מודה שהיו משברים בדרך, למשל בבית הדין היה לי מאוד קשה. עבור נשים חרדיות החוויה בבית הדין יותר קשה מלחילוניות. יש הבדל אם את הולכת לבית הדין כי את חייבת ואין לך מושג מה זה, את רק יודעת שהמדינה שלא הפרידה בין דת למדינה מכריחה אותך. את אולי חווה שם אי-צדק ושוביניזם, את מקללת בלב ובסוף את אומרת 'המקום החשוך הזה של השחורים הדתיים'. לעומת זאת, האישה החרדית מאמינה בזה, ואנחנו גדלות על זה ששם יש דיני משפט צודקים, וכשדווקא שם יש חוויות קשות, זה שובר משהו. ואז או שבונים מחדש, וזה לא קל, או שיש תוצאות של התרחקות".
9 צפייה בגלריה
''עבור נשים חרדיות החוויה בבית הדין יותר קשה מלחילוניות''. רבנות תל אביב
(צילום: Shutterstock)
במשך השנים שמאז הגירושים סוקניק נישאה שוב, וכיום המשפחה כוללת את שלושת ילדיה מנישואיה הקודמים, שני ילדים מנישואיו הקודמים של בעלה וילדה משותפת.
את לא מפחדת שהפעילות שלך תשפיע על המעמד של הילדים בקהילה?
"היום אני כבר לא מפחדת כי הארגון כל כך גדול, למעלה מ-4,000 נשים עברו בו, כ-2,500 חברות רשומות בו. יש כבר מספיק שגרירות שיכולות להפריך את השמועות. ברגע שנכנסתי ידעתי שידברו עליי, אז מדברים. זה מחיר קטן לשלם בשביל הדבר הזה שעשינו. אני לא חוששת לשידוכים שלהם כמו שלא חששתי לשידוכים של האחים והאחיות שלי. הילדים שלי מדהימים וצריך לעשות השתדלות, אבל הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים".
לאחרונה, אחרי תשע שנות פעילות, סוקניק פינתה את כיסא המנכ"לית של "באשר תלכי" עבור חנה אירם, וכיום היא יושבת ראש הארגון. אירם מעידה על עצמה כ"נשואה באושר", אבל בכל זאת מהר מאוד נקשרה לנשים הגרושות שפונות לארגון ולקשיים שלהן. "פעלתי עשר שנים בתוך העולם של ילדים ונוער בסיכון, שזה עולם מאוד קשה של מקרים מאוד לא פשוטים. חשבתי שללכת לעמותה שמתעסקת עם נשים גרושות יהיה הרבה יותר קל רגשית, אבל טעיתי. מיד קיבלתי מכה מאוד חזקה בבטן.
9 צפייה בגלריה
''חשבתי שבעמותה שמתעסקת עם נשים גרושות יהיה קל יותר רגשית, טעיתי''. חנה אירם
(צילום: אלבום פרטי)
"לרוב הבעיות שילדים ונוער חווים לא נובעות מבחירות שלהם, הם כאילו 'נפלו' לתוכן ואפשר לתת להם הרבה כלים להתמודדות. הם מאוד צעירים ויש הרבה תקווה לעתיד. אבל כשאני מדברת על נשים גרושות, זה מתחבר לי לחלום שהתנפץ. כל החיים, במיוחד במגזר החרדי, הן גדלות עם איזשהו ייעוד והנחה שהתפקיד שלהן הוא להקים בית, ופתאום כל הדבר הזה מתערער. החלום נשבר, וצריך משאבים מסוג אחר בשביל להוביל את השבר הזה לצמיחה".
איך אתן עושות את זה?
"אנחנו מתמקדות בארבעה תחומים: הראשון הוא קהילתיות. אנחנו מספקות לנשים קהילה תומכת דרך מפגשים, קבוצות וואטסאפ או מיילים. הדבר השני שאנחנו מעניקות להן זה תיווך לאנשי מקצוע ולעמותת שיכולות לעזור לכל אחת לפי המצב הספציפי שלה. למשל אם מגיעה אישה מסורבת גט, אנחנו לא ניקח על עצמנו את הטיפול בה אלא נקשר אותה לארגונים הרלוונטיים. הדבר השלישי שאנחנו עושות זה תוכניות ספציפיות שהמטרה שלהן היא נתינת כלים ופיתוח חוסן. יש לנו הרצאות ותוכניות שבנויות ספציפית לנשים חרדיות בתהליך גירושים, למשל על התנהלות כלכלית נכונה. ראינו שהרבה נשים יוצאות מהנישואים בלי שהן יודעות להתנהל כלכלית, כי זה היה התפקיד של הבעל. חלקן לא יודעות לנהל תקציב, וחלקן לא יודעות אפילו להשתמש בכרטיס אשראי. והתחום הרביעי זה עבודה בקהילה. להגביר את האפשרות של הקהילה לקבל ולעזור לנשים ולמשפחות שיש גירושים בתוכן, ולצד זה להעלות את המודעות לאלימות במשפחה במגזר החרדי".
"באשר תלכי" פועלת כבר תשע שנים עבור נשים, אבל עכשיו גברים גרושים החליטו שגם להם מגיע. ממש לאחרונה החלה להיפגש בבני ברק קבוצת תמיכה לאבות גרושים חרדים, בשיתוף פרויקט "אבא" של נעמ"ת. שוקי אלבירט, מי שעומד מאחורי המיזם, מספר שהוא החליט להרים את הכפפה אחרי שהרגיש את הוואקום מסביבו.
"בזמן שחוויתי גירושים, הייתי בקבוצה מטעם פרויקט 'תוצרת הארץ', שמכוון לסטודנטים חרדים. למרות שזה לא מכוון להתמודדות עם גירושים, מצאתי שם את המקום לפרוק ולשתף. כמה חודשים אחרי זה פנה אליי חבר וסיפר לי שהוא מתגרש. הוא חיפש את האוזן של מישהו שיודע ומכיר. ואז הבנתי שלי כבר יש קבוצה של חברים שאני יכול לדבר איתם, אבל לו ולעוד הרבה גרושים כמוהו אין אף אחד. צייצתי בטוויטר שהחלום שלי זה להקים קבוצת תמיכה כזו, והתחברתי לד"ר יאיר אפטר. לפני כמה שבועות התחלנו עם קבוצה של תשעה גברים בבני ברק, וכרגע מתארגנות עוד קבוצות בירושלים ובצפון.
9 צפייה בגלריה
''במגזר החרדי עדיין מצפים מגבר להתמודד לבד, השינוי מרגש''. שוקי אלבירט
(צילום: אלבום פרטי)
"האושר הכי גדול שלי היה לשבת במפגש הראשון ולראות את החברים בקבוצה, שכל אחד נמצא בשלב אחר של הגירושים. הייתי עם דמעות בעיניים. זה היה סוג של אושר שאין לי איך להסביר אותו – לראות שמקבלים אותנו, שאנחנו מקבלים אחד את השני, משתפים חוויות, קשיים, יכולים לדבר. יש את הסטריאוטיפ שגברים לא יודעים לשתף. במיוחד במגזר החרדי עדיין מצפים מגבר להתמודד לבד, והשינוי מאוד מרגש. זו פשוט מהפכה".
למה הרגשת שגרושים חרדים צריכים תמיכה אחרת מגרושים חילונים?
"בסוף אנחנו מתמודדים עם אותם קשיים, למשל איך להסביר לילדים מה קרה ואיך לתקשר איתם כשעולה משהו, אבל זה יותר מוקצן במגזר החרדי. אם במגזר הכללי לרוב מתגרשים יותר יפה – מבינים שלא מתאים וברוב המקרים הזוגות נשארים יותר בקשר ויש יותר לגיטימציה למשמורת משותפת - במגזר החרדי בדרך כלל יש התנתקות מוחלטת. לא תמצאי יותר מדי כאלו שאומרים: 'אנחנו הולכים להתגרש, בוא נלך להתייעץ עם פסיכולוג שיעזור להתמודד עם הקשיים', לכן מאוד חשוב לדעתי שיהיה סוג של ליווי והדרכה".
שוקי אלבירט: "כשניסיתי להסביר לשופטת למה אני רוצה משמורת משותפת, אמרתי לה שלהיות אבא לילדים זה לא רק להיות אבא של שבת, כשהם באים לממתקים ולכיף וחוזרים לאמא, אלא עצם זה שאפשר להשכיב אותם לישון, לקחת אותם מהגן ולשמוע חוויות. את כל הדברים האלו איבדתי. אני לא יודע אם הם חזרו שמחים או עצובים מהגן, לא יכול לתת מילה טובה כשצריך. בסוף-בסוף הם איבדו את אבא שלהם"
אז משמורת משותפת זה לא דבר מקובל?
"ממש ממש לא. ואני לא יודע למה. אני לדוגמה רציתי משמורת משותפת, אבל בגלל שלקח הרבה זמן בין הפרידה לדיונים, ובינתיים גרושתי עברה עם הילדים לעיר אחרת, השופטת אמרה לי שהיא כבר לא יכולה להחזיר את הילדים לבני ברק. אז עכשיו הילדים אצלי פעם בשבוע וכל שבת שנייה.
"עד הגירושים הייתי אבא משמעותי לילדים, לקחתי והחזרתי מהגנים, קילחתי. כשניסיתי להסביר לשופטת למה אני רוצה משמורת משותפת, אמרתי לה שלהיות אבא לילדים זה לא רק להיות אבא של שבת, כשהם באים לממתקים ולכיף וחוזרים לאמא, אלא עצם זה שאפשר להשכיב אותם לישון, לקחת אותם מהגן ולשמוע חוויות. את כל הדברים האלו איבדתי. אין לי את זה. אני לא יודע אם הם חזרו שמחים או עצובים מהגן, לא יכול לתת מילה טובה כשצריך. בסוף הם איבדו את אבא שלהם".
חווית גם קושי מצד הקהילה?
"חוויתי קשיים כשרציתי לשכור דירה אחרי הגירושים. כשאמרתי שאני גרוש פתאום כולם נעלמו. בסוף שלחתי את אמא שלי שתראה דירה בשבילי, וכשהם הגיעו לשלב של החוזה היא אמרה שזה בעצם בשביל הבן שלה, ואז זה עבר יותר בקלות. אני לא מאשים אותם, כי יש כאלו שיגידו שגבר לבד בדירה יתפרע או לא ישמור עליה. אני יכול להבין את המחשבה הזו, במיוחד במגזר שלנו, אבל אני כן מקווה שזה משתנה".
אבי מור, מטפל ויועץ משפחתי שמנחה סדנאות לגברים על אבהות וגבריות, ליווה כבר עשרות קבוצות תמיכה בחייו, אבל זו פעם ראשונה שהוא מגיע לקבוצה של גרושים חרדים.
מה ייחודי לקבוצה הזו?
"המשותף זה העיבוד של שלב האבל והאובדן של הקשר, העיסוק בהתמודדות עם מצב משפחתי חדש, בשינוי בתדירות הקשר עם הילדים, שינוי מקום מגורים. כקבוצה אנחנו נותנים תוקף לתחושות כמו הלם, חרדה, כעס, בלבול, דיכאון. כל מיני רגשות ש - סליחה על הכללה – רוב הגברים לא מוכנים לגעת בהם, בטח שלא במצבי משבר כמו גירושים.
9 צפייה בגלריה
''הייתי רוצה להצליח להביא אותם למצב שבשבתות הם פנויים וזמינים לילדים''. אבי מור
(צילום: אורלי לנדאו)
"לצד זה, הקבוצה החרדית מתמודדת הרבה פעמים גם עם חזרה לבית ההורים, בגלל הקושי להשכיר דירה – גם כלכלית וגם כי הרבה שוכרים לא מעוניינים להשכיר לגרושים. אבל גם בבית ההורים זה קשה, מה גם שלא כולם יכולים להכיל מספר גדול של נכדים. הדבר הנוסף אצל חלק מהקבוצה, אם לא רובה, זה שכישורי ההורות לא היו בפרונט לפני הגירושים. הרבה מהם היו 'אבות של חוץ', מי בישיבה ומי בעבודה. חלוקת התפקידים המגדריים במגזר היא מאוד מסורתית, הגברים עובדים או לומדים והאמא בבית. היו שם אבות שלא ידעו מה זה השכבה, שעת שינה, קריאת סיפור, שיעורי בית. עכשיו, בשלב הגירושים, כולם רוצים ללמוד את כישורי ההורות שלא היו להם, וזה מרגש. הם לומדים, למשל, מה לעשות כשהילדה קמה באמצע הלילה ורוצה את אמא, או איך מתמודדים עם הבדידות של שבתות ללא הילדים".
כמו שפייני סוקניק ציינה, לצד גרושים וגרושות שלא שינו שום דבר בתפיסה הדתית שלהם, ועדיין מבקשים להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה החרדית, יש גם פרידות שמתרחשות בעקבות שינויים בכיוון האמוני של אחד מבני הזוג, או כאלו שעבורם דווקא האכזבה או חוסר המענה לצרכים בעקבות הגירושים גרמו לבחינה מחודשת של הזרם הדתי. כך אפשר לראות יותר ויותר קבוצות שמיועדות לגרושים וגרושות דתיים לשעבר, או לכאלו שמבקשים לשחרר קצת את הגבולות הברורים של המגזר החרדי ולחפש כיוון עצמאי יותר. אחת המובילות שבהן היא "חדמש" (קיצור של ''חד-משמעית'').
אחד מראשי הקבוצה, אביתר יקותיאל (36), עדיין באופוריה, אחרי שבשבוע שעבר זוג שהכיר בקבוצה התחתן. "לא רק זה, הזוג התחתן בירושלים וכשהם הגיעו לנהריה, החתן גילה שהוא איבד את הארנק. כל חברי הקבוצה הירושלמים, גם כאלו שלא מכירים אותו, יצאו לחפש אותו בשתיים בלילה. בחמש בבוקר הארנק כבר היה בחזרה בנהריה. זה הכוח של הקבוצה שלנו".
אביתר יקותיאל: "משכר מכובד מגיעים למצב שיש שקלים בודדים בכיס, וצריך להחליט אם למלא דלק או לקנות משהו לילדים שרואים כל כמה ימים. להחליט אם לקחת הלוואות מההורים או מחברים, אבל כבר לא יודעים מי חבר ומי לא. אף אחד לא יודע מה באמת קורה, כולם שומעים חצאי שמועות ומעלים השערות על מה היה. ואז אפשר להישאר איתם בקשר, ולכאורה לספק להם את יצר המציצנות, או להתרחק כדי שישחררו"
כמו שאר המרואיינים, גם הוא הקים את הקבוצה מתוך הצורך האישי שלו: "הייתי נשוי מגיל 20 בערך. הייתי מה שנקרא בזמנו סוג של שבבניק או חרדי מודרני, אז כדי שאני לא אעשה יותר מדי בלגן חיתנו אותי בגיל 20. אחרי ארבע שנים נולדה לנו שלישייה, ואחרי חצי שנה נפטרה ילדה. היום יש לי ארבעה ילדים. בגיל 32 ראינו שכל אחד מושך לכיוון שלו, שיש יותר מדי ויכוחים והילדים סובלים מזה".
יקותיאל משתף שעד הגירושים הוא חי חיים מסודרים, "אבל כשנפרדנו הרגשתי שכגבר כל החיצים מופנים אליי. נכנסתי לסוג של דיכאון והיה לי קשה לתפקד. משכר מכובד מגיעים למצב שיש שקלים בודדים בכיס, וצריך להחליט אם למלא דלק או לקנות משהו לילדים שרואים כל כמה ימים. להחליט אם לקחת הלוואות מההורים או מחברים, אבל כבר לא יודעים מי חבר ומי לא, כי הופכים להיות סוג של מוקצה מחמת מיאוס. כל ההתמודדות הזו הביאה אותי למצב ממש קשה".
מתוך הדיכאון הוא נזכר בקרוב משפחה שלו, דניאל נתנאלוב, שגם הוא התגרש. הוא יצר איתו קשר ושיתף אותו במצב, ובתמורה קיבל הזמנה להעביר אצלו את השבת. "ככה התחברנו וגיליתי שעולם הגרושים-גרושות הוא הרבה יותר רחב ממה שחשבתי. שכמוני יש עוד הרבה דתיים, חרדים ודתל"שים שרק מחפשים את ה'ביחד', את החיבור, ועם זאת מכירים ומעריכים את אורח החיים הדתי".
9 צפייה בגלריה
''מצאנו את עצמנו בראש משפחה חדשה וענקית''. דניאל נתנאלוב (מימין) ואביתר יקותיאל
(צילום: אלבום פרטי)
השניים התחילו ללכת למסיבות שנועדו לגרושים מהמגזר הדתי והחרדי, או לכאלו שנפלטו ממנו. "ראיתי שם אנשים שהשאירו בבית את כל הדאגות והצרות, ופשוט באו לשאוב קצת כוחות לפני החזרה לשגרה", מספר נתנאלוב, "אבל בכל זאת כאב לי לראות את המחירים המטורפים ששלטו אז בעולם הגרושים-גרושות, במחירי הכניסה ובבר. וזה עוד לפני שמחשיבים את הבייביסיטר. זו הייתה הסיבה הראשונית שבגללה פתחנו את 'חדמש'. עשינו מסיבות עם הגבלות על מחירי הכניסה והאלכוהול".
"לפני כמה זמן, באחת המסיבות, ניגשה אליי אישה חרדית עם פאה ובגדים צנועים, גרביונים והכול", מספר יקותיאל. "היא שיתפה שהיא מחכה למסיבות כי היא עם שלושה ילדים בבית, בקושי מקבלת מזונות והגרוש כמעט שלא לוקח את הילדים. היא אמרה שהמסיבות הן נקודות האור שלה".
נתנאלוב: "במסיבות ראינו אנשים שצמאים למשפחה שתהיה שם בשבילם כשהם נופלים. התחלנו לקבל טלפונים של אנשים שביקשו לשתף, או עזרה, ומצאנו את עצמנו בראש של משפחה חדשה וענקית המונה יותר מאלף חברות וחברים. צריך לזכור שחרדית גרושה הולכת עם כיסוי ראש או פאה, ובאיזשהו שלב היא רוצה להכיר גברים אחרים, אבל הכיסוי ראש מקטלג אותה כאישה נשואה. מצד שני, היא לא יכולה להוריד כי היא מפחדת מההורים וממה שיגידו. צריך אומץ לכל דבר ולכל שינוי שבחורה מבית חרדי תעשה. וזה לאו דווקא אומר שהיא לא רוצה להיות דתייה יותר".
9 צפייה בגלריה
''אני אדם מאוד חברותי ופעיל, אבל עד שהתגרשתי הייתי תמים, לא ידעתי כלום''
(צילום: Shutterstock)
כיום הפעילות של הקבוצה כבר לא מסתכמת באירועים. לקראת החגים הם התחילו לאסוף גם סלי מזון עבור חברים שנמצאים בקשיים כלכליים, ובנוסף יש בקבוצה עורכי דין שמעניקים ייעוץ למי שצריך וגם מטפלים בתיקי הגירושים בתעריפים נמוכים. לאחרונה הם גם פתחו עמותה בשם "משפחה כן בוחרים", שמטרתה לאפשר לגרושים וגרושות מהמגזר ללמוד מקצוע במהירות ובמחירים נמוכים. "זה מתאים, למשל, לאישה גרושה עם ילדים, שלא יכולה לעבוד בשעות-לא-שעות ורוצה להיות פקידה, אבל היא לא יודעת לתפעל את המחשב, כי לא היה מחשב בבית בגלל שבית הספר של הילדים אסר את זה", מסביר יקותיאל.
אחרי כל המסע הזה, אתם עדיין מגדירים את עצמכם כדתיים?
"כן. אני ודניאל עם כיפה. אבל היום אני לא חי לפי תבניות ואני לא קורא לעצמי חרדי. גם הוצאתי את הילדים שלי ממסגרות חרדיות, כי זה לא מתאים לאורח החיים שלי וזה סתם יבלבל אותם. כשאתה מתחתן בגיל 20 אתה עדיין ילד וזורם לתוך תבנית שבונים לך. אני אדם מאוד חברותי ופעיל, אבל עד שהתגרשתי הייתי תמים, ואני לא רוצה שלילדים שלי יקרה אותו הדבר".
נירית (שם בדוי) הגיעה ל"חדמש" לגמרי במקרה: "היה לי פייסבוק של המשפחה, ואיכשהו הגעתי לקבוצה של פנויים-פנויות והסתקרנתי. אבל זו הייתה קבוצה שמורכבת בעיקר מדתיים לשעבר, אז זה פחות התאים לי. ואז הגעתי ל'חדמש', שהיא יותר בסגנון שלי, יש שם גם דתיים וחרדים, והרגשתי בנוח להגיע לשם גם עם הכיסוי ראש ולבוש צנוע. מיד ראיתי כמה הם מאוחדים, וישר התחילו להזמין אותי לשבתות כדי שאני לא אהיה לבד, ועם הזמן נהיינו ממש חבר'ה".
לא מפריע לך שזה לא רק נשים?
"באתי לשם במחשבה שאולי אני אמצא שם מישהו, כי אני גרושה עם הרבה ילדים, ואם אני אלך לשידוכים, גבר שלא מכיר יחשוב שזה תיק. אז חשבתי שאם אני אלך ואנשים קודם יכירו את מי שאני, ייפתחו יותר אופציות. אבל מעבר להיכרויות, היום אני יודעת שיש שם תמיכה רגשית ונפשית. בזכות הקבוצה אנחנו לא מרגישים לבד".
כחוזרת בתשובה, ההתמודדות של נירית היא כפולה. "בעל תשובה אף פעם לא באמת שייך למגזר החרדי או למגזר החילוני, אז דווקא לחברים בקבוצה אני מרגישה הכי שייכת, כי הם פחות או יותר בראש שלי. הם גם עם ראש פתוח וגם שומרים שבת. גם הולכים למסיבות ונפגשים, אבל גם שומרים הלכה".
הגרוש שלך יודע שאת בקבוצה?
"לא. ואני מעדיפה שלא ידע. יש אנשים שיכולים לקחת את זה לכיוון של פריצות או פריקת עול. מי שלא נמצא שם יכול לשפוט את הדברים בצורה שהיא לא נכונה. גם יש לנו כלל שלא מכניסים את הגרוש או הגרושה לקבוצה, כדי שהאדם באמת ירגיש בית".
והילדים שלך במסגרות חרדיות?
"כן. הייתה לי מלחמה להכניס את הילדים למסגרות, אבל עכשיו כשהם בפנים כבר לא יזרקו אותם".
הקושי היה כי את בעלת תשובה או גרושה?
"אני מאמינה שגם וגם. בגלל זה לא שיניתי את הסטטוס שלי בתעודת זהות לגרושה, כי ידעתי שכשהבנות שלי ינסו להתקבל לסמינרים, אני צריכה שיהיה כתוב שאני נשואה".
למה בעצם את נשארת במגזר החרדי?
"השכונה שומרת על הילדים שלי במובן מסוים. אני מאמינה שאם אני אעבור לשכונה פתוחה יותר אז הילדים יעזבו את הדרך. אין תחליף לעזרה שאני מקבלת, למשל אם אני עובדת עד מאוחר, הילדים תמיד יכולים לרדת לשכנה, או בשבתות הבעל של השכנה לוקח את הבן שלי לבית כנסת ל'אבות ובנים'. בסוכות דאגו לו לארבעת המינים. אז אולי זה רק בהרגשה שלי, שאני לא שייכת. אבל ביומיום אני לא יכולה לשבת עם שכנה שלי על כוס קפה ולספר לה על הקושי שלי, גם כי היא לא תבין אותו וגם כי יש לה בעל בבית. בגלל שאני גרושה יש 'דיסטנס', כי יש איזה חשש שאישה גרושה תיקח לה את הבעל. זו מעין הרגשה שנותנים לי. אבל בגרושים-גרושות לא מרגישים את זה. שם תמיד יש עם מי לשתף".
