יעקב שטֶנדיג, אדריכל יהודי תושב קרקוב, היה בן 52 כשנאלץ להתמודד עם דרישה נאצית שטנית, שתוצאותיה ילוו אותו כל ימי חייו. במו ידיו הוא הפך את אולם ההלוויות המפואר של בית העלמין היהודי בפלשוב לאורוות בהמות – ולימים היה אחראי להפצצת המקום ולהחרבתו עד היסוד.
שטנדיג גויס, למעשה, כדי להקים את מחנה עבודות הכפייה על חורבות ההיסטוריה היהודית העתיקה של קרקוב, עירו, שהנאצים לא רצו להותיר לה שם וזכר. על בסיסן הוקם המחנה שבו הותקנו אורווה, מכלאות ופסי רכבת. במסמך נדיר שנכתב ואוייר על ידי שטנדיג מיד בתום המלחמה, לבקשת הוועדה היהודית ההיסטורית בפולין, אצורות עדויות אותנטיות שלו ושל אסירים נוספים שנכלאו במחנה, פרטי התכנון והתשתיות עד לרמת החומרים והכמויות - לצד תחושות האשם שליוו אותו.
המסמך בן 230 העמודים ראה אור בישראל בהוצאה משפחתית ומצומצמת, בשנת 1970, על ידי בנו. בימים אלה, לאחר שעבר עריכה מדעית, הוא יוצא שוב לאור בהוצאת "יד ושם", תחת הכותרת "פלשוב - התחנה האחרונה של יהודי קרקוב, 1945-1942".
"הוא היה מהטובים"
עם הפלישה הנאצית וגירוש היהודים לגטו קרקוב, התבקש שטנדיג לעמוד בראש המחלקה הטכנית של הקהילה, ביודנרט של גטו קרקוב. "הוא לא היה חבר יודנרט, אלא מנהל שעבד שם בשירות היודנרט", מדגישה ד"ר לאה פרייס, מי שערכה את הספר מטעם מכון המחקר של "יד ושם". בקיץ 1943, חודשים ספורים לאחר שגורש מהגטו למחנה פלשוב, עם 8,000 יהודים נוספים, מונה שטנדיג לתפקיד בכיר במשרד הבנייה של המחנה.
בדו"ח המפורט שהגיש לוועדה היהודית ההיסטורית בפולין, גולל שטֶנדיג את קורות בנייתו של מחנה הכפייה פלשוב, ואת גורל אסיריו. הוא הביא עדויות של אסירים יהודים שנכלאו במחנה, מהם מי שהיו שותפים מרכזיים לתכנון התשתיות השונות בפלשוב, להנחתן ולתִפעולן. כמי שהופקד על מפעלי הבנייה המרכזיים במחנה, בשלהי 1944, הוטל על שטֶנדיג, בין השאר, לפוצץ את הבניין המפואר של אולם ההלוויות של בית העלמין היהודי, שנכלל בתחום המחנה ושימש כאורווה.
בחיבורו העלה את רגשות האשם שליוו אותו כשביצע את תפקידו בהחרבת הבניין. "אינני מעלה את ההרהורים האלה כדי לחפש מחילה ולהצדיק את תפקידי בפיצוץ הבניין הזה", כתב בכתב ידו. "איני יכול לחפש סליחה וגם לא אמצא אותה... אך כנסיבה מקלה יש לראות את העובדה שלקחתי איתי למחנה את אשתי ואת בִתי, והן בוודאי היו נופלות קורבן איתי במקרה של סירוב".
"כנסיבה מקלה יש לראות את העובדה שלקחתי איתי למחנה את אשתי ואת בִתי, והן בוודאי היו נופלות קורבן איתי במקרה של סירוב", כתב שטנדיג
"רשימת שינדלר מדברת על מחנה פלשוב", מזכירה ד"ר פרייס. "שם הכול קרה. בספרו מזכיר שטֶנדיג גם את היהודים שעבדו במפעלים של שינדלר. הוא עצמו לא נכלל ברשימת שינדלר, מה שמאוד חרה לו. הוא כתב שלא היה לו כסף לשלם ל'יהודי הנוכל המאעכר', כדבריו, שסידר את הרשימה עבור שינדלר - והוא מאוד כעס על כך. בכלל, היו שם הרבה דמויות שהוא כתב עליהן. היו מנוולים ומשתפי פעולה שהתעללו והתעמרו באסירים היהודים במחנה - אבל הוא לא. הוא היה מהטובים. היה מרתק לעבור על זה".
האישה נספתה בברגן בלזן
יעקב נולד בקולומיאה שבגליציה המזרחית, היום אוקראינה, הוא חי את חייו בקרקוב והיה מאוד מעורב בחיי הקהילה האורתודוכסית, ברובה. משפחת שטנדיג הייתה משפחה מוכרת ומבוססת בקרקוב. יעקב היה ציוני נלהב ואיש ציבור ידוע, שנמנה על הצוות הבכיר שבנה מהיסוד את מחנה פלשוב, שבתקופת השיא היו בו 25 אלף יהודים.
"במקומות ובנתונים שלא היה בקיא, הוא ביקש מאחרים לתת את דברם", מספרת ד"ר פרייס על החיבור הנדיר. "אבל הספר ברובו שלו. הוא היה איש מיוחד מאוד, וכך גם אשתו פליציה שהייתה פמיניסטית גם במושגים של ימינו אנו. היא הייתה עיתונאית בכתבי עת פולניים ופעילה חברתית, שנספתה בברגן בלזן. הוא נשאר בחיים".
פרייס מספרת כי לאחר מסכת ייסורים ארוכה, בה עבר ארבעה מחנות עבודה ואיבד רבים מבני משפחתו הקרובה והמורחבת - הגיע שטנדיג לישראל, וחבר לבנו יוסף צור שכבר גר כאן. "בארץ הוא היה מאוד מעורה בחיי הקהילה והצליח בתחומו. כך, למשל, הוא היה מנהל הבנייה של בית ציוני אמריקה בתל אביב. במהלך ניתוח שבוצע בשל פציעותיו עוד מימיי השואה, בשנת 1952, הלך לעולמו והוא בן 61 בלבד".
"לא באמת הייתה לו ברירה"
ד"ר פרייס למודת עריכה של כתבי שואה, אבל מצאה עצמה מרותקת לעדותו של המהנדס היהודי, שאין רבות כמותה. "הרשימה אותי נקודת המבט האחרת. ראינו כבר הרבה עדויות של רופאים, למשל, אבל לא של מהנדסים ואדריכלים. ככלל, כוח ההנדסה והבנייה היהודי היה מאוד חשוב בתקופה הזו, ולא כתבו על כך בכלל. גם הזיכרון הכל כך מוקדם ומדוייק היה נראה לי פנינה היסטורית שחייבת להיכתב".
7 צפייה בגלריה
תרשים של בית המרחץ ו"המכון להדברת הכינה" במחנה פלשוב
(שרטוטים מתוך הספר בהוצאת "יד ושם")
פרייס מספרת כי התחקו אחר הדמויות המוזכרות בחיבורו של שטנדיג, אך גילו כי רובם הגדול ניספה. "שמחתי שמתוך המעמקים הללו יש מישהו שמזכיר אותם", היא אומרת. אף שברור לה ולכל בר דעת כי לשטנדיג לא הייתה באמת ברירה, היא מספרת כי הוא חיפש שוב ושוב סיבות להצטדקות שיניחו את מצפונו. "הוא אמר שזה מציק לו, ומבחינתו הוא עשה את זה בגלל שמישהו היה חייב לעשות את העבודה. בזה שלקח על עצמו את המשימה, הוא מנע השפלות ומכות מאחרים. הוא גם לא ממש שיתף פעולה. הוא נדרש לבנות, ולא - היו רוצחים אותו. אנשים עשו הכול בכדי להישאר בחיים, והוא רצה להישאר בחיים".
יתירה מכך, מספרת פרייס כי אחרי הכיבוש הגרמני, עוד לפני הגירוש לגטו, ניהל שטנדיג עצמו מבצע שבו נאספו 150 ספרי תורה ותשמישי הקדושה בקרקוב, והוחבאו בבניין הטהרה של אחד משני בתי העלמין היהודיים בעיר. כשקיבל את ההוראה לפוצץ את המקום בכדי לבנות את המחנה, יצא שטנדיג עם יהודים נוספים בכדי לאתר ולהציל את מה שהחביאו. אבל כנראה שמישהו הלשין, וכשהם הגיעו – לא נמצא מאומה. הגרמנים עלו על זה והקדימו אותם".
ד"ר פרייס: "בספרו מזכיר שטֶנדיג גם את היהודים שעבדו במפעלים של שינדלר. הוא עצמו לא נכלל ברשימת שינדלר, מה שמאוד חרה לו. הוא כתב שלא היה לו כסף לשלם ל'יהודי הנוכל המאעכר', כדבריו, שסידר את הרשימה"
"איני יודע איזה משפט תוציא ההסטוריה עלינו", כתב שטנדיג, "כלומר על המהנדסים ממשרד הבנייה. דין אחד ידונו אותנו היהודים שנצלו בעזרת ניירות אריים - ודין אחר יוציאו עלינו מי שבחרו במלחמה במחתרת ובפרטיזנים, ובוודאי דין אחר יביטו עלינו מי שטעמו את הטעם המר של מחנות הריכוז.
"יכול להיות שאנשי המחתרת יחשבו שכל העבודה במחנות הייתה בבחינת שיתוף פעולה עם הגרמנים. ההנחה הזו היתיה נכונה לו הייתה אפשרות שכול היהודים יברחו מהמחנות אל היער, אבל היה בכך שינוי מקום בלבד, ולא שינוי הגורל. שהרי נוכחנו לדעת שבכל מקום שהיה בו ריכוז של יהודים, שם השיגה אותם יד הצורר. ובמחנה עצמו, האם היה טעם לסרב לפקודה? לא רק הוא נענש, אלא קבוצה שלמה נענשה איתו... הפקודה לא בוטלה מעולם, רק נפלו קורבנות רבים לשווא".
"הגרמנים חששו להישלח לרוסיה"
כ-7,500 איש – מומחי בנייה מסוגים שונים - תיכננו ובנו את המחנה שכלל את הצריפים, הצנרת, בתי הרחצה, המתפרה ועוד. ד"ר פרייס מדגישה כי המידע שאצור בספר "הוא בעל תרומה רבה ביותר לחקר השואה בפולין, עם דגש על הבנת עולם המחנות".
"תאי גזים לא היו שם, למרות שבסופו של דבר, המחנה שייעודו היה מחנה עבודה בכפייה, נהפך למחנה השמדה", ד"ר פרייס מספרת. "לא היה צריך את זה, אבל לגרמנים שם היה אינטרס. אם לא היו נשארים שם, היו מעבירים אותם לחזית, להילחם ברוסיה, ואף אחד לא רצה בזה. בספרו כתב שטנדיג על האנשים שנרצחו באופן שרירותי. על מהנדסת הבניין שהמבנה שתכננה קרס, והם פשוט ירו לה בין העיניים, ועל אסירים שנרצחו כי בעיני הגרמנים הם לא עבדו מספיק קשה, או נחו".
ד"ר לאה פרייסד"ר פרייס מספרת כי שטנדיג כתב מפורשות: "ברור לי שהמעשה הזה יעיק על מצפוני כל ימי חיי. הוא לא התנצל ולא ניסה ליפות את הדברים. הוא פשוט תיאר את הדברים כמו שהם, גם את הצד המכוער, כמו המשטרה היהודית שפעלה באופן לא מוסרי. לבוא ולכתוב על סולידריות או ערבות הדדית כמו שעשו אחרים – זה קצת צדקני. הרוע היה מסביב, השליטים הגרמנים ניצלו את זה - והם בסך הכל רצו לשרוד. לכן זו הייתה חובה היסטורית שלנו להוציא את זה, כמו שהבן הרגיש חובה מוסרית לאביו ב-1970 כשהוציא את הספר. היום זה כבר דור אחר של הנכדות והנינים שמבקשים לשמר את זכרו".
"הכול מתערבב פה"
ורדה גרוס-צור, נכדתו של שטנדיג, סיפרה כי כאשר נפטר הייתה בת שנה בלבד, ואחותה נעמה אלדן הייתה בת 6. "מעולם לא הכרתי אותו", היא אומרת. "אני חווה בעוצמה את זה שלא זכינו לחוות את סבא וסבתא. אמא תמיד הייתה אומרת שסבא היה איש הכי נחמד שהכירה בחיים. היא הכירה אותו במצור על ירושלים, והיא תמיד סיפרה איך הוא עזר לה והציל אותה. הזיכרון של אחותי היה של סבא נחמד. אני, לצערי, לא הספקתי להכיר אותו ממש. אני יודעת שגם כשהגיע לישראל, סבא התערה בחברה וחזר לחיים מלאים. הוא חידש את פעילותו כאדריכל עד שנפטר".
ב-1970, כשהספר יצא לאור, היא הייתה בת 20. "ביקשנו מהמאייר יוסף באו, שאייר את הספר הראשון, שיאייר גם הפעם. בכלל, כל הרעיון להוצאה המחודשת עלה מבת הדודה, אווה לינדברג, שהיא מאוד פעילה בנושא זכרון השואה במשפחה ושימורו. כשהיא העלתה את הרעיון ודחפה, אחותי ואני מיד הסכמנו. דווקא בימים אלה, כשזכרון השואה הולך ונכחד וישנן תנועות של מכחישי שואה– יש חשיבות להוצאת ספר כזה, ולו בכדי לרענן, להזכיר ולקוות שזה לא יקרה שוב".
מעבר להתרגשות האישית הגדולה לקראת ההשקה הקרובה של הספר, מספרת גרוס-צור כי "סבא השאיר אחריו 3 נכדות ו-26 נינים, וזו בהחלט אמירה חזקה שלמרות ה'הצלחות' של הגרמנים, מי שנשאר בחיים הצליח לבנות את עצמו כך שהשרשרת לא נקטעה לחלוטין".
עטיפת הספר"יד ושם"נינו, ד"ר איתי גרוס, יצא עם משלחת רופאי הדסה המסייעים לפליטים על גבול אוקראינה, במסגרת שיתוף פעולה של בית חולים הדסה, נשות הדסה והדסה אינטרנשיונל. בשיחה ליד בית סבא רבא שלו שבקרקוב, אומר הנין נרגש: "הכול מתערבב פה עם הפליטים הנוכחיים ויום השואה. אני זוכר את סיפורי הילדות שסיפרו עליו מהבית. זו הפעם השיניה שהגעתי לבית של סבא. הפעם ראשונה הייתה עם משלחת בית הספר בתיכון, אבל משהו בגיל עושה את זה יותר עוצמתי".
ד"ר גרוס לקח איתו עותק של הספר למסע, ואמו מספרת על העוצמה שבקריאת הספר דווקא שם: "לראות את הפליטים באוקראינה ולקרוא את הספר על המחנה בפלשוב, ואיך הם התייחסו בביזוי ובהשפלה ליהודים שם - מעצים את הדברים".
