80 שנה לאחר שחמקה מהנאצים כילדה בת 10, גססה וונדה סמיונובנה אוביידקובה במרתף במריופול שבאוקראינה, כשהיא מסתתרת מפני ההפגזות הרוסיות, עד שנפטרה. ניצולת השואה בת ה-91 הייתה חולה מאוד במהלך השבועיים האחרונים לחייה, ולא יכלה אפילו לעמוד על רגליה. היא קפאה, גוועה מרעב והתחננה למים.
"לאמא לא הגיע מוות כזה", אמרה בדמעות בתה, לריסה, רופאה במקצועה למגזין chabad.org. בשבועיים הללו שהתה לידה, והיא מתארת את הגיהינום שעבר על אמה – בלי אוכל, בלי תרופות ועם פחד אימים מההפצצות הרוסיות שלא חדלו: "שרר במרתף קור ורעב נורא. אמא לא יכלה להתקלח, גם לא להחליף בגדים".
אוביידקובה נפטרה לפני כשבועיים, במרתף שבו התחבאה מן ההפצצות. בתה, שנותרה לצדה עד הרגע האחרון, סיכנה את חייה כדי לקבור אותה, תוך כדי הפגזות שלא פסקו. הבת סיפרה כי אמה "נקברה בחופזה, תחת אש. קברו אותה בפארק ליד הבית, לא בבית קברות מסודר". היא ומשפחתה פונו השבוע למקום מבטחים, אך ד"ר לריסה אומרת כי בכוונתה לחזור למריופול מיד כשיתאפשר, כדי לקבור את אמה בצורה מסודרת.
"הבת לריסה ראתה את הגסיסה האיטית של וונדה, וסיפרה לנו בדמעות את כל הפרטים. זה קורע לב", סיפר הרב מנדל כהן, רבה של מריופול, העיר המופגזת שהפכה לסמל המלחמה באוקראינה. "כל מה שוונדה יכלה לחלום עליו בשבועיים האחרונים, זה רק מים".
"מריופול כולה הפכה לבית קברות"
בראשית חודש מרץ, עם תחילת ההפגזות וההפצצות, עברה המשפחה להתגורר במרתף של חנות סמוכה. הסיוע היחיד שקיבלו לאורך התקופה כולה הגיע מבית הכנסת והמרכז הקהילתי של הרב כהן. "לא היה מים, לא חשמל, לא חימום, והיה קר בצורה בלתי נסבלת", אומרת לריסה. "לא יכולנו לעשות דבר עבורה, חיינו כמו חיות".
לריסה סיפרה כי שני צלפים הקימו עמדות ליד מקורות המים הקרובים ביותר, מה שהפך כל נסיעה לשם למסוכנת מאוד – נוסף על ההפצצות מהאוויר. "בכל פעם שנפלה פצצה, כל הבניין רעד", סיפרה. "אמא שלי כל הזמן אמרה שהיא לא זוכרת דבר כזה, גם לא במהלך מלחמת העולם השנייה".
אוביידקובה נולדה במריופול בשנת 1930. היא הייתה בת 10 באוקטובר 1941, כאשר הנאצים נכנסו לעירה והחלו לאסוף את היהודים. כאשר הגיעו לבית המשפחה, לקחו הנאצים את אמה של וונדה, מריה (מינדל), אך הילדה הקטנה הצליחה להתחמק ממעצר כשהסתתרה במרתף.
ב-20 באוקטובר 1941 הוציאו הגרמנים להורג בין 9,000 ל-16 אלף יהודים בתעלות בפאתי מריופול, ובהם אמה של אוביידקובה וכל משפחתה. הילדה הקטנה נעצרה מאוחר יותר, אך חברי משפחה הגיעו ושכנעו את הנאצים שהיא יוונייה. היא הגיעה לבסוף לבית חולים, שם נשארה עד לשחרור מריופול ב-1943.
"מריופול כולה הפכה לבית קברות", אומר הרב מנדל כהן, מנהל בית חב"ד ורבה של עיר הנמל האוקראינית, המופגזת בימים אלה ללא הפסקה. לדבריו, אוביידקובה ומשפחתה היו חברים פעילים בקהילה היהודית של מריופול.
"אנחנו חרדים לגורל של כולם"
מאז תחילת המלחמה, פועל הרב כהן 24 שעות ביממה, כדי לפנות את חברי הקהילה מהתופת. הוא מוודא גם בשבת שכל מי שצריך חילוץ מחולץ, בגלל פיקוח נפש. גם בליל הסדר פעל רבות כדי להציל יהודים. השבוע הצליח לפנות את לריסה ומשפחתה.
בשבועות שחלפו קיבל הרב מנדל כהן לא פחות מ-1,840 פניות לפינויים של משפחות יהודיות וזכאי חוק השבות. "בעיר אין תקשורת בכלל", סיפר. "גם מי שיוצא החוצה – אין איתו תקשורת. הם עוברים סינון אצל הרוסים ולוקח זמן עד שיוצרים קשר. ידוע לי שלפחות 500 משפחות כבר יצאו. השאר, לא ברור איפה הם, ואנחנו חרדים לגורל של כולם".
הרב כהן אמר עוד, כי הקהילה היהודית במריופול כולה שרויה באבל כבד. אוביידקובה היתה מוכרת לכול, והייתה סמל למי ששרדה את הכיבוש הנאצי של מריופול בשנים 1943-1941. "היא הסתתרה אז במרתפים ובחפירות מפני הנאצים שירו במשפחתה. מי היה מאמין ש-80 שנה לאחר מכן, וונדה תמות מרעב במרתף במריופול". לדבריו, "היא הייתה אדם מבריק וחביב, שיישאר לנצח בזיכרוננו ובליבנו. כל השנים תמיד סיפרה את סיפור השואה שלה, ועדותה הייתה מצמררת".
