זהותו הלאומית של עם ישראל מושתת הייתה במאות השנים האחרונות על בסיס זהות דתית. לא ניתן היה להפריד בין זהות דתית לזהות לאומית. מסורת עם ישראל, ודרכו מימי אברהם אבינו ועד לזמן החדש, גיבש תודעה עמוקה של קשר ערכי-רוחני. קיום מצוות, אורח חיים דתי, אמונה באל אחד וזיקה עמוקה לחלקי העם היהודי - כולם עלו בקנה אחד.
חידוש גדול חידשה התנועה הציונית. אחת ממהפכותיה היא יצירת זהות עצמית שאיננה דתית. ללא ניתוק וניכור, וכנגד ההתבוללות והאסימילציה, נוצרה זהות חדשה המושתתת על שותפות בתנועה הציונית. מטבע הדברים, שותפות זו שימרה את הזהות הקודמת ולא ביטלה אותה. לא על חורבותיה היא קמה, אלא בשינוי מתמיד.
אחד משיאיה הנוכחים של הזהות החדשה היא נכונות קבוצות שוליים להגדיר עצמם בהגדרה "ישראלית", שאינה קשורה לזהותם היהודית כלל ועיקר. האפשרות לחשוב כך מעידה על השינוי והתמורה, אך דחיית עמדה זו על-ידי רוב העם היהודי מעידה על חוסר רצון להתנתק משורשים עמוקים.
הזרם המרכזי, הציוני, לא ביקש לעקור את זהותו היהודית. אדרבא, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הייתה מהגדרות היסוד של התנועה הציונית. לפיכך, גם הזהות היהודית העיקרית, שמירת הקשר והמסורת, ראיית מדינת ישראל כחולייה בשלשלת הדורות, וזיקה עמוקה ליהודי התפוצות היוו אבני יסוד במדינת ישראל. גם השמירה על סממנים ציבוריים דתיים אינם עומדים בסתירה לרצון רוב הציונים.
אולם, קיומן של הגדרות נוספות של זהות יהודית הופך לסוגיית יסוד כאשר עוסקים בגיור. ישנו פער עמוק בין התייחסות כלפי מי שגדל בבית פנימה, לבין מי שמבקש להצטרף אליו מבחוץ. מבן בית דורשים הרבה פחות, כיוון ששורשיו העמוקים, הלא-מודעים והלא-רצוניים, מהווים דבר מה יסודי ושורשי יותר מכל הניתן לרכוש בדרך התנהגותית ובלימוד רעיוני. שונים הדברים כאשר מדובר בהצטרפות - כאן מתבקשת השאלה מה יהיו הקריטריונים להצטרפות למשפחה. מאח דורשים הרבה פחות מאשר מבעל המצטרף כחיצון, בשלב הראשון, למשפחה.
ללמוד מרות
שתי הזהויות דורשות את שלהן. הגיורת הידועה ביותר, רות המואביה, שאת מגילתה אנו קוראים בחג השבועות, הגדירה היטב את הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בכך לימדה כי שתי זהויות לאומה - זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). ובכך גם סימנה לדורות את נתיב הגיור הרצוי.
הזהות היהודית המסורתית, זו הממשיכה מהר סיני עד לימינו אנו, אינה מתפעלת משינויי הזמן. היכן לא היינו? בשיא תפארתנו בימי שלמה ובנפילתנו בגירוש ספרד, תחת הכיבוש האשורי ובעצמאות מדינת החשמונאים. שינויים מועטים נעשו באופן הכניסה לזהות הדתית העמוקה הזו, אולם עיקרם כזהות דתית לא השתנה.
גם אם מבחינה פורמלית לא בכל המקורות מופיע הצורך בקבלת מצוות בהליך הגיור, הרי שדבר זה נובע מהיות קיום מצוות המובן מאליו של תהליך ההצטרפות לעם ישראל. אין למהר ולגדוע את האילן משורשיו הדתיים ולהכריז על אלטרנטיבה.
מנגד, לא ניתן לדחות את ההכרה שדבר מה השתנה בזהות היהודית, והיא אינה עומדת על שורשים דתיים בלבד. נוספה לה ההתחדשות הלאומית, תחיית השפה העברית, שיבה לחיים הטבעיים והנורמליים. אף אלה צריכים למצוא מקום בתהליך הכניסה לעם ישראל.
ואמנם, אולפני הגיור ותכניות ההכשרה לגיור חידשו לימודים אף בתחומים אלה. הגיור הדתי התרחב אל מעבר לכניסה למסורת ישראל והעמקה של ממש נעשתה בתחומים הרבים. כך יקבל עם ישראל אל תוכו אנשים נוספים המבקשים למצוא את דרכם אליו.
זהות כפולה
היחס לגרים הוא דואלי: מחד גיסא, מעולם לא הייתה התלהבות יתרה מגרים ("קשים גרים לישראל כספחת"). בדת היהודית אין משהו המקביל למיסיון. להפך, את המבקש להתגייר משכנעת ההלכה לפרוש מהרעיון, ומערימה קשיים בפניו. אנו איננו חשים צורך להוכיח את קיומנו על-ידי הרחבת המעגל. מאידך גיסא, כיוון שהחליט אדם להתגייר מרחיבה התורה בצוויים הרבים העוסקים ביחסנו אליו. התורה אוסרת על אונאת גר וציעורו, מחייבת את הזמנתו ואירוחו בימי השמחה והמועד ומדגישה את מעמדו היקר בעיני הקב"ה.
למעשה, זו המציאות שמדינת ישראל נקלעה לה. בתוכנו אנשים רבים שאף אם לא הייתה התלהבות של ממש להרחיב את עם ישראל ולהפוך את האומה
הרב שרלוהישראלית כנקודה שואבת לאנשים רבים, כיוון שהם בתוכנו יש למצוא את המסלול של שיתופם, לא רק בהוויה הישראלית המתחדשת אלא גם בשורשים העמוקים של הוויה זו.
אצל יהודי המחובר לעם ישראל דרך אמו טבועים יסודות אלה במהותו הפנימית. את הבא להצטרף אנו מבקשים שישלים את החסר בשתי הזהויות העמוקות של עם ישראל. מציאות זו, שנכפתה עלינו, מחייבת את פתרונה, כדי שלא תתמוטט הזהות הסגולית של האומה, ולא ייקטע חס וחלילה המסע הארוך בו אנו מצויים. אולי דווקא תהליך הגיור יסייע בידנו לחדד שוב את זהותנו הכפולה, ארוכת הימים ולמודת אוצרות עולם.
