חזרתי מהלוויה קשה כל כך, של בת של גיסי. תינוקת שנשכחה ברכב שעות ארוכות. מוות נורא, איך שלא נסתכל על זה. יש ברכה כזאת של סבתות, "בידיים מלאות". בעיניי זאת הברכה הכי יפה בעולם, מפני שאין צער נורא יותר מאשר אובדן של תינוק. מי שלא חווה את הצער, עלול להקל בו ראש. הרי התינוק לא חי הרבה, אין היסטוריה גדולה מאחוריו. אבל דווקא התינוק הוא זה שממלא את הידיים. ככל שהם גדלים והופכים עצמאיים, הידיים כבר לא מלאות בהם כל הזמן.
אני זוכרת את זה מנסיבות אחרות. כשילד שלי נשאר שם, ב"הדסה עין כרם", אחרי שנפטר ממחלה. ואני חוזרת ומסתכלת בעצמי שמחוץ לעצמי, הולכת שם וידיי ריקות ועירי רחוקה ואני גשומת עפעפיים, ואין ריק גדול מזה בעולם.
- ילדים אינם רכוש של הוריהם: צריך לחדש את הקינה על בת יפתח/ פרופ' רוחמה וייס
אני שולחת חיבוקים ענקיים לאמא שידיה ריקות, וכרגע אי אפשר למלא אותן בכלום. ואני יודעת מניסיון שהידיים ממשיכות כל הזמן לייצר תצורת תינוק. מחפשות כל הזמן את האחיזה הזאת. ואני חושבת שאחרי הבשורה הזו של מוות של ילד קטן, ולא משנה באיזה אופן – האיבר שמרגישים שהוא הכי מיותר, אלו הן הידיים – ואולי זו משמעות הביטוי הזה, "בידיים מלאות". הידיים שהיו כאן שימושיות כל כך, ואזלו.
איך אפשר לצוות על "לא תשכח"?
האסון הזה גורם לי לחשוב על הציווי שהתורה חוזרת עליו שוב ושוב: "לא תשכח!" למשל: "הישמר לך מאוד פן תשכח את הדברים..." אבל השכחה היא בדיוק המרחב הלא-רצוני. וכי מישהו רוצה לשכוח? זה בדיוק האקט הלא-נשלט. אז איך מצווים עליי "לא תשכח, לא תשכח"?
מאמצי החייאה בתינוקת בת חצי שנה שהייתה סגורה ברכב באלעד
(צילום: תיעוד מבצעי מד"א)
ויש כאן הבנה יהודית תורנית מדהימה. זכירה, לפי התורה, היא תמיד דיבור בקול. למשל, "זכור את יום השבת" – זה פסוק שמצווה על אמירת קידוש: "זכרהו בדברים הנאמרים על היין". זו אמירה, אמירה ענקית, אמירה שהיא היזכרות. כל כך הרבה משפחות שלא שומרות שבת ישמרו על הריטואל הזה, ה"סברי מרנן": אתם באים לקידוש?
הטקס הזה של אמירת מילים בריטואל קבוע, מזכיר. הוא מזכיר מי נוכח בשולחן השבת, מי איננו, את מי שכחנו להזמין. הדיבור הוא הקידוד של המצב, הוא הנכחה של ההיעדר; אנחנו זוכרים עכשיו מי לא נמצא. כך הקידוש, כך הקדיש, שמזכיר לנו שמי שנמצא, מצטער על מי שלא נמצא, מתפלל על מי שהוא כן רוצה שיימצא. ככה קידושין: אדם חייב לומר בפיו, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". הדיבור הוא הנכחה, הוא זיכרון.
תגידו בפה
לכן בימים האלה של הקיץ, ימים חסרי סדר, או עם סדר אחר, חשוב להגיד בפה את התוכנית היומית בבוקר: "אתה מסיע, אני מחזירה". ומטפלות ששומרות על הילד לסירוגין, פעם כן ופעם לא, שישאלו: "מתי הם מגיעים? מתי לא?" ממש להשתמש בפה. בתזכורת הזאת של המילה.
האסון הנורא של החברה שלנו היום הוא שִכחת הקרובים. כשאנחנו שקועים בשיח של הרשתות החברתיות, עסוקים במלל של הרשתות, אנחנו מזניחים בהיסח הדעת את הדיבורים החשובים. אז אל תשכחו את המילים הפשוטות, היומיומיות, מפני שלילדים אין פה. ואנחנו צריכים לתת להם פה. הם לא יידעו להזכיר את עצמם. הדיבור הוא אזכור, הוא זכירה. ומוטב להזכיר לפני, ולא שיהיה חלילה זיכרונם לברכה.
ואני רק אצטט מכתבון קטן של הרבי מלובביץ', שעונה למישהי שמרגישה אשמה במותו של קרוב משפחה – ומבקשת ממנו פדיון נפש, ואומרת שחייה אינם חיים. והרבי כותב לה:
"כשנופלים לאדם מחשבות והרהורי חרטה על הנהגה ומעשים בלתי רצויים, צריך הוא לברר מאיזה צד באו: מהיצר הטוב, או ממְנַגְּדוֹ? והבחינה תהיה בתולדות של המחשבות האלו. אם המחשבות העצובות מולידות אצלו הוספת מרץ וחיות בקיום המצוות, חיזוק בהנהגה היומית על פי שולחן ערוך – זו ראיה שמקורן טהור וטוב. אבל אם המחשבות האלו על מה שקרה מולידות עצבות, רשלנות או יאוש, זו הוכחה שבאו מיצר הרע שמתלבש ומתחפש בלבוש של ירא שמים. ותמשיך, ותעשה מעשים טובים, ותגרום נחת רוח לנשמת אותו קרוב משפחה, ולא על ידי מחשבות יאוש, ובוודאי יסייע לה הקב"ה בכך, מלמעלה".
לצאת מהייאוש לעשייה טובה, בזה אנחנו יוצאים מהמוות, לחיים.
לעילוי נשמת שרה בת אביטל.
