קוראים לי קצת "צביקי גרין", וקצת "מוישי, בן 10, מבני ברק", וקצת "ציפי, בת 8, מבית שמש", וקצת "אהרל'ה, בן 13, מצפת". כילדה חרדית, חיים ולדר היה הרבה יותר מגיבור ילדותי. הוא היה הסופר החרדי הראשון שנתן לגיטימציה לרגשות שליליים, הוא היה החלוץ ששם את השיח הרגשי על השולחן, שכתב על "חילונים טובים" בלי לזרוק להם כיפה על התלתלים בסוף כל סיפור. הוא היה החרדי הנכון והטוב. המחנך הדגול, איש שכל הילדים סומכים עליו. הספרים שלו היו פסקול ילדותי, פסקול חיי.
ערב אחד חזרתי באוטובוס מבני ברק לקריית ספר, ילדה כבת 12 שנסעה לבדה לטיפול שיניים. בדרך חזור, בחשיכה מוחלטת, התיישב לידי בחור צעיר ונגע בי תחת התיק הגדול שעל ברכיו למשך כמה דקות ממושכות. המוח הקטן שלי קפא, והלב הקטן שלי התקשח. העיניים הסתכלו קדימה, אל האוטובוס החשוך. כשהגענו לתחנה בלפיד – הוא ירד מהאוטובוס.
תקופה ארוכה לא הבנתי מה בכלל קרה. הסתובבתי שקטה והמומה. ואז קראתי את אחד מסיפוריו של חיים ולדר, שמתאר ילדה שפגעו בה והיא לא מספרת להורים כלום. וחיים הפציר בי (כן, בי ממש) לספר, לא לשתוק. לא לשמור דברים נוראים כאלה בבטן. והבנתי טיפ-טיפה מה קרה לי, ובכיתי המון, את כל השתיקה הארוכה הזאת.
ולא היו לי הורים לספר להם. הורים חרדים לא תמיד מהווים כתובת לשיח מהסוג הזה, ובבית שבו אני גדלתי, הווטו היה חזק. אז כתבתי לחיים ולדר. כתבתי ומחקתי, כתבתי ובכיתי, כתבתי ותהיתי. ובתמימותי הצעירה מדי לא ידעתי לקרוא לילד בשמו. ידעתי רק שזה "משהו לא צנוע", וקרעתי. וקרעתי. וקרעתי.
בשם הילדים שכבר לא יספרו לעולם
והיום ה"קריעה" הזו הושלמה. על כל ילד ש"סיפר על עצמו", היו עשרות ילדים שלא סיפרו על עצמם, והילד הזה הוא אני. אני ועוד רבים ורבות שכמותי.
והיום, כל הילדים הקטנים שסיפרו על עצמם והדליקו את אור ילדותי בחדרי הלב שלי, כולם עוזבים אותו ומכבים אחריהם את האור בקול בכייה דקה ומיואשת. הם משאירים אותי עם הילדים שלא סיפרו על עצמם, וכבר לא יספרו לעולם.
חיים ולדר פגע גם בנו. בילדים שגדלו לאורו, שהעריצו אותו, שהתחנכו על ספריו, שהשתכנעו לדבר איתו ועם אנשים מבוגרים טובי עיניים ונעימי לשון. ילדים שסמכו על האיש שהוא. שבטחו בו. שלמדו לדבר דרכו. יחד עם הגולל על קברו, נסתם גם הפה שלנו. הפה שהוא לימד אותנו לפתוח.
