חנוכה הראשון של ניצול השואה בישראל: גרגורי ציגנקוב גדל וחי שנים רבות בדניפרופטרובסק שבאוקראינה, ורק לפני כחודש עלה לישראל כשהוא בן 92. "הייתי פעיל בקהילה היהודית שם, כל שנה הדלקנו את החנוכייה. השנה אני מתרגש סוף-סוף לעשות את זה כאן, במדינת היהודים", הוא מספר.
רק השבוע צצה תזכורת לאנטישמיות שממנה סובלים לא פעם יהודי התפוצות בכלל והקהילות היהודיות באוקראינה בפרט, כאשר קבוצת צעירים הפילה חנוכייה באחת הכיכרות הראשיות בדניפרו ושברה אותה. חנוכיות נוספות הופלו בבירה קייב.
ציגנקוב, שחלם שנים רבות על העלייה לארץ, היה פעיל בקהילה היהודית בדניפרו, והצטער לשמוע על התקרית האנטישמית שאירעה השבוע. אחרי שנים שבהן היה בקשר הדוק עם בני משפחתו החיים בארץ, לפני כחודש חלומו התגשם. הוא עלה עם בתו אירנה ובעלה, והתאחד עם נכדיו שקבעו את ביתם בישראל לפני שש שנים.
"החיים כאן, עצם זה שאני בארץ הקודש ומדליק נרות עם הבת שלי, זה הנס הפרטי שלי והניצחון על הנאצים", אמר. "אין אחד שלא הכיר אותי בקהילה שם. כל שנה חגגנו את חנוכה, אבל אני מתרגש מאוד בפעם הראשונה לציין את החג כאן".
אם לא הנאצים – הקוזאקים יעשו את העבודה
ציגנקוב שרד את השואה כשברח מאימת הנאצים, אך לא ראה שוב את אביו, שגויס לצבא. "הייתי ילד כשהתחילה המלחמה. הסכנה של הכיבוש הנאצי הייתה קרובה וממשית", הוא נזכר. "אבא שלי גויס לצבא, ואני יחד עם אמי ואחותי הצלחנו להימלט לקרסנודאר שבדרום רוסיה. כשעזבנו את העיר לא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה את אבי. לא קיבלנו שום מידע מה קרה לו בקרב, רק ידענו שהוא לא חזר ממנו".
6 צפייה בגלריה
"אין אחד שלא הכיר אותי בקהילה היהודית באוקראינה". גרגורי מדליק נרות חנוכה בארץ עם בתו אירנה
(צילום: אריק שרגא)
אביו של גרגורי היה בין הראשונים בעיר שגויסו לצבא ועזבו לחזית במלחמת העולם השנייה. לאחר כחודש חזר האב עם סוס לחופשה קצרה בבית, והורה לגרגורי לקחת את אמו ואת אחותו עם הסוס ולברוח הכי רחוק שניתן. גרגורי, שמעולם לא הוביל סוס בעבר, נתקל במהלך המנוסה בקשיים לא מעטים. הם הגיעו כאמור לקרסנודאר, שם נשארו למשך תקופה, אך סוסם נגנב, והם סבלו מאיומים מצד מקומיים שאמרו להם שגם אם הנאצים לא יהרגו אותם – הקוזאקים יעשו את העבודה.
"הסכנה של הכיבוש הנאצי הייתה קרובה וממשית. אבא שלי גויס לצבא, ואני יחד עם אמי ואחותי הצלחנו להימלט לקרסנודאר ברוסיה. כשעזבנו את העיר לא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה את אבי"
דווקא אישה קוזאקית זרה היא שהצילה את חייו של גרגורי. הגרמנים כבר הגיעו לאזור וחייל נאצי תפס אותו, פשט ממנו את החגורה שלו ותכנן לתלות אותו ממנה, אבל האישה ההיא החלה להיאבק בחייל כך שגרגורי הספיק לברוח משם.
בני המשפחה נאלצו להמשיך בבריחה. הם חיכו במשך שעות רבות ברציף תחנת הרכבת, לרכבת שלא הגיעה. בינתיים גרגורי השיג מעט לחם, כדי שלא יגוועו ברעב, וכשחזר לתחנה ראה את הרכבת כבר נוסעת. הוא חיפש את אמו ואחותו במשך חצי שנה, לאורך כל חודשי החורף. במהלך המסע הזה נעליו נגנבו ממנו, והוא היה יחף חלק גדול מהזמן. באביב הגיע עד לבאקו, אזרבייג'ן – שם גם התאחד עם משפחתו.
הם חזרו לבסוף לדניפרופטרובסק לאחר שהצבא האדום כבש מחדש את האזור. ביתם שרד, אך למשפחה לא היו כל מסמכים שיוכלו להציג כדי להוכיח שהוא שייך לה, ולכן לא יכלו לחזור ולגור שם. אביו של גרגורי הוכרז כנעדר שלא חזר מהקרב, וגרגורי נשא בנטל פרנסת המשפחה. בגיל 15 הוא מצא עבודה בבית חרושת צבאי וגר עם משפחתו אצל דודו – שלושה נפשות בחדר של 5 מ"ר. הקהילה היהודית התאוששה אט-אט מהמלחמה, וכשגרגורי התבגר הוא נעשה פעיל בה במיוחד.
ציגנקוב הוא אלמן, ומלבד בתו אירנה, המתגוררת בארץ, יש לו עוד בן אחד שחי בגרמניה. הוא סב לארבעה נכדים ויש לו גם שישה נינים. היום הוא חי באשדוד ומלווה על ידי הקרן לידידות ומחלקת העלייה של עיריית אשדוד. מהקרן הוא קיבל מענק עלייה, הניתן בתוספת לסל הקליטה ולהטבות השונות שעולים חדשים זכאים להן מטעם משרד הקליטה, במטרה להקל על העולים בצעדיהם הראשונים בישראל.
