מאוד לא רציתי להיות פליט. ככל הנראה, לא מעט בזכות סיפורה האישי של סבתא שלי, לידיה טרקטירשצ'יק ז"ל, שהייתה לה השפעה רבה מאוד עליי. סבתא נולדה בקמפולונג – עיירה קטנה וציורית ברומניה – בשנת 1923. בשנת 1941, כאשר הייתה בת 18, גורשה עם כל משפחתה לאוקראינה שהייתה אז חלק מברית המועצות, לחבל שבין נהר הדנייסטר לנהר הבוג הדרומי המכונה טרנסניסטריה, אז בשליטת הרומנים.
בעיירה היהודית דז'ורין שבגיהינום השואה, הכירה סבתא את סבא. בתום המלחמה הם התחתנו ונותרו בברית המועצות. במהלך עשרות השנים שיבואו יתרחש נתק כפוי בין סבתא לשאר משפחתה שעלתה לישראל עם קום המדינה, בשל מסך הברזל שחצץ ביניהם. גם אני נולדתי באותה העיירה.
- בין זלנסקי למרדכי היהודי: פורים מלמד איך עושים פוליטיקה ונשארים מוסריים/ הרב רפי פוירשטיין
סיפור העקירה וההישרדות כפליטה של סבתא, שנפטרה לפני כשנתיים, ליווה אותי מילדות כטראומה מושתקת. אחרי שנפטרה פרסמתי ב-ynet את סיפורה, ובפתיח כתבתי: "אתה נולד במדינה שלך וחושב שזו אדמתך, ותבלה עליה את כל חייך. אך הגורל לפעמים מחליט אחרת. המלחמה הורסת את כל החלומות ומשליכה אותך לארץ זרה, שם אתה צריך לחיות רחוק מקרובי משפחתך. במשך 40 השנים הארוכות רק המכתבים הופכים לקשר היחיד איתם".
קיוויתי שלא אצטרך לעזוב את ביתי, ונשארתי בקייב גם כאשר קרבות עזים התקרבו אל בירת אוקראינה, ועיתונאים זרים בכלל וישראלים בפרט נטשו אותה. אולם בעקבות כמה אירועים חריגים מאוד שאיימו על ביטחוני האישי, נאלצתי לעזוב את קייב בלב כבד. את השורות הללו אני כותב כבר מקישינב בירת מולדובה, שאליה הגעתי לקראת סוף השבוע האחרון בתום מסע לא קל.
הפוך מסבתא
אני כאן כדי להישאר קרוב להתרחשויות, אבל למרות שאינני רוצה להתרחק – אני עדיין פליט. חציתי את נהר הדנייסטר בדרך ההפוכה מזאת שעשתה סבתא לידיה לפני 81 שנה. אבל להבדיל מסבתא שלי, שנאלצה לעזוב את מולדתה בקרונות של בהמות – החילוץ מאוקראינה המופגזת, שארגנה הקהילה היהודית, התנהל בסדר מופתי וביעילות מרשימה. בצד השני חיכו לנו יהודים עם לב פתוח.
נרשמתי לחילוץ דרך הרב משה ראובן אסמן, הרב הראשי היחיד שנותר עם הקהילה בעת הסכנה, ומוקדם יותר אף הציל את חיי. כך זה קורה: נרשמים בטלפון, ואז מגיעים לבתי הכנסת של קייב בשעה שנקבעה. בכניסה שוב נרשמים, ומתיישבים באולם התפילה עד שיקראו לאנשים בשם כדי לעלות לאוטובוס עם המזוודות.
כאשר האוטובוס התמלא בנוסעים, אמר לנו אדם נושא קלצ'ניקוב, שהציג עצמו כחבר פרלמנט: "אתם הקבוצה הכי מסודרת. כבר אלף איש חילצנו היום. דרך צלחה לכם". באוטובוס שהיה מלא עד אפס מקום, היו, בין היתר, יהודים וגם כאלה שלא, ישראלים וגם כאלה שלא. אחדות בינלאומית אמיתית בחסות בית הכנסת.
יצאנו מקייב ב-10.3 בשעה 13:07
לפנינו נסעה ניידת משטרה עם צ'קלקה מהבהבת, שאפשרה לנו לעבור בכל מחסום ללא חשש. בקייב הסוריאליסטית של היום, בכל מעבר כניסה ויציאה יש שקי חול, בטונדות, מחסומים וחמושים עצבניים ודרוכים. לעבור כעשרה מחסומים ללא עצירות וללא הצגת תעודות, זה לא דבר מובן מאליו.
קשה לתאר את כאב הלב למראות כלי שריון ומכונות המלחמה שחלפו מולנו במסלול היציאה הדרומית מקייב. בימים שבשגרה אני נוהג להתחיל כאן את הדרכת הטיולים לאומן. נכון לעכשיו, זאת היציאה היחידה והאחרונה מקייב. היציאות מזרחה, צפונה ומערבה מובילות לכיוון הקרבות עם הרוסים, שמתקדמים לאט-לאט ומהדקים את הטבעת.
נסענו בנתיב הנגדי, נסענו בשעות עוצר, עברנו ליד אומן וממנה פנינו מערבה. עברנו בגייסין, שם קבור סבי מצד אבא, עברנו בנמירוב – ולפי ההיגיון היינו אמורים לנסוע דרום-מערבה לכיוון מוגילב על הדנייסטר, דרך דז'ורין, העיירה שבה נולדתי ובה קבורים חמישה דורות של בני משפחתי. אבל התיאום הביטחוני אילץ אותנו לעשות סיבוב ולעלות לוויניצה, העיר שבה גדלתי, וממנה דרך ז'מרינקה – בירת הבדיחה היהודית – למוגילב-פודולסקי.
גם בגבול לא נאלצנו להמתין. איש שרות הגבולות האוקראיני הוריד מהאוטובוס גבר בשנות ה-50 לחייו – אזרח אוקראינה שקיווה לתת שוחד כדי להימלט.
הגענו לקישינב סמוך לארבע לפנות בוקר
במגרש הטניס המקורה, שמשמש מקלט לפליטים, קיבלו אותנו אנשי הקהילה ומתנדבים מישראל. פגשתי שם את האדם שאחראי לחילוצם של אלפים, רובם יהודים: עורך הדין גיאורגי לוגבינסקי, חבר פרלמנט במועצת אירופה. "קשה לדמיין באילו בעיות אנחנו נתקלים", הוא מספר. "באוקראינה אין דלק, את כל האוטובוסים מגייסים לטובת הצבא, ובדרך כמה עשרות מחסומים. בכל מקרה שיש בו ספק – פותחים באש. כך קרה עם רומן ברודסקי, שנהרג כאשר היה איתי על הקו.
7 צפייה בגלריה
התחנה הראשונה במסע הבריחה מקייב. כולם התקבצו כאן, יהודים ושאינם יהודים
(צילום: אדוארד דוקס)
"הפקקים – באורך של מאות קילומטרים, ובמקרה של התקפה לא מאפשרים לך להימלט ולשרוד. לכן יזמתי פרויקט בשיתוף משטרת אוקראינה, שירות הגבולות של אוקראינה ומשרד החוץ של ישראל, שמטרתו חילוץ ישראלים, יהודים ואחרים".
לוגבינסקי מספר כי הסוכנות היהודית וקרן היסוד הבטיחו לתת כתף, והם ממתינים לה. "כל יום אנחנו מחלצים כאלף איש מכל רחבי אוקראינה, שזה כ-20 אוטובוסים ליום", הוא אומר. "כל האחרים עוסקים בהובלה ובהסעות – ואנחנו, להבדיל מהם, עוסקים בחילוץ. לשם כך יש לנו גם את ברכת הדרך משירות הביטחון של אוקראינה, שמספק לנו ליווי משטרתי חמוש, נסיעה ללא פקקים, בנתיב הנגדי, בשעות העוצר, ללא בדיקה במחסומים וללא תור בביקורת גבולות.
גיאורגי לוגבינסקי"היום הצלחנו לחלץ 24 יהודים מהעיירה המכותרת נז'ין שבמחוז צ'רניגוב. אני חושב שאין משהו בעל ערך גדול יותר מאשר להציל את מי שלא יכולים להציל את עצמם. כאשר אתה מציל נפש אחת, אתה מציל את העולם כולו".
אני מתרגש מדבריו, מבין שהייתי חייב לעזוב, ועדיין מייסרים אותי רגשי אשמה עמוקים. הסבירו לי כאן שזה נקרא בעולם הפסיכולוגיה "תסמונת הפליט". אני רק מתפלל שתישאר קייב כדי שאוכל לשוב אליה יום אחד.
