שעות ספורות לפני שהפרק הראשון של הקומדיה "שישו ושימחו" עלה לשידור, במאי האחרון, יצאה אזהרה. רמ"ט הרבנות הצבאית, אל"ם אבנר כהן, שיחרר הבהרה דחופה לאנשי החיל: "לרבנות הצבאית לא היה חלק בעיצוב הסדרה ותכניה, שאינם משקפים את הרבנות הצבאית וערכיה. הניסיון לצייר את הרבנות הצבאית באור סאטירי עלול לפגוע ברגשות המשרתים בהווה ובעבר, ובפעילותה רבת-הזכויות של הרבנות הצבאית".
עוד כתבות למנויים:
מאוחר יותר הצטרפו מבקרים נוספים, וגם ההאשמה הטרנדית ביותר: הנדסת תודעה. "כה עמוק היה הביזיון שחוו משרתי ויוצאי הרבנות הצבאית מן הסדרה המבישה, שלכל הדעות אין כל קשר בינה לבין המציאות", כתב עיתונאי בשם מנחם רהט בטור למגזר הדתי. רהט ציטט את הרב אביעד גדות, בעל עבר ברבנות הצבאית, שאמר: "מצער מאוד שהיהדות ונושאיה הרשמיים בצה"ל נתונים למרמס ולביזוי, ועוד בהשקעה כל כך גדולה מכספי הציבור. יש כאן סחיטה של הקופה הציבורית והנדסת תודעה".
יוצרי הסדרה, שלום הגר וסיגלית ליפשיץ, שניהם בוגרי החינוך הציוני-דתי, לא מתרגשים מהביקורות. "לא עשינו את הסדרה הזאת בשביל הציונות הדתית", מבהירה ליפשיץ. "עשינו את הסדרה כי רצינו לספר סיפור שמעניין אותנו. העובדה שאנחנו מגיעים מהמקומות האלה רק עזרה לנו, אבל זאת לא סדרה שנעשתה בשביל הרבנות הצבאית ולא בשביל שום רב. אני לא חושבת שרבנים צריכים לראות טלוויזיה".
באמת? למה? "שילמדו תורה! עשיתי את הסדרה בשביל ליהנות, להתרגש. רציתי לעורר, רציתי לגרום לאנשים לשמוח, בעיקר. זה שישו ושמחו. הדבר הכי מצחיק שקורה זה שרוב מי שמבקר אותנו בכלל לא צפה בסדרה. הם רואים את הפרומואים ועל זה הם מגיבים. היה מבקר טלוויזיה שאמר שאנחנו אמיצים לשלב תכנים כמו טיפולי המרה, ועיתונאי דתי אחד, שלא אזכיר את שמו, כתב לו, 'חוכמה גדולה. זה קונצנזוס לצאת נגד הציונות הדתית'. אז שאלתי אותו אם הוא ראה את הסדרה, והוא אמר, 'לא ראיתי'. אז למה אתה כותב?
שלום הגר: "אני בהחלט מבין אנשים שלא רוצים לראות את הסדרה כי הם לא רוצים לראות דברים לא צנועים, אבל רוב האנשים שמבקרים אותנו בכלל לא ראו את הסדרה. אני חושב שמי שבאמת יצפה, אז מעבר לזה שהוא ייהנה ויצחק, הוא גם יבין שזה לא כל כך נורא"
"האשימו אותנו שזאת לא סדרה צנועה, אבל חוסר צניעות אינה הסיבה שבגללה הם לא צופים בנו, הם לא צופים בנו בגלל שזה עליהם, ומבחינתם לא יכול להיות שמישהו יבקר אותם ככה. חברה טובה אמרה לי, 'אני רואה את הסדרה בשבילך, אחרת לא הייתי רואה אותה. יש בה המון מילים גסות, מלא ישבנים, ולא מתאים לי לראות את זה. היא סיפרה שהיא ראתה את הסדרה בחדר והבן שלה נכנס ואמר, 'מה זה, אמא, את רואה שישו ושמחו? זה לא צנוע', רק בגלל שזה מה שהילדים שלו בכיתה אמרו לו, אבל זה מדהים בעיניי כי לראות סרטים בקולנוע הם כן רואים. הציונות הדתית הולכת לקולנוע, רואה דברים. לראות סקס? הם רואים! לראות אישה לא צנועה? הם רואים".
אז רוב הצופים שלכם חילוניים? הגר: "יש הרבה דתיים שצופים בנו ונהנים".
ליפשיץ: "נכון, יש המון דתיים שכן נהנים להתבדח, אבל רוב האחיות שלי למשל לא רואות. יש לי אחות שרואה ושאלה אותי, 'למה היית צריכה לעשות את זה?' אמרתי לה, את רואה דברים גרועים מזה. סתם לדוגמה, 'טהרן' - כולם צופים בזה, והגיבורה יש לה רומן עם מוסלמי. זה לא מפריע לכם לראות?"
אולי כי את "טהרן" יצרו יוצרים חילוניים, אז במגזר מראש יותר סלחנים. "אחי הקטן חרדי אז לא הצעתי לו לצפות, מה גם שהוא לא יכול לראות אותה בשום פלטפורמה כי יש לו את כל ההגנות האלה על האינטרנט, ואז מה מתברר? יש לו ידידה שמורידה לו את הפרקים! הוא אמר לי לפני שבועיים, 'ראיתי את סדרת הישבנים שלך'. אז אמרתי, לא נעים, וכבר התחלתי לחפש מילות התנצלות, ואז הוא אמר, 'אני חושב שזאת סדרה מצוינת! ממש נהניתי. אני חושב שכל הישבנים וכל הדברים הכאילו בוטים שאתם מביאים הם כלי כדי להיכנס לעומק'. וזה באמת ככה. זאת הייתה הביקורת הכי מרגשת ששמעתי".
2 צפייה בגלריה
מתוך 'שישו ושמחו'מתוך 'שישו ושמחו'
מתוך ''שישו ושמחו''. "האשימו אותנו שזאת לא סדרה צנועה, אבל חוסר צניעות אינה הסיבה שבגללה הם לא צופים''
(צילום: כאן 11)
הגר: "יש לי אחות יותר קטנה ממני שלא רוצה לראות את הסדרה. היא בטראומה ממני כי כשהייתי בן 12 לקחתי אותה איתי לראות את 'חיזור גורלי' עם גלן קלוז ומייקל דאגלס. היא היתה בת שבע. עכשיו, זה לא סרט שהתאים לא לי ולא לה. לכן אני מבין אותה שהיא מעדיפה לא לראות. במקום זה היא חווה את הסדרה דרכי. אני חושב שמי שבאמת יצפה, מעבר לזה שהוא ייהנה ויצחק, גם יבין שזה לא כל כך נורא".
האשימו אתכם ב"הנדסת תודעה". זאת חתיכת האשמה. "אמא שלי דווקא מאוד שמחה על זה כי היא סוף־סוף יכולה להגיד שאני מהנדס".
עשר שנים עברו מאז ניצת הרעיון במוחם של הגר וליפשיץ ועד ש"שישו ושמחו" עלתה לטלוויזיה בכאן (הפרק האחרון ישודר השבוע). הסדרה מגוללת את סיפורו של נחומי (נוה צור), חייל דתי שחולם להיות סולן של מקהלה צבאית, עד שבעזרתו של הרב הצבאי הראשי (אקי אבני), גיבור ישראל שאיבד את שתי ידיו בקפיצה על רימון, הוא מצליח לגלות את עצמו מחדש. בסדרה משחקים גם נתן דטנר, אלברט אילוז, דניאל מורשת, יסמין עיון, עילי צ'פמן, עידו מוסרי ואוהד קנולר. "זאת לא סדרה שאתה רואה ומיד מתחבר אליה ואיזה כיף לי", אומרת ליפשיץ. "להפך. בנינו אותה כמו מלכודת שמכניסה אותך פנימה למקומות שלא חשבת שתגיע אליהם. זה טעם נרכש, שבסוף נורא כיף לך לגלגל אותו על הלשון".
ליפשיץ: "הדבר הראשון שעשיתי ב'סם שפיגל' היה תרגיל תיעודי עם חברה חילונית. היא נתנה לי קלטת פורנוגרפית, סרט כחול של הומואים, והיינו צריכות לעשות תרגיל של עריכה מקבילה. אז הרכבנו שוטים מהסרט הפורנוגרפי יחד עם שוטים של רכבות, וכאן למעשה שברתי לראשונה את הטאבו על זה שאני דוסית"
בסדרה שלכם יש המון התעסקות במיניות. זה מה שמעסיק את המגזר הדתי-לאומי בימינו? הגר: "אני חושב שזה מעסיק בני אדם".
ליפשיץ: "זה מעסיק אותנו. הבדיחות בבית המשפחה שלי באו מיידיש ומערבית. היידיש המתובלת היא לא שפה שמרחמת. יש בה גסויות, יש בה בדיחות. וזה לא שדיברו אצלנו גסויות, חס ושלום, אבל המילה 'ישבן' נאמרה כמה פעמים ביום וזה הצחיק אותנו".
הגר: "אצלנו אמרו 'טוסיק'".
ליפשיץ: "הדבר הראשון שעשיתי ב'סם שפיגל' היה תרגיל תיעודי עם חברה חילונית. היא נתנה לי קלטת פורנוגרפית, סרט כחול של הומואים, והיינו צריכות לעשות תרגיל של עריכה מקבילה. אז הרכבנו שוטים מהסרט הפורנוגרפי יחד עם שוטים של רכבות, וכאן למעשה שברתי לראשונה את הטאבו על זה שאני דוסית. כאילו, הראיתי לכולם שאני דוסית אבל שלא כדאי לכם להיכנס לראש שלי, כי אוי ואבוי!"
אז לדת אין בעינייך השפעה על תפיסת מיניות? "הראש שלנו לגמרי משוחרר, והחיבור בינו לעולם הדתי מייצר משהו אחר. גם ההתעסקות שלנו במין היא לא התעסקות רגילה. אנחנו לא מראים למשל סקס רגיל בין שני אנשים. זה פחות מעניין אותנו. מעניין אותנו להביא את זה מהדלת האחורית וממקומות לגמרי לא צפויים".
היית אומרים אבל שככל שסוגרים ומכסים את היצר, אז הוא ככה פורץ במלוא אונו? "כן, כי כשמנסים להחביא משהו, אתה עושה את זה במחשכים בדרכים אחרות. בסוף אף אחד לא יכול לשלוט על המחשבות שלי, ואני לא חושבת בצורה סוטה, אבל החוכמה ביהדות בכלל היא תמיד למצוא את הדרך המתוחכמת להתיר ולסדר דברים. הרי יש המון דברים אסורים, והאדם כן מוצא דרכים לעשות אותם".
2 צפייה בגלריה
שלום הגר וסיגלית ליפשיץשלום הגר וסיגלית ליפשיץ
''ההתעסקות שלנו במין היא לא התעסקות רגילה''. שלום הגר וסיגלית ליפשיץ
(צילום: גבריאל בהרליה)
באחד הפרקים, מש"ק הדת לנגנטל (דניאל מורשת) מתעורר בבעתה מחלום ארוטי שבו נראה הרב ויזנר ללא בגדים. מטפל שמתמחה בטיפולי המרה (אוהד קנולר), נותן לו שוקר חשמלי לטיפול עצמי. העיסוק בטיפולי המרה מתקשר, כמו סצנות נוספות בסדרה, לפרטים אוטוביוגרפיים מחייהם של היוצרים, ובמקרה הזה לילדותו של הגר, שגדל בירושלים ולמד בין היתר אצל הרב מוטי אלון, שהיה ידוע בהתנגדותו העזה להומוסקסואליות ובתמיכתו בטיפולי המרה. אלון הורשע ב-2013 בשתי עבירות של מעשה מגונה בכוח בנער בן 17. "מוטי אלון היה הרב שלי בכיתה י"א. בתקופה שלו הישיבה מאוד פרחה והוא זכור לי בתור דמות מאוד-מאוד כריזמטית. בכל בוקר היו לפחות שני תלמידים שישבו ליד החדר שלו וחיכו שהוא יגיע כדי להתייעץ. כשיש תלמיד חכם כמוהו, אתה רוצה לדבוק בו, ללמוד מהמנהגים שלו. היו תלמידים שהעריצו אותו".
ליפשיץ: "גם אנחנו בתור בנות היינו באות לשמוע שיעורים שלו, אבל אני הגעתי רק פעם אחת. אני פשוט לא מתמידה, וגם הייתה לי דחייה. לי יש דחייה מאנשים עם כריזמה".
הגר: "אז גם לי. הכריזמה שלו מאוד הבהילה אותי. לא ידעתי להסביר במילים למה. אני זוכר שבשיעורים שלו הוא היה מדבר על הומואים בצורה נוראית. אם הוא היה בא ואומר, 'אני נמשך לגברים', הייתי הרבה יותר מעריך אותו, אבל בזמן אמת לא ידענו כלום. כשכל העסק התפוצץ, היו הרבה אנשים שלא האמינו לזה. הם האמינו בלב שלם שהוא חף מפשע. היום אסור לו להיפגש עם תלמידים והוא מעביר שיעורים ביוטיוב. גם טיפולי ההמרה שהוא תמך בהם כבר לא קורים בימינו. טיפולי המרה בעבר כללו מכות חשמל והליכה לזונות. מבחינתי, מה שחשוב זה למצוא את האיזון כי מצד אחד, אתה כן רוצה לקבל השראה מתלמידי חכמים, ומצד שני צריך לזכור שגם התלמיד החכם הוא בן אדם ויש לו חסרונות ופגמים. אח שלי למד מתחתיי, והיה להם רב שבשיעורי חינוך היה מדבר איתם על מין, ומנסה לחקור כמה הם מאוננים כל יום".
החברות בין ליפשיץ והגר מורגשת היטב. הם משלימים זה את משפטיו של זה, מגלים הזדהות עמוקה עם הדברים האחד של השני, ומספרים לי שהחברות שלהם חוזרת 25 שנה אחורה, לבית הספר לקולנוע סם שפיגל, שם נפגשו לראשונה. סיגלית הייתה הסטודנטית הדתייה הראשונה והיחידה במחזור, עד ששנה מאוחר יותר שלום הגיע וגנב ממנה את תשומת הלב. "כעסתי שהוא בא", היא צוחקת. "חיפשתי אתגרים והוא לא היה בשבילי אתגר כי הוא דוס".
הגר: "יש משהו בביוגרפיה של סיגי ושלי שהוא דומה. אבא שלי הוא דור שני שעלה מרומניה בגיל 14, ואמא שלי עלתה ממרוקו כשהייתה בת 12. שנינו מעורבים מזרח־מערב, וכשאתה נולד להורים שלא נולדו בארץ, זו חוויה אחרת. כל הזמן יש איזה סוג של זרות מסוימת שקיימת בך וגורמת לך להביט על הדברים מבחוץ".
סיגלית נולדה בבאר-שבע לאמא מתוניס ולאבא ניצול שואה מהונגריה. היא הרביעית במשפחה של שמונה ילדים, והיא מספרת שמשפחתה מעולם לא השתייכה לציונות הדתית בגלל שאבא שלה לא רצה להיות גיבור אחרי מה שעבר. היא למדה באולפנה ונהנתה מכל רגע. אחר כך למדה עיצוב גרפי במכללת אמונה ולבסוף התגלגלה לסם שפיגל. ההתקרבות בינה לבין שלום החלה כשעבדה על סרט קצר שעוסק במחסום, אבל החברות העמוקה החלה רק עם סיום הלימודים, כששניהם התגוררו לזמן מה בתל-אביב. בהמשך שלום גם עזר לסיגלית, שנחשבה לרווקה מאוד מאוחרת במגזר, להעמיק את היחסים עם בן זוגה.
ליפשיץ: "הייתי מאוד עסוקה כי למדתי קולנוע עד גיל 31 ושם מאוד קשה להתחתן. את חיה בעולם של עשייה ואין מקום להכניס דייט. התעוררתי על עצמי רק כשאחותי אמרה לי, 'גברת, אני רושמת אותך לאתר היכרויות. את לא יכולה להמשיך ככה'. קוראים לאתר 'דוסי דייט'. עד היום אני רשומה שם. הם שולחים לי דברים וזה מעניין אותי לראות".
לא סגרת את הכרטיס? "לא, כי זה מצחיק אותי. אבל את שי בעלי לא הכרתי באתר. חברה של חברה הכירה בינינו. הוא היה גרוש עם שני ילדים והוא בכלל מההתיישבות העובדת. חוזר בתשובה, לא דתי במקור".
ליפשיץ מספרת ששלום היה מגיע אליה לירושלים כדי לכתוב, כולל בתקופה שהיא ושי נפרדו זמנית. "יום אחד הלכתי עם שלום ברחוב, ופתאום אני רואה מולי את שי. הוא ראה אותי עם שלום, והוא לא זכר אותו למרות שהוא כבר ראה אותו פעם. כתבתי לו אחר כך מייל, ששמחתי לפגוש אותו, והוא כתב לי, 'מזל טוב'. ואז השארתי אותו ככה כמה ימים כדי שהוא באמת יחשוב שמגיע לי מזל טוב עד שכתבתי לו, 'מזל טוב על מה?' אז הוא כתב, 'על בן הזוג שלך'. אמרתי לו, 'לא, אנחנו לא', ואז באמת נפגשנו שוב וזה הוביל לחתונה. הייתי אז בת 44 והיום יש לנו ילד משותף".
הוא קינא קצת והבין מה טוב לו? "כן, תמיד תסתובבי עם האקס. סליחה, עם הידיד".
הגר: "הידיד התסריטאי!"
ליפשיץ: "אבל אני רוצה להגיד - להיות רווקה מאוחרת בציבור הדתי זה סוג של נכות. וסליחה מהנכים, אבל פעם היה לי חבר שאמר לי, 'בואי לרב משדך. הוא יעזור לך'. הגעתי והרגשתי שמסתכלים עליי כאילו אני חסרת תקנה, חסרת ישע, באמת בצורה מאוד-מאוד פוגענית. הוא אמר לי, 'יש לי מישהו בשבילך', וניסה להכניס לי מישהו עם הרבה בעיות, למרות שכבר הייתי אז בתקופה שבה אמרתי שאני מוכנה לצאת עם כל אחד ובאמת יצאתי עם מלא, כי אמרתי לעצמי, מקסימום ייצא מזה בסוף תסריט. אבל שום דבר לא עבד".
אולי בגלל האינדיבידואליות שלך, היית עוף מוזר ולכן היה לך קשה יותר. "נכון, נכון, אבל למה אני צריכה להשתייך בשביל להתחתן? גם שאלתי את עצמי בשלב מסוים האם אני חייבת להתחתן?"
התביישו בך במשפחה? "לא, לא התביישו, חס ושלום, אבל מאוד דאגו. אבא שלי היה מתקשר לשדכנים ומביא אנשים מבית הכנסת, כל מיני אורחים הזויים לארוחות שבת. הם היו מאוד מודאגים. היום אבל בציונות הדתית יש בנות שמגיעות לגיל 40 ומפסיקות לחפש חתן, די, הן מביאות ילדים לבד. יש מלא כאלו וזה ממש פתרון שהרבה הולכות לשם".
מתרומת זרע? חשוב שזה יהיה של אדם דתי? "לא, דווקא עדיף גוי כי גם ככה הוא הבן שלה אז הילד יהודי. אומרים שמבחינה הלכתית עדיף שזה יהיה זרע של גוי, אולי כי אז לא יחפשו את האבא".
יש משהו שלא שאלתי וחשוב לכם להבהיר? ליפשיץ: "לא שאלת אותנו על חיי המין שלנו!"
הגר: "אין לנו חיי מין".
פורסם לראשונה: 07:29, 22.07.22