פרופ' גרשון גליל, ראש המכון לחקר המקרא וההיסטוריה העתיקה ופרופסור מן המניין בחוג לתולדות ישראל ומקרא באוניברסיטת חיפה, פענח בשנה האחרונה את "הקללה מהר עיבל", יחד עם מספר עמיתים מחו"ל. היום הוא משוכנע כי לא רק שהתנ"ך מתאר באופן אמין ומדויק את האירועים בתקופת דוד, אלא שהממצאים מעניקים תמונה ברורה וחד-משמעית, שלפיה מבקרי המקרא טעו ואף הטעו.
"בעשור האחרון התגלו ממצאים ארכיאולוגיים באזור סוריה ודרום טורקיה, המעידים כי בתקופתו של של דוד המלך, הייתה באותו אזור ממלכה פלישתית גדולה שהשתרעה מהים התיכון ועד לפרת, בעיקר במערב סוריה, ועד דרומית לעיר חמת", אומר פרופ' גליל. "כידוע, פלישתים אחרים – קרובים לצפוניים במוצא ובאמונות – ייסדו בדרום ארץ ישראל שלוחה של חמש ערי-ממלכה פלישתיות. הן הפלישתים הצפוניים והן הדרומיים הפכו לתקופה מוגבלת לבעלי ברית של דוד".
5 צפייה בגלריה
העתק של פסל דוד שיצר אנדריאה דל ורוקיו, המוצב במגדל דוד בירושלים
(צילום: shutterstock)
פרופ' גליל, מבכירי החוקרים בישראל, אומר כי דוד – המלך שעל פי המסורת היהודית נולד ונפטר בשבועות – "היה גאון אסטרטגי, ומה שנכתב עליו בתנ"ך נכון". אם תשאלו אותו, המקרא אפילו ממעיט בערכו של דוד, והיה יכול להפליג יותר בשבח יכולותיו המדיניות.
הברית עם האויב הגדול
פרופ' גליל מסביר כי בתנ"ך יש תיאור מפורט של העימותים עם ממלכת ארם שגדלה, התרחבה ואיימה על בני ישראל מצפון. נוסף על כך יש תיאור של עימותים עם הפלישתים שאיימו מדרום, כמו למשל הקרב הגדול בגלבוע, בשלהי המאה ה-11 לפני הספירה, שבו הושמד רוב הצבא הישראלי ומתו שאול ושלושה מבניו (יהונתן, אבינדב ומלכישוע). לדבריו, מה שכמעט ולא מתואר הוא שלפלישתים היה עורף אסטרטגי בדמות ממלכה פלישתית-צפונית. בספרי הנביאים הדבר מוזכר בצורה מעורפלת, תחת הכינוי "ארץ פלישתים" (למשל, במלכים א').
5 צפייה בגלריה
מפת האזור לפני המלחמות בין דוד וישראל לארם. אחרי הניצחון על צובה, שלט דוד בשטח עד נהר פרת
(באדיבות פרופ' גרשון גליל)
"המזרח הקדום היה מחולק לשניים: הארמים ששלטו, בין השאר, באזור צפון עיראק ובמזרח סוריה - ולעומתם 'גויי הים', ששלטו בעיקר במערב סוריה ובדרום-מזרח טורקיה", אומר פרופ' גליל. "השליטה הארמית הלכה וגדלה, והם גרמו להרס רב בכל המרחב, וגם בלב ארץ אשור שבצפון עיראק של היום. היחידים שהצליחו להתמודד איתם הם הפלישתים שבצפון".
מה קרה לאחר התבוסה מול הפלישתים בגלבוע?
"הבן של שאול, איש בושת, הפך למלך. דוד, ששלט בחברון, החליט לשתף פעולה עם אכיש הפלישתי מלך גת, שנתן לו את העיר צקלג. שם דוד בנה ואימן את הכוח שלו, לאחר שהבין כי מה שמכריע קרב הוא לא מספר חיילי המילואים, שרובם ככולם חקלאים, אלא יחידות העילית המאומנות".
בשבועות קוראים את מגילת רות, שמציינת כי דוד הוא צאצא של רות המואבייה. למה לא לבקש סיוע מהמואבים?
"בימי מלכותו בחברון כרת דוד בריתות עם מלכי מואב ועמון, אבל בהמשך הצליח לתמרן את כולם ולעיתים גם הפר בריתות. הוא התחיל את מלכותו במצב דומה למדינה שתקועה בין הגוש הרוסי לגוש האמריקני. הוא הבין שהדרך היחידה היא לחבור אל הפלישתים שבדרום ובצפון, כדי להכות את ארם, למרות שבני ישראל היו קרובים יותר לארמים – כפי שעולה מסיפורי האבות.
"כשדוד מחליט לחבור לפלישתים שהכו את שאול, זה כמו שהיום מפקד אוגדה בצה"ל ילך אל החמאס ויבקש סיוע. אלא שדוד הבין שכדי להתגבר על הארמים, אויביו הגדולים, הוא חייב לאגד מספר בני ברית באזור – ובהם גם הפלישתים הדרומיים, האויבים המרים של שאול, וכאמור גם הפלישתים הצפוניים".
לא רק תחכום צבאי
דוד המלך פעל בדרכים נוספות כדי לבצר את שלטונו. "הוא גייס תמיכה גם בתוך העם, ולבני השבט שלו, יהודה, העניק הקלות בתשלום מס. לעמים המקומיים שתמכו בו הוא נתן מעין תעודת זהות כחולה, כמו למשל השבט הקניזי. דוד גם ביסס את מעמדו בעזרת נישואים. בין השאר, הוא התחתן עם מַעֲכָה, הבת של תלמי המלך של גְּשׁוּר. זו הייתה הממלכה שקרובה לארם מדרום, וכך גשור חצצה בין ארם לישראל".
פרופ' גליל מסביר כי הברית עם הפלישתים הוכיחה את עצמה גם שנים לאחר שדוד הפך למלך. "בזמן מרד אבשלום, כמעט כל העם תמך באבשלום – בדוד תמכו רק אנשי הגדוד שלו בראשות יואב, חיל המשמר המלכותי שלו שמכונים 'הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי', שהם למעשה פלישתים, וכן גדוד נוסף שבא מגת – גם כן פלישתים".
אז למה התנ"ך ממעיט בתיאור הצלחותיו האסטרטגיות?
"פרקים רבים בספר שמואל חוברו בימי שלמה, ומתחו ביקורת על דוד. הסופרים האלה עסקו הרבה בחטאים האישיים שלו, ולכן התיאור של ההצלחה קצת התעמעם. אבל התנ"ך השאיר לנו חלונות מידע. אתה לא שורד במזרח התיכון אם אין לך תחכום, ועובדה ששאול נפל בקרב למרות כל ההקרבה והתמיכה שהוא זכה לה בעם.
"לעומתו, דוד היה מנהיג כריזמטי, שידע לאחד את 12 השבטים, לכונן קשרים עם כל הממלכות באזור – ובהמשך להקים ממלכה שהשתרעה ממדבר סיני שבדרום ועד הפרת, ומהים התיכון ועד למדבר במזרח. הוא כבש את עמון, מואב ואדום, והקים אימפריה אזורית גדולה וחזקה, כשהוא משתף פעולה עם מלכי האזור ובהם הפלישתים הצפוניים – מול הארמים שעמדו לכבוש ולכתוש את כל העמים באזור, כמו במהלך ההתפשטות של דאעש. לכן הסיפור המקראי לא רק שהוא נכון, הוא אפילו לא כולל את הנקודה החשובה הזו, שמצביעה גם על התחכום המדיני של דוד – ולא רק על התחכום הצבאי".
מה שמפחיד את מבקרי המקרא
באוקטובר 1999 התפרסם ב"הארץ" מאמר של הארכיאולוג זאב הרצוג. לטענתו, אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל, הגיעו הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: "מעשי האבות הם אגדות עם, לא ירדנו למצרים ולא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה".
פרופ' גליל מחייך למשמע התיאור. לטענתו, עשרות ממצאים מהשנים האחרונות יוצרים שרשרת של הוכחות לאירועים שמתוארים בספרי הנביאים, ובכלל זה כיבוש הארץ והקמת הממלכות של דוד ושלמה. הממצאים האחרונים גם מוכיחים כי בני ישראל היו עם שדיבר עברית והאמין באל אחד שכונה "יהו", וכמו כן היו בקרב בני ישראל גם יודעי קרוא וכתוב, כבר בתחילת ההתנחלות בסוף המאה ה-13 לפני הספירה.
מה השתנה מבחינת הממצאים הארכיאולוגיים שקשורים לדוד?
"באזור טורקיה וסוריה נמצאו בעשור האחרון מספר כתובות של הממלכה הפלישתית הצפונית, שעד אז לא ידענו עליה כלום. באחת מהן כתוב 'אנכי תאי הגיבור, המלך הפלשתיני'. תאי הוא הכינוי של המלך תאיתה, שבתנ"ך קוראים לו 'תֹּעִי מלך חמת'. כמו שלנתניהו קוראים בנימין, אבל הכינוי המקוצר הוא ביבי".
פרופ' גרשון גלילבאדיבות המצולםבספר שמואל ב' (פרק ח') מסופר על ההתרחשות לאחר הקרב שבו דוד מנצח את המלך הארמי הדדעזר בן רחוב: "וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל חֵיל הֲדַדְעָזֶר. וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרֲכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי". הברית של דוד עם תֹּעִי, ששלט על פלשת הצפונית, אפשרה שקט מול הערים הפלישתיות בדרום וריכוז המאמץ מול הארמים.
"זה מה שמפחיד את מבקרי המקרא", מסכם פרופ' גליל. "זה כבר לא מקרא מול ארכיאולוגיה, אלא מקרא וארכיאולוגיה מול כאלה שמתעקשים לתארך ממצאים בצורה לא נכונה".
