"פתאום אני מרגישה את השלשלאות במורד הגרון והאזיקים קורעים לי את עור הידיים ואני מבינה – אני כן, אני כן. זו כן אני! גם הכנפיים שלי קצוצות. גם החירות שלי נלקחה. גם אני עגונה. מסורבת. לא מותרת. I am also trapped, וגם אני, גם אני – לא מוותרת": במילים אלה תיארה מ' על במת תיאטרון ירושלים את החוויה שלה כמסורבת גט שנאלצת להילחם על החופש שלה. מ' הייתה אחת המשתתפות במופע ספוקן וורד (שירה מדוברת) יוצא דופן שהעלה ארגון "יד לאישה" מבית רשת "אור תורה סטון" לקראת יום העגונה, המצוין מדי שנה בתענית אסתר.
המופע נערך בהשתתפות תשע נשים אמיצות – מסורבות גט, עגונות ושורדות אלימות במשפחה בעבר או בהווה. בזו אחר זו, הן עלו על הבמה בקטעי ספוקן וורד ומונולוגים נוקבים שהפכו את הבטן אבל גם נתנו תקווה שאפשר לצאת לחופשי. הן העזו לתת מילים לכאב שלהן על הבמה, אבל חוששות להיחשף בשמותיהן בכתבה שלפניכם, בין השאר בגלל החשש מפני בני הזוג הסרבנים.
המונולוג של ד', מסורבת גט. מתוך המופע
(צילום: דביר צדרבוים)
"עבורי, הקבוצה היא מקום שבו מבינים את מה שעברתי ואני עדיין עוברת", מספרת ר', אם ל-10 שהייתה עגונה שבע שנים וחצי, וחברה בקבוצה. נגד בעלה של ר' הוגש כתב אישום חמור בגין עבירות אלימות כלפיה וכלפי הילדים, אולם הוא נמלט מהארץ ובמשך שנים ארוכות אבדו עקבותיו, בעוד היא מגדלת ומפרנסת את ילדיהם לבדה. לבסוף הוא אותר בארצות הברית, שם החל בחיים חדשים עם בת זוג חדשה. הוא דרש בתמורה למתן הגט את ביטול כתב האישום נגדו תוך הצהרה של ר' כי העידה עדות שקר. לאחר מאמצים מרובים, הוא הסכים לתת את הגט ור' יצאה לחופשי.
"הנפש לא במקום. שבויה בלי קמפיין לשחרור", אמרה ר' על במה בקטע שביצעה במופע, "מה קורה פה? מתי זה ייגמר? בת כמה אהיה? כבוד אב בית הדין, אם אפשרי שאלה – אם זאת הייתה הבת שלך היית הולך לישון או מוצא פתרון? לחכות יום-יום, חודש, חודשיים, שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע וחצי שנים של עגינות – גט".
2 צפייה בגלריה
הנשים על הבמה במופע לרגל יום העגונה. "הקבוצה נותנת כוח להתמודד עם האתגרים"
(צילום: יד לאישה)
ר' מציינת כי "גם אחרי השחרור, ההתמודדות נמשכת ונדרש תהליך ריפוי. הקבוצה נותנת המון כוח להתמודד עם האתגרים, ואני מרגישה שהיא מחזקת אותי. הקבוצה מאפשרת לכל אחת מאיתנו להביא את המקומות הכואבים שלנו – הפרנסה לבד, הדיונים המתמשכים, ההתמודדויות מול הבעל הסרבן או הגרוש".
המופע שהתקיים השבוע היה הראשון של ר'. "התלבטתי וחששתי לעמוד על הבמה ולדבר על הסיפור האישי מאוד שלי", היא אומרת, "אבל בסוף החלטתי שזה חשוב לי, כי תמיד הרגשתי שקול הנשים העגונות צריך וחייב להישמע, שיבינו מה אישה עגונה עוברת, שיבינו את האלימות שמלווה את מרבית המקרים בצורות שונות והופכת לבסוף לסרבנות".
"לא הבנתי איך לא עוצרים את העולם"
"רצינו לתת למי שהגיעו להופעה הצצה לעולמן של נשים עגונות. הזדמנות לחוות דרכן את מסע הייסורים של נשים בדרך אל החופש", מציינת פנינה עומר, מנכ"לית "יד לאישה", המייצג ומלווה נשים עגונות ומסורבות גט. "הקהל נשבה, ולא בכדי. הטקסטים שהוגשו לקהל יצאו מעומק הלב ושיקפו את המציאות נכוחה. הקול של הנשים היה צלול, ברור וכואב באופן שאי-אפשר להתעלם ממנו. למופע יש חשיבות רבה כאמצעי להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית העגונות, והוא מהווה מנוף גם לקידום פתרונות מניעה".
המופע הוא תוצר של קבוצת תיאטרון פלייבק שמפעיל הארגון זה שש שנים, ככלי להעצמה, לריפוי ולמתן קול להתמודדות של נשים הנלחמות על החופש שלהן. אילת בן ארי, מנחת קבוצות פלייבק שעובדת עם הקבוצה, הגיעה לעבודה עם הנשים הללו לגמרי במקרה.
מנחת הקבוצה, אילת בן ארי"לפני שש שנים חיפשתי חופשה במדבר עם חברה, וממש בלי כוונה הגעתי למסע 'אשת המדבר' של 'יד לאישה', שהתקיים לציון יום העגונה, מבלי שהיה לי ברור מה זה", היא מספרת. "חשבנו שזה טיול מעצים לנשים במדבר, ורק כשהגענו הבנו במה מדובר. אחרי מספר קילומטרים של הליכה, חלפה לידי אישה צעירה ושאלתי אותה איך היא קשורה למסע ולארגון. היא סיפרה לי שהיא מסורבת גט ושיתפה אותי בסיפור שלה, והרגשתי טלטלה בגוף. התשובות שלה לשאלות ששאלתי הפכו כל חלק בגוף שלי".
בן ארי מספרת שלא הצליחה לישון באותו לילה: "לא הבנתי איך אנחנו ממשיכים בחיים שלנו כרגיל בזמן שיש נשים מסורבות גט, איך לא עוצרים את העולם. בסוף המסע ניגשתי לפנינה, מנכ"לית 'יד לאישה', והצעתי לה לבוא ולעשות תיאטרון פלייבק לנשים. חודשיים לאחר מכן כבר נפתחה הקבוצה הראשונה. היו אמורים להתקיים ארבעה מפגשים בלבד, והם הפכו ל-10, והפכו ל-20, ומאז ממשיכים עד היום, כבר שש שנים".
"הרגשתי אחריות ואשמה על מעשיו הפוגעניים של בעלי, האמנתי לו שזו אשמתי", סיפרה מ' בסוף הערב, "רק עכשיו, אני מבינה שהיה קל יותר לקבל את השקרים האלה מאשר להרגיש את הבושה העצומה על כך שנשארתי במערכת יחסים כה פוגענית"
מנחת הקבוצה מרגישה היטב את העוצמות במפגשים. "עבור הנשים שמגיעות לקבוצה, זו הזדמנות להיות בפעם הראשונה חלק מקבוצה שמבינה בדיוק מה הן עוברות, ויש תחושה של שותפות גורל", לדבריה. "מדהים לראות אותן בתחילת התהליך לעומת סופו. אני מתייחסת אליהן כקבוצת פלייבק רגילה – צוחקות, רוקדות, נהנות – אבל גם בוכות יחד, מה שיוצר רכבת הרים רגשית. הן קרובות מאוד, הפכו ממש למשפחה".
תרצה קרניאל, עובדת סוציאלית מטעם ארגון "יד לאישה" שמלווה את הקבוצה יחד עם בן ארי, מציינת כי "המטרה בהתחלה לא הייתה להופיע, אלא בעצם להשתמש בכלים של תיאטרון הפלייבק – המחזת סיטואציה או סיפור – לחיזוק עצמי, כקבוצת תמיכה וצמיחה. אילת אומרת הרבה פעמים שהיא לא מטפלת, אבל יש משהו מרפא בפלייבק ובהחלט ראינו ניסים". קרניאל אומרת שהרצון להופיע צמח מהקבוצה עצמה לפני כשלוש שנים.
מה שהתחיל כמופע תיאטרון פלייבק קיבל תפנית, והפך עם הזמן למופע שירה מדוברת. "לפני יום העצמאות האחרון, הוזמנו להופיע בערב נשים בתקוע, והחלטנו להרים שם ערב של ספוקן וורד שהיה הצלחה מסחררת. משם החלטנו להמשיך בכיוון הזה", מספרת קרניאל. "היינו אמורות לעלות עם סדרת מופעים בחודש נובמבר לציון חודש המודעות לאלימות במשפחה, אבל הכול התבטל בגלל המלחמה".
העובדת הסוציאלית תרצה קרניאלצילום: Jared Bernstein"הנשים חששו בהתחלה לעלות לבדן על הבמה, אבל כשראו את חברות שלהן מספרות את הסיפור שלהן, הן רצו גם", משתפת בן ארי. "חשוב להבין שמדובר בתהליך לא פשוט – לכתוב קטע, לערוך אותו, לעבוד עליו חודשים – זו התעסקות מרובה עם המקומות הכי כואבים, שלא מאפשרת לשים את הדברים בצד. אבל יש לי כלל ואני חוזרת ואומרת להן – אתן מסיימות עם אוויר, לא משנה כמה זה קשה. אתן מסיימות מתוך תחושה של גאווה ושמחה, שלמות יותר, על כך ששיתפתן וסיפרתן את הסיפור שלכן. חשוב לי לשמור עליהן", היא מדגישה.
"היום עמדתי על במה ושיתפתי את הקהל בבושה עצומה שמלווה אותי שנים רבות", סיפרה מ' בסוף הערב, "הרגשתי אחריות ואשמה על מעשיו הפוגעניים של בעלי, האמנתי לו שזו אשמתי, שאני אכן לא מספיקה. רק עכשיו, אני מבינה שהיה קל יותר לקבל את השקרים האלה מאשר להרגיש את הבושה העצומה על כך שנשארתי במערכת יחסים כה פוגענית, שפגעה לא רק בי אלא גם בילדים שלי. אבל תמו הימים שבהם אני מוכנה לשאת באשמה על צחנת מעשיו. סוף-סוף אני יכול לבטא את עצמי. אני יכולה להגיד שאני לא תמימה ועכשיו – אני חסרת בושה".
