אדוארד קוזנצוב, אסיר ציון, עיתונאי, סופר ואיש מאבק, הלך לעולמו והוא בן 85. קוזנצוב היה אחד מסמלי המאבק לשחרור יהודי ברית המועצות והבטחת עלייתם לישראל. הלוויתו תתקים מחר (יום ב') בית העלמין החדש חדרה בשעה 13:00.
קוזנצוב נולד ב-29 בינואר 1939 במוסקבה. בשנות ה-60 של המאה הקודמת היה פעיל במחתרת יהודית שפעלה לקידום העלייה לישראל, וזאת בתקופה שבה הממשל הסובייטי מנע מיהודים לצאת מהמדינה.
בשנת 1970 השתתף במבצע "חתונה" - תוכנית נועזת שבה קבוצת מסורבי עלייה תכננה לחטוף מטוס ריק בלנינגרד (סנט פטרבורג של היום) ולהנחיתו בשבדיה. מטרת המבצע הייתה לעורר את דעת הקהל העולמית על מצבם של יהודי ברית המועצות.
המבצע נכשל, וכל המשתתפים, בהם קוזנצוב, נעצרו. במשפט שנערך להם נידון קוזנצוב לעונש מוות בגין "בגידה במולדת", אך בעקבות לחץ בינלאומי עצום הופחת עונשו ל-15 שנות מאסר. במשך תשע שנים ישב בבתי כלא ובמחנות עבודה בתנאים קשים, עד ששוחרר בשנת 1979 במסגרת עסקת חילופי שבויים בין ברית המועצות לארצות הברית. עם שחרורו עלה לישראל.
לאחר עלייתו לארץ השתלב קוזנצוב בעולם הספרות והעיתונות. הוא כתב וערך בשפה הרוסית, בין היתר את העיתון "וסטי", ופרסם מספר ספרים, בהם "אני אזרח ישראל! : יומן מהכלא" – ספר שכתב במהלך מאסרו והוברח למערב. הספר מתאר את חוויותיו הקשות כאסיר ציון ומהווה עדות היסטורית מרתקת על תקופת המאבק.
קוזנצוב גם היה פעיל למען זכויות האדם ופעל לחיזוק הקשר בין קהילות יוצאי ברית המועצות בישראל לבין החברה הישראלית הרחבה. הוא המשיך להוות קול מוסרי ברור, וקידם את זכויות האזרח ואת ערכי החירות והצדק.
פטירתו של אדוארד קוזנצוב היא אובדן כבד לקהילת יוצאי ברית המועצות. שמו ייזכר לעד כאחד מאסירי ציון הבולטים וכאדם שהקדיש את חייו למאבק למען חופש, צדק ועלייה. הלווייתו תתקיים בהמשך השבוע, במעמד משפחתו, חבריו ומוקיריו הרבים.
בתו של קוזנצוב, ענת, ספדה בפוסט בפייסבוק: "יש כל כך הרבה מה לספר על אבא שלי, ספרים וסרטים, מגילות שלמות. נזכרתי ברגע אחד מ-2018 כאשר אבא שלי ואני עלינו על הבמה לקבל פרס על תרומתו לעיתונות ברוסית בישראל. אני ידעתי שזהו רגע מכונן ביחסים שלי עם אבא. רגע שאחזור אליו שוב ושוב במהלך חיי ואכן כך היה, ועדיין. הוא לא רצה לקבל את הפרס, לא רצה להגיע. הוא אמר לי: 'זה לא מגיע לי, כבר לא עסקתי בעיתונות שנים רבות'. ואני עניתי: 'בטח שמגיע לך!'. בסוף אשתו ואני הצלחנו לשכנע אותו להגיע ואז הוא עלה על הבמה ובשחצנות החביבה שלו אמר 'זה מגיע לי!' ורק אני ידעתי את האמת. הוא עלה לקבל פרס על העבודה שלו ובכל זאת דיבר רק עלי".
הבת הוסיפה בדברי הפרידה: "אבא, כמה אני אוהבת אותך. תמיד אמרנו שרק אנחנו מבינים אחד את השנייה. גם עכשיו, בימיו האחרונים הוא לא יכל לדבר, אבל העיניים שלו הביעו הכל ואני הבנתי בדיוק מה הוא רוצה. מתי רצה לשתות, מתי רצה שאסביר לו מה קורה, מתי רצה שאשאר עוד קצת. והבנתי שזה כבר הסוף. ונישקתי ואמרתי שאני אוהבת אותו. אבל אז התחלתי לבכות והוא קצת נבהל מזה. בחודש האחרון הוא כבר לא הרגיש טוב. אתם יודעים, אפילו הוא הפסיק לעשן! שזה היה סימן גרוע במקרה שלו. אבל המזל שלו היה, שלא כאב לו כלום. והוא נפטר בלי כאבים, בלי דרמות. רגוע".
