המדריך לדיקטטור המתחיל
מגיל צעיר אנו מחונכות להאמין שקשה להגיע לתפקידי הנהגה בכירים. אומרים לנו שקשה להיות נשיאה, שרה חשובה או ראשת ממשלה. אבל המציאות מספרת סיפור שונה. העובדה שדונלד טראמפ הוא מועמד רציני לקדנציה שנייה כנשיא המעצמה החזקה בעולם, מעידה שאין קשר בין מנהיגות פוליטית לכישרון, לפחות לא במובן המקובל של המילה. גם התבוננות מהירה בחלק לא מבוטל מהפוליטיקאים והפוליטיקאיות בישראל מלמדת שמנהיגות לא דורשת כישורים מרשימים. ייתכן שמנהיגות מוצלחת ומיטיבה מחייבת תכונות מרשימות, אבל מנהיגות כשלעצמה דורשת בעיקר חוצפה, ביטחון עצמי גדול עד מוגזם והמון מזל או מקריות, איך שתקראו לזה.
מגילת אסתר משרטטת את דמותו של שליט עריץ, בזבזן, נרקיסיסט וחסר אחריות (לא משהו שאנחנו מכירות), את הדמויות שמרכיבות את החצר שלו ואת המלחמות שהן מנהלות ביניהן. אפשר וכדאי לקרוא את מגילת אסתר כמדריך לבניית דיקטטורה. אפשר להיעזר במגילה כדי לברר כיצד נוכל לזהות את הפעולות הפוליטיות שתכליתן לשבש את החופש שלנו ולשעבד אותו לטובת הדיקטטור.
3 צפייה בגלריה
כתר. כדאי לזכור שעריצות נמצאת לא רק בהנהגת מדינות
(צילום: Christopher Furlong / Getty Images)
בזמן הקריאה במגילה כדאי גם לזכור שעריצות נמצאת לא רק בהנהגת מדינות. הכלים שמשמשים מנהיג מדינה עריץ, משמשים גם גורו, גם מורות ומורים שמטילים אימה על הכיתה, מקומות עבודה חסרי מוסר או כבוד אנושי, וגם הורים שמנהלים את משפחתם בעריצות.
אז בואו נצא לדרך עם מגילת אסתר והמדריך לדיקטטור המתחיל.
חוק ראשון – עליונותו ובדידותו של מלך מלכי המלכים
בראש ממלכה, גדולה ככל שתהיה (127 מדינות), יכול לעמוד רק אדם אחד. טוב שיהיו הרבה היררכיות ביניים (עוד נשוב לכך), אבל המעמד העליון לא יתחלק בין שניים. אין שיתופי פעולה ואין רוטציות. לא תמיד נדע איך ומדוע זכה המלך במלוכה, פעמים רבות הוא נראה ממש לא כשיר למשימה, ובכל זאת מעמדו המוחלט לא פתוח לדיון.
במסגרת עליונות זו, כל מה ששייך לממלכה שייך למלך. ברצותו הוא עושה בכספי הממלכה "מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו" וברצותו הוא עושק את הפרוטות האחרונות שלהם.
חוק שני – חוק ההתפרצות
פריווילגיה השמורה למנהיגים היא הזכות להתפרץ, להשתולל, לקלל, לבוז, לשבור, להרוס, להשמיד ולאבד. כבר בתחילת המגילה מאופיין המלך אחשוורוש בהתקפי הזעם שלו. כאשר ושתי המלכה מסרבת לבוא למסיבת השיכורים, הוא מגיב בזעם לא נשלט: "וַיִּקְצֹף... וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ". ההתפרצות היא לא רק זכותו של המנהיג, לפעמים נדמה שהיא כמעט חובה קדושה. פגיעה ברכוש וגם בבני אדם מלמדת שהוא מאמין בפריווילגיות שלו ולכן ראוי להיזהר ממנו.
נשים, כמו שאר המעמדות הכנועים, חונכו לבלוע את הכעס שלהן. פעם אחר פעם אומרים לנו שהצניעות יפה לנו, שאין מראה דוחה יותר מאישה זועמת. אם את מעיזה להחזיק נשק, יהיה מי שיקרא לך "בחורילה". אם את משתוללת, יקראו לך היסטרית ויאשפזו אותך.
בראשית דרכה, כשאסתר נלקחת למשמר סריסי בית המלך, היא מבינה שהשגת תפקיד המלכה תלויה ביכולתה לשתוק, להתאפק ולא לבוא בדרישות. אסתר "לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ". המגילה מציגה קשר בין אישה צנועה לאישה אהובה. אישה מאופקת וצנועה לא מאיימת על מעמדו של הרודן, ומכאן כוחה. השילוב הקדוש הוא דיקטטור מתפרץ שלצידו אישה כנועה וצייתנית.
אחותי, לא משנה אם זה קורה בממלכה, בקהילה שלך, או במשפחתך – אם האדם שבו את שמה את מבטחך שובר כלים, צועק ומקלל, אלה נורות אזהרה. ולא, העובדה שהוא "רק" ניפץ את הכוס על הרצפה, או "רק" קילל את השכן ולא אותך, לא בהכרח הופכת את הסיטואציה למסוכנת פחות.
3 צפייה בגלריה
דונלד טראמפ. מתברר שמנהיגות כשלעצמה לא בהכרח דורשת כישורים מרשימים
(צילום: EPA / Erik S. Lesser)
נ"ב – אלוהים וחוק ההתפרצות
כידוע, אלוהים לא מוזכר במגילת אסתר. חז"ל, ברגע פרשני נועז, קבעו שאלוהים מגולם בדמותו המגושמת של אחשוורוש. את הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" מפרש רבי תנחום: "נדדה שנת מלכו של עולם". עצוב ואמיץ להודות בדמיון בין אלוהינו למלך השיכור של פרס ומדי. הזעם וההחלטות ההפכפכות מאפיינות גם את אלוהים ש"חרון אפו" מוזכר כמה פעמים בתורה. אלוהים שמחליט לברוא את העולם ואז להשמידו, בוחר עם ומתאכזב ממנו, מעניש בעונשים קשים, מחיה וממית את האנושות במיתות שונות, דומה בגחמותיו לאחשוורוש. זעם והפכפכות כרוכים בשלטון מסוג זה באופן בלתי ניתן הפרדה. שליט יחיד חייב להפגין את כוחו בהתנהגות שמטלטלת את הסביבה. ותראו כמה אומץ היה לחז"ל.
חוק שלישי – החוק הוא אני
המילה הפרסית "דת" שפירושה "חוק" מופיעה במגילת אסתר עשרים פעמים, וכמעט תמיד במקומות מפתיעים. כל גחמה של המלך הופכת לחוק. אפילו שתיית היין במשתה היא "כדת". למלך יש חוקי השקיית יין במשתאות הראוותניים שהוא מארגן. למה? ככה. כי הוא מלך ובא לו.
אחשוורוש קובע שיש להרוג את היהודים, אחר כך הוא קובע שמותר ליהודים להגן על עצמם. ההחלטה להדיח את ושתי היא חוק, וגם סדרת אמבטיות השמן של המועמדות לתפקיד המלוכה הן חוק. ריבוי חוקים קטנים וגחמניים הוא תמרור אזהרה מפני שלטון עריץ, שהרי רק הוא יכול להפוך גחמות רגעיות לחוקים. באופן פרדוקסלי, כוחו של השליט בא לידי ביטוי בפריווילגיה שלו לחוקק חוקים טיפשיים ומיותרים.
מה שנכון למדינה נכון גם למשפחה – תמרור אזהרה ניצב בכניסה לבית שבו ההורים מציפים את ילדיהם בחוקי-חוקים של התנהגות ובפרטים של שכר ועונש. העונשים לא חייבים להיות חמורים במיוחד, עצם רצונם של ההורים לנהל מערכת מפורטת של איומים וענישה הוא המעשה הכוחני והמאיים והוא אחד מסמלי העריצות.
חוק רביעי – חוק היועצים המיותרים
אחשוורוש מוקף במעגלים גדולים של יועצים, חכמים, שרים ואנשי חצר. על רקע הדמויות הרבות בחצר, בולטת דמותו של העריץ. ההיררכיה הפנימית והתנודות בין המעמדות משרתות את האינטרס של המנהיג מכמה בחינות. ראשית, בשעה שהמשרתים, השרים והחכמים נאבקים על הקרבה למלך, המלך מוגן. ישחקו הנערים במשחקי ההיררכיה ובאותו זמן יעשה המלך מה שמתחשק לו. מעבר לכך, המאבקים בין דמויות המשנה מייצרים חבורה חנפנית ומלשינה. אחד המעשים הראשונים שעושה מרדכי ברצונו לצבור כוח בחצר המלוכה, הוא להלשין בפני המלך על בגתן ותרש. הכוחות המנוגדים בחצר מבטיחים למלך שתמיד יהיה חנפן שימסור לידיו את המורדים, בעודו מקווה לזכות בפירורים מהסעודה המלכותית.
3 צפייה בגלריה
השבעת ממשלת ישראל ה-37 במליאת הכנסת. יותר מדי משרדי ממשלה, מעט מדי שירות לאזרחיות
(צילום: עמית שאבי)
כך אפשר להסביר גם את תכליתה של ממשלת ישראל השמנה, שרבים מחבריה וחברותיה ריקים ופוחזים, ותפקידיהם חלולים. משימתם העיקרית היא לריב זה עם זו, להלשין, להתחנף למנהיג ולאפשר לו לבצע את משימתו היחידה – לשלוט. ככל שמשרדי הממשלה רבים יותר, כך השירות שמקבלות האזרחיות עלוב יותר.
איך לשרוד דיקטטורה?
לצד המדריך לדיקטטור המתחיל, מגילת אסתר מציגה גם דרכים להתמודד עם עריצות שלטונית. הבשורה הרעה היא שאין במגילה אף מודל מוצלח. הדרך היעילה היחידה להתנגד לעריצות היא בהתנגדות המונית, אבל תעשיית ההפחדה של הרודן הופכת את הפעילות הזו לבלתי אפשרית כמעט.
מרדכי והמן – מייצגים את המודל המוכר לעייפה של שרים ואנשי חצר חנפנים שרבים זה עם זה על תשומת ליבו של השליט. אין להם עמוד שדרה מוסרי והם יסכימו לשלם כל מחיר (כולל סיכון חיי הקרובים להם) כדי לזכות בנתחים משולחן המלך.
ושתי – הגיבורה האמיתית של המגילה, האישה שהקדימה את זמנה, עומדת לבד מול המלך ואומרת בדיוק את מה שהיא חושבת. היא תגורש מהמגילה לאחר פסוקים ספורים. אי אפשר להתמודד לבד מול דיקטטור. לו הייתה לה קבוצה רחבה שמוכנה להסתכן כמוה, אולי היה לה סיכוי. אבל ושתי הייתה לבד. בניגוד להמן ולמרדכי, ושתי זכתה לחיות חיים שיש בהם אמת, ולמות עם מצפון נקי. זה לא מעט.
זרש, אשתו של המן – מאופיינת כמו אשת הדייג מהאגדה על דג הזהב. היא נהנתנית ואופורטוניסטית. היא תומכת בבעלה בשעה שנדמה לה שהוא עולה לגדולה, והיא גם דוחפת אותו להישגים מהירים וגדולים מדי. ברגע שהוא יורד מגדולתו, היא מפנה עורף ובזה לו.
אסתר – בנויה במודל האישה הטובה. כנועה, צייתנית, צנועה. לא מבקשת לעצמה דבר. באיפוק היא מתמרנת בין הדרישות של בן הדוד שלה לדרישות של המלך. אין לה רצונות ודעות משלה. רגע המהפך של אסתר מתרחש "הודות" למרדכי, שיצר מהומה בחצר המלך וסיכן את חיי העם היהודי. כשאסתר קולטת את עומק הצרה שאיתה היא מתמודדת, היא גם מבינה שהיא לבד. מימינה נמצא בן דוד חתרן, משמאלה המן הנקמן ומלפניה מלך שיכור שאין לסמוך על שיקול דעתו. היא נאלצת להפוך באחת מאישה צנועה וצייתנית, לאישה דעתנית. הצניעות הופכת ממהות לתחפושת, ואסתר משתמשת בחוכמה ובמיניות שלה כדי לסדר את הבלגן שהגברים סביבה יצרו.
שני הבדלים חשובים בין ושתי לאסתר; האחד, אסתר משתדלת ככל יכולתה להשתמש במניפולציות רגשיות ולא להגיע לעימות חזיתי עם המלך. ההבדל השני הוא שאסתר יוצרת קהילה, היא מגייסת נשים ואנשים שיצומו למענה וילוו אותה, גם אם מרחוק, בשלבים הקשים של ההתמודדות מול המלך.
אבל גם אסתר לא באמת הצליחה. היא נכנסה לאירוע שלא הועיל לה, היא נאלצה לסכן את חייה ולהשתמש בגופה כדי להגיע לפתרון. היא אומנם הצילה את היהודים, אבל במחיר דמים מטורף.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב חברנו אבירון תגובה ביקורתית על דבריי: "יושר אינטלקטואלי מוגדר ככזה שבו המשתמש אינו מכפיף את הטקסט לעמדתו אלא מוכן להכפיף את עצמו לטקסט. מקריאת הטורים שלך לאורך זמן רב עולה שאצלך זכויות נשים ועמדות יוניות הן הקו המחשבתי הברור. לגיטימי. האם המקורות תמיד תומכים בעמדות אלו? מסופקני. עוד לא ראיתי טור שלך שממנו משתמע כי עמדותייך הן איקס אך בעקבות המקורות את משנה אותן".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאבירון יקר, תודה על התגובה. מדוע לדעתך יושר אינטלקטואלי מחייב אותי להכפיף את עצמי לטקסט? האם לכל טקסט או דווקא לטקסט של התורה? מה הקשר בין הכפפה ליושר? אני חושבת שהיושר האינטלקטואלי הוא להצהיר על כוונותיי ולא להסוות אותן. והנה אני מצהירה (שוב) שבטור זה אני עוסקת במלאכה דרשנית, והדרשנות מראשיתה ועד ימינו רוקדת ריקוד מעניין בין פירוש הטקסט כפשטו, ובין הכפפתו לעמדה הפרשנית הרצויה. וכן, העמדה הפרשנית שלי היא תמיד יונית ופמיניסטית.
בציפייה לשיבת החטופות והחטופים הביתה.
שבת שלום!
