שלום, קוראים לי רוחמה, ואני לא מצליחה לאהוב את "שיר בבוקר בבוקר" (הידוע יותר כ"פתאום קם אדם") של המשורר אמיר גלבוע. האמת היא שאני נרתעת מהתוכן שלו. אני לא מוכנה להרגיש שאני "עם", ואני לא רוצה שנחנך את בנותינו להרגיש שהן "עם". אני לא תולה את דגל ישראל במרפסת ביתי. אני מבינה את הרצון להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, להרגיש "עם". ובכל זאת, ואולי אפילו בשל כך, היא מסוכנת.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
גיבור השיר של גלבוע צובר כוח מהאמונה שהוא חלק ממסה גדולה של אנשים שיש לה עבר, הווה ועתיד משותף, ואלה מוסיפים לו פאר. "...והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים, ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים, להוד אלף שנים מפכות במסתרים, אלף שנים צעירות לפניו...". זו תודעת האדם שמרגיש כי הוא "עם".
3 צפייה בגלריה
היינו פה: הנפת ותקיעת דגל על פסגת ההר
היינו פה: הנפת ותקיעת דגל על פסגת ההר
(צילום: Shutterstock)
התודעה הזו יכולה להציע הסבר לחוסר היכולת (הזמני, אני מאמינה) לצאת מהתהום שאליה הפילו אותנו ביבי וחבורתו. שהרי מהן מלחמות, מהו מוות, ומהו סבל של חטופות וחטופים, עבור מי שמאמינה שאנחנו "עם הנצח" ולפנינו פרושות "אלף שנים צעירות?"
זו תמצית המחלוקת בין חשיבה משיחית לחשיבה הומניסטית.

מוסר של "כאן ועכשיו"

החלופה להרגשה שאני "עם", היא להרגיש שאני אדם. אישה. חד-פעמית. ימיי כצל עובר ועל כן האחריות המוסרית שלי היא כאן ועכשיו. אין אלף שנים צעירות לפניי. אין מי שייקח אחריות על העוולות שלי ואין עבר או עתיד שימרקו ויצדיקו אותם. זו רק אני והמוסר שלי.

אבל אל תטעו, גם לי יש קהילה, וזו הקהילה שמתקיימת כאן ועכשיו, הקהילה שאת כאביה אני רואה ושומעת, והאחריות שלי כלפיה מוחלטת.
אל תטעו גם בקשר להיסטוריה וחשיבותה – גם לי יש עבר, אני לומדת ממנו וקשורה אליו (והטור הזה הוא ראיה לכך), אבל העבר שלי לא שומר לי על "זכויות אבות ואימהות" ולא יכול להצדיק התנהגות לא מוסרית בהווה.
אל תטעו גם בקשר לעתיד – אני חושבת עליו ויש לי אחריות כלפיו. אני ממחזרת, אני טבעונית ואני משתתפת במאבקים לשמירה על כדור הארץ. אבל אין לי משיח וההווה שלי לא מוקרב למען העתיד. עבורי כל הרגעים שווים.
והנה התרגום של כל זה לימינו – כל שנייה שחטופה או חטוף נמצאים במנהרות עזה הוא מאה אחוז חטא. כל חיילת וחייל שנהרגים הם אובדן של חיים צעירים.
3 צפייה בגלריה
עקורים פלסטינים בחאן יונס
עקורים פלסטינים בחאן יונס
עקורים פלסטינים בחאן יונס
(צילום: AP Photo / Jehad Alshrafi)
אין לי "עם" להתחבא מאחורי גבו ועל כן יש לי אחריות גם על הסבל של האוכלוסייה העזתית. עבורי, אין דרך מוסרית להצדיק הריגה של חפות וחפים מפשע, לא משנה לאיזה "עם" הם משויכים. המלחמה הזו חייבת להסתיים. בשביל ההווה ובשביל החיים. שום חשיבה משיחית (דתית או חילונית) לא מצדיקה את קיומה.

שני סוגים של "ביחד"

בפרשת השבוע, "ואתחנן", מצווה משה לספר לדורות הבאים על יציאת מצרים: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". את הפסוק הזה, שפותח שיחה בין בן לאביו, אימצו חז"ל כנוסח לשאלת "הבן החכם" במסורת "ארבעת הבנים" בהגדה של פסח.
על פי חלק מהמסורות, חז"ל הכניסו שינוי משמעותי בנוסח המקרא. את המילה "אתכם" הם החליפו במילה "אותנו" (הנוסח "אותנו" נמצא גם בתרגום השבעים). לבן הרשע מייחסים חז"ל את האמירה "אתכם" והם טוענים שבאומרו כך הוא מוציא את עצמו מהכלל. "לכם... לפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר". ההבדל בין החכם לרשע אינו בתוכן השאלה אלא בתודעת האחריות החברתית. האם אני חלק מכל מה שקורה בעולם, או שהסבל והאחריות מוטלים על כתפי הזולת?

אז מה ההבדל בין מי ש"מרגיש שהוא עם" למי ששואל "מה העבודה הזו לנו"?

בשירו של גלבוע, תחושת ה"עם", ה"ביחד", נראית כמו תשובה לשאלות קיומיות ולכן היא מסוכנת. לעומת זאת, ה"יחד" של מי ששואלת "מה המצוות שלנו?" הוא שאלה, משימה וציווי לערבות הדדית.
תחושת ה"ביחד" היא לא מטרה, והיא פסולה במקרים שבהם היא גורמת לנו להיטמע בהמון ולא לקחת אחריות. לעומת זאת, אם את שואלת מה אנחנו מצוות לעשות, ה"ביחד" שלך אינו משמש ככדור הרגעה. הוא מסייע לך לקיים את "המצווה" המוסרית שלך בתוך הקהילה.

אמת ואחריות קהילתית

השבוע התקיים אירוע מטלטל, אין לי מילה אחרת לתארו, אירוע ההשקה לספר על מורשתו האמיתית של בנימין נתניהו: "מר הפקרה", זה שמו של הספר. מה נורא היה המקום ההוא כאשר עלו על הבמה חטופות והעידו על ימי השבי, על מי שנטבחו ונשרפו בבתים, ועל מי שלא שבו מעזה. ובכל זאת זה היה "בית אלוהים ושער השמיים", כיוון שזו כוחה של האמת כשהיא נאמרת ומקבלת מקום במרחב הקהילתי. אחריותה של הקהילה היא להיאבק בהשתקה ולרצות לשמוע את האמת. זה מה שהיה באירוע ההשקה. זה מה שהפך אותו לקסום ובלתי נסבל באותו זמן ממש.

מר הפקרה

הייתה לי זכות לכתוב פרק בספר "מר הפקרה". אלוהי פרשות השבוע דאגה לצירוף מקרים מפתיע עבורי, שכן הפרק שכתבתי כבר לפני כמה חודשים, מתייחס גם לפרשת השבוע הזה, לסיפור ארבעת הבנים ולדברי הבן החכם לעומת דברי הבן הרשע. לרוע מזלנו ביבי נופל בקטגוריה השנייה (ואנחנו נופלות איתו).
3 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו
בנימין נתניהו
ראש הממשלה בנימין נתניהו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אי אפשר לתפוס את הפער בין קהילה שאומרת "ציווה אותנו" ונרתמת למשימות גבורה וחמלה שאין די מילים לשבחן, למנהיגות רעה ומושחתת שאומרת: "אתם העם שלנו. סיסמאות ה'ביחד ננצח', בהן אנחנו מלעיטים אתכן, נועדו לסמם אתכם ולשרת אותנו. והעבודה הזו? היא רק שלכם. אנחנו לשלטון נבחרנו".
אני מצרפת כאן את הדברים שכתבתי בספר "מר הפקרה" ומתפללת שנעביר ממשלת זדון מן הארץ.

לפי שהוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר

"חיפוש בגוגל אחר צמד המילים 'נתניהו התנער' מניב כמות מדהימה של תוצאות. נתניהו מתנער מאחריות לעסקת הצוללות, הוא מתנער מאשמה במשפט המתנהל נגדו: 'אין כלום כי לא היה כלום'. בשנת 2018 הוא התפרץ על אורנה פרץ שהתלוננה על סגירת חדר המיון בקריית שמונה, 'את פשוט משעממת אותנו'. אחר כך הוא התנער מההתנערות. כך דרכו בעולם, מייצר אסונות, מתנער, מתנער מההתנערות ועובר לאסון הבא.
אבל שום דבר לא דומה למה שמתחולל עכשיו; הוא מתנער מכל מה שקשור לטבח השבעה באוקטובר; כיבוש חלקים ממדינת ישראל על ידי חמאס, טבח המוני, מלחמה שהולכת ומתרחבת, חטופות וחטופים. כולם אשמים, והוא? מתנער ועסוק בהישרדותו.
היו לנתניהו אפשרויות להשיב את החטופים, אבל הוא פוחד לקחת אחריות. הוא מעדיף להתנער ולהאשים את משפחות החטופות והחטופים. 'לא אמרו לנו תודה', קובלת אשתו כנגד המשפחות שדעתן נטרפת מדאגה. הוא מאשים את חמאס בביטול עסקאות. הוא יאשים גם את אלוהים (אם זה לא יעלה לו במחיר פירוק הקואליציה), אבל הוא לא ייקח אחריות.
ההתנערות הקבועה של נתניהו והבוז שהוא מפנה כלפי מי שדורשים ממנו לקחת אחריות, מזכירים מסורת יהודית עתיקה שנקראת בליל הסדר: 'רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לך, אילו היית שם לא היית נגאל'.
איך נאמר לך את זה ביבי? אתה ה'רשע' מההגדה של פסח. אתה האיש שדרך קבע מוציא עצמו מהכלל. כלומר, בכל פעם שלכלל קשה אתה מוציא את עצמך ממעורבות. מאחריות. כשדברים נראים ומצטלמים טוב (למשל, בטקסי יום העצמאות שלפני הטבח) אתה דרשת להיות חלק מרכזי מה'כלל', דרשת ולקחת. כשאתה רוצה את כספי הקופה הציבורית (ומתי אתה לא רוצה?) אתה 'הכלל' בכבודו ובעצמו.
אבל כשיש צורך לקחת אחריות ולעשות מעשה – אתה כופר בעיקר. כופר ומיתמם 'מה העבודה הזאת לכם?' אתה לא מבין את ההורים שמחכים לבנותיהם ובניהם, אתה לא מבין את האימה, אתה לא רוצה להבין את הילדים והילדות שחרדים להוריהם. אתה כופר בעיקר, והעיקר של העם היהודי, היה מאז ומעולם ערבות הדדית.
ואתה יודע מה אירוני? הידיעה שאם אתה היית שם כן היית נגאל. כיוון שאם אתה היית שם, במנהרות חמאס, היה כאן ראש ממשלה אחר, אולי ראשת ממשלה, והם לא היו מתנהגים כמוך, הם היו פועלים לפי הכלל 'כל ישראל ערבים זה לזה' ופודים שבויים. ידיך דמים מלאו".
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer

ובבית המדרש של הטוקבקים

במהלך השבוע בית המדרש המה. שמחתי לקרוא את התגובות הרבות. חברנו "מקשן" העלה קושיה עקרונית על פרשנותי: "את כותבת על עצמך ומורידה את התנ"ך איתך, לעמדת נרגנות ותלונה. למשל: אי מתן הקרדיט ליתרו: הקרדיט כבר ניתן הרי, בתורה שמשה עצמו כתב..."
מקשן יקר, תודה על דבריך. אין לי שום כוונה "להוריד" את התנ"ך. אבל תלונות אינן "הורדה" או "הרמה", תלונות הן תלונות והתנ"ך מלא בהן. ובקשר לקרדיט של משה: א. כמה מילים כבר היו "מתבזבזות" לו היה כאן קרדיט חוזר? ב. נדמה לי שמשה לוקח את הקרדיט לעצמו וזה מטריד וגובל בפגיעה בזכויות היוצרים של יתרו.
שבת שלום!