שחר, לא מה שחשבנו
שחר הוא אחד השמות העבריים לבוקר. אבל לפני שהיה שמו של הבוקר, הוא היה שמו של אל הזריחה הכנעני. לכן, בעודנו מחפשות הסברים ודרשות לכך ששמו של הבוקר נקשר דווקא לצבע השחור, נזכור שהקשר הוא שמו של האל.
במקרא נמצא שרידים להתייחסות אל ה"שחר" כאל; השחר המקראי הוא יצור אקטיבי, למשל: "השחר עלה" או "יבקע כשחר". האדם כמה להודות לשחר, ועל כן מבטיח: "אעירה שחר". יש לצרף לכאן גם את הטקסט החידתי של ישעיהו על מלך בבל: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר". לשחר יש כנפיים: "אשא כנפי שחר", ועפעפיים: "בעפעפי שחר" (עוד נשוב לעפעפיים של השחר).
עימות בין השר איתמר בן גביר לעינב צנגאוקר בוועדה לביטחון לאומי בכנסת
(צילום: סיון חילאי)
שחר הבת
למרות העובדה ש"שחר" במקרא הוא בלשון זכר, יש רמזים לכך שבעבר היה אולי דמות נשית, אלה. בשיר השירים מדומה הרעיה לשחר: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה", וגם רחם מיוחס לשחר: "מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ".
מזמור המתאר את הולדת שחר נכתב באמצע האלף השני לפני הספירה והתגלה ב-1930 באוגרית (צפונית לסוריה של ימינו). מי שמבקרת בלובר בפריז, או לפחות באתר המוזיאון, יכולה לראות את הלוח המקורי.
בן תשחורת
הצירוף "בן תשחורת" הוא מעט המחזיק את המרובה. הוא פרי תשוקת ההורים, תקוותם ואהבתם: "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ". הוא מבשר על בקיעת הרחם והפצעת השחר המשפחתי, ומספר על יופיו המתעורר של הבן הצעיר: "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת".
עם זאת, נתיב שחור מפחיד מלווה את ההורים מהיוולדו של בן התשחורת ועד מותם – האם יחיה? האם ימתקו ימיו?
תמצית הכאב
האגדה התלמודית הקצרה שלפנינו טעונה בתמצית הפחד והכאב ההוריים. יש בה גם תכנים נוספים, קשים ומקוממים. ארבעים ושלוש מילים שהן תרכיז של מפגש בין מנהיג, קהילה, אמא וילד שהיה ואינו (איכה רבה, א, כד): "מעשה באישה אחת שהייתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והייתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש, והיה בוכה עִמה עד שנשרו ריסי עיניו, וכיוון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופִנו אותה משכונתו".
האגדה היא רצף משפטים המחוברים באמצעות ו' החיבור. אי אפשר לשים נקודה בין חלקיה, כל האירועים הם חבילה טרגית אחת. כפי שמצהיר המספר, גיבורת המעשה היא אישה שאין לה שם ואין לה ילד. כלומר "והיה לה בן תשחורת ומת", משפט קצר מסכם חווית חיים: אישה שהשתוקקה לבן, זכתה בו והוא מת בחייה. נתון שני על אישה זו הוא: "שהייתה בשכונתו של רבן גמליאל". האם השכולה הייתה שכנתו של הנשיא.
רבן גמליאל, הנשיא בתקופת יבנה, הוא אדם עשיר, ועל כן אפשר לדמיין שהאישה שמתגוררת בשכנותו נמצאת במעמד כלכלי גבוה.
האגדה מובאת בספר אגדות החורבן, "איכה רבה", וחורבן בית המקדש מוזכר בה במפורש. האם בן התשחורת מת במרד החורבן? המספר משאיר לנו להשלים את הפער.
הבכי שלה והבכי שלו
שניים בוכים באגדה; האם נטולת השם והאיש שיש לו שם וגם תואר של מנהיג – רבן גמליאל. יש שני הבדלים בין הבכי שלהם: היא בוכה בכי ספונטני שמגיע מעומק חוויית האובדן שלה והוא בוכה כשהוא שומע אותה בוכה; היא בוכה על בנה והוא בוכה על חורבן בית המקדש. ובכל זאת יש גם שני דברים שקושרים ביניהם, האחד הוא "בוכה עִמה": העובדה שהיא גיבורת האגדה והוא מצטרף אליה בבכייה. כפי שהוא שומע את בכייה, יש אפשרות שהיא שומעת את בכיו. אין להקל ראש בעניין.
מעבר לכך, אם מות בנה קשור למרד החורבן, הרי שהבכי של האם ושל המנהיג אינם כה רחוקים. השכנות בין המנהיג לאישה לא מאפשרת לו להתעלם מהמחירים שהקהילה משלמת על הכישלון של משפחתו, משפחת הנשיאים. לוּ הייתה משפחתו של רבן גמליאל משכילה להנהיג את העם, המרד לא היה פורץ, הבית לא היה חרב וחייה של שכנתו (ומשפחות רבות) לא היו נגדעים.
אני לא חושבת שמדובר במנהיג ערל לב שאינו מבין סבל פרטי, אלא במנהיג שנושא אשמה על אסון קהילתי ורוחני, שכמו תמיד, פוגע בפרט. האישה מחזיקה את האסון הפרטי, והוא – את האסון הציבורי-פוליטי.
האגדה הזו שייכת למשפחה רחבה של אגדות הקושרות בין חורבן הבית הפרטי לחורבן בית המקדש.
ריסי העיניים ועפעפי השחר
השחר מתעורר כמו עיניים נפקחות – הריסים מתרוממים עם העפעף. קרני השחר, העפעפיים, בוקעים את השמיים, והעולם נפקח. איבוד הריסים של הנשיא מסמל את איבוד ההגנות. רבן גמליאל בוכה עד שאינו יכול יותר לשמור על עיניו. ההזדהות עם בכייה של האם השכולה מותיר אותו חשוף. הוא לא יכול להתעלם מהסבל שהוא אחראי לו. אין לו לאן לברוח.
למנהיגים תמיד יש לאן לברוח
המשפט האחרון באגדה שובר את המבנה ואת התוכן מכמיר הלב שלה: "וכיוון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופִנו אותה משכונתו". כל הרוע והשרירותיות מתנקזים למשפט החותם. הנשיא זוכה להגנה כפולה: ראשית, הוא יפסיק לשמוע בכי ולכן יפסיק לבכות והריסים שלו ישתקמו; ושנית, יש לו שעירים לעזאזל – תלמידיו מפנים אותה מביתה. ונגיד שהוא באמת לא ידע על הפינוי – הרי בלילה הראשון שבו לא שמע את בכייה של האישה, היה עליו לברר מה עלה בגורלה. יתר על כן, הסיום שולח אותנו לקריאה נוספת של האגדה והיא מעוררת את השאלה מדוע הוא "בכה עִמה" מרחוק, ולא ניגש לביתה כדי לברר על מה היא בוכה ולהציע עזרה. מעבר לכך, "אמור לי מי תלמידיך ואומר לך מי אתה". אם יש לרבן גמליאל תלמידים שמתאכזרים לאם שכולה – אוי לו ואוי לתורתו.
המספר חותם את האגדה בביקורת קשה על מנהיגות מנוכרת.
1 צפייה בגלריה
צעדת מחאה בירושלים בהשתתפות משפחות חטופים. גם היום יש הנהגה מנוכרת
(צילום: Ammar Awad / רויטרס)
למה בוכים התינוקות?
פסיכולוג הילדים הבריטי דונלד וודס ויניקוט הקדיש פרק בספרו "הילד, משפחתו וסביבתו" לשאלה "למה בוכים התינוקות". בפתיחת דבריו הוא מתאר ארבעה סוגים של בכי: "אני טוען בפשטות כי או שהבכי מעניק לתינוק את ההרגשה שהוא מפעיל את ריאותיו (סיפוק), או שהוא מאותת על מצוקה (כאב), או שהוא מבטא כעס (זעם), או שהינו קינה (צער)". לקראת סיום הפרק הוא מתאר סוג חמישי של בכי: "לא דיברתי על הבכי הנובע מחוסר-ישע וייאוש, הבכי שבו מתגלגלים כל סוגי הבכי האחרים, אם לא נותרה עוד כל תקווה בלב התינוק" (תרגמה מאנגלית: יהודית כפרי).
באגדה יש היררכיה: המנהיג, האם ובן התשחורת. רבן גמליאל שומע את האם, הנתונה לחסותו, בוכה (אולי בגלל חטאי המנהיגות). בכייה הוא הבכי החמישי של ויניקוט, בכי של חוסר ישע וייאוש. בניגוד לאם, הנשיא מוצא דרך להושיע את עצמו מהייאוש, דרך איומה: הוא מגרש את מקור הבכי.
שתי מחשבות על מנהיגות ודמעות
הילדות והילדים הבוכים אלינו מהמנהרות (בשבי כולם ילדות וילדים, הגיל לא רלוונטי) בוכים את הבכי החמישי של ויניקוט. הם בוכים אותו משם ואנחנו מצטרפים מכאן. אלא שאנחנו, שמחוץ למנהרות, נמצאות בתפקיד ההורים. יש לנו מחויבות לשים סוף לחוסר הישע. לא תהיה לנו תקומה בלי הצלת החטופות והחטופים שעדיין חיים.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןבמהלך שנות קיומה של מדינת ישראל ראינו מנהיגה ומנהיגים מתמודדים עם שגיאות חמורות שעשו ועלו בחיי אדם. ראינו תגובות שונות לדמעות חוסר הישע של הורים. הרוע והאטימות שאנחנו רואות כיום שונה מהותית מכל התגובות שראינו בעבר.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
