יום הפועלת
יום האישה הבינלאומי הגיח לעולם במדינות הקומוניסטיות, ושמו הרשמי היה "יום הפועלות הבינלאומי". המפגש בין יום הפועלת לפרשת השבוע, "ויקהל", מציע זווית התבוננות מיוחדת על חוכמה ועשייה נשית. באופן מפתיע, פרשת השבוע שופעת התייחסויות לפעילות נשית. הפרשה, שעוסקת בתרומות למשכן, מציינת את השותפות הנשית בכל שלבי העשייה. בשלב התרומה החומרית, בוחרת התורה לציין את תרומתן של הנשים: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב...".
מפתיע לגלות שהתורה מייחסת לנשים בעלות על רכוש וזכות להחליט מה לעשות בו.
"בחלון אישה יושבת ומבקשת את ליבה"
בהמשך מתוארת תרומת הנשים לעבודת הכפיים: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן... וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים". נפלא לגלות נשים חכמות בשני פסוקים סמוכים. נפלא גם לגלות את הקשר בין החוכמה, העשייה והלב. בניגוד למקובל בימינו לייחס ללב רגשות ובעיקר אהבה, בלב המקראי מתרחשות כל הפעילויות הקוגניטיביות והרגשיות.
כאשר אלוהים רוצה שפרעה יסרב לשחרר את בני ישראל הוא "מחזק את ליבו". כשאלוהי ספר בראשית מתחרט על בריאת האדם הוא טוען נגד האדם: "כָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם". ואם נחזור לתיאורי הנשים בפרשה שלנו, הלב שלהן משכנע אותן לתרום, הלב שלהן אחראי על יכולות היצירה שלהן והלב שלהן משכנע אותן להפנות יכולות אלה לעבודת המשכן.
ומהי חוכמה?
אנחנו מכירות ניסיונות מודרניים לטעון שאפשר למדוד את החוכמה האנושית. מבחני איי-קיו, למשל, מבקשים לדרג את מידת התבונה של כל נבחנת ביחס לאוכלוסייה. גם בבית הספר, בהתבסס על ציוני מבחנים והתנהגות, מציינות המורות את מידת החוכמה של כל תלמידה ומשבחות את החכמות ביותר. גישה ביקורתית מדגישה את היחסיות של מבחני האיי-קיו ושל הערכות מערכת החינוך, ומדגישה שהם מוטים תרבותית.
בניגוד למאמצי האובייקטיביות המודרניים, החוכמה המקראית לא מנסה להעמיד פנים אובייקטיביות. החוכמה המקראית קשורה לאמונה, ולכן "אישה חכמה" היא אישה שמשתמשת בכישרונה כדי לשרת את האל.
חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול
פעמים רבות עולה סביב שולחן הסדר השאלה מדוע מוצג הרשע כניגודו של החכם. התשובה לכך פשוטה: חכם בהגדה הוא מי שמציית למסורת ולכן הניגוד שלו אינו הטיפש אלא הרשע, זה שמשתמש ביכולותיו השכליות כדי לתקוף את המסורת.
הנשים הטווות מפרשת השבוע נחשבות לחכמות כיוון שהן טווות את הצמר למשכן. לו היו טווות את הצמר לעבודה זרה, הן היו מאבדות את הגדרתן כ"חכמות". החוכמה המקראית היא לעולם שימוש ביכולת מיוחדת במטרה לשרת את בעלי השררה.
האם באמת יש הבדל בין הגדרת החוכמה של ימינו להגדרת החוכמה המקראית? ואולי גם בימינו התלמידה החכמה בבית הספר ובאוניברסיטה היא זו שפועלת לחזק את חוקי הממסד, ולא חותרת כנגדו?
בראש מצעד הנשים החכמות
כמה נשים במקרא מוגדרות כחכמות. אחת מהן היא אמיצה ומפתיעה במיוחד, ולרגל יום האישה אני רוצה להציבה בראש מצעד הנשים החכמות מאז ומעולם. כשאני קוראת את הסיפור שלה, הלב שלי מתרחב ומתמלא תודה.
לא תופתעו לגלות שאישה זו לא מוזכרת בשמה, והיא מכונה על שם מקומה: "האישה החכמה מאבל בית מעכה". בהמשך היא תעניק לעצמה שם שאין שני לו ביופי ובנועזות, אבל לפני כן, כמה מילות רקע על הסיפור המופיע בספר שמואל: דוד המלך, האיש שחייו לא הפסיקו להסתבך ולהתפתל בין האישי לפוליטי, סיים להילחם בבנו המורד אבשלום. המרד הסתיים במוות של רבים ובהם גם אבשלום. דוד החבוט לא מספיק להתאבל על בנו, הממלכה לא מספיקה להשתקם, ואסון חדש מתרגש עליה: אדם ששמו דווקא כן מוזכר (כי שמות של מובילי מלחמות תמיד יוזכרו בספרים), שבע בן בכרי, מורד במלך, וחבורה של מצביאים רודפת אחריו.
אני שלומי אמוני ישראל
שבע בן בכרי מוצא מפלט בעיר קטנה ששמה אבל בית מעכה. יש להניח שהוא ברח לאבל בית מעכה כיוון שעיר זו תמכה במרד שלו. אנשי הצבא של דוד ובראשם יואב נערכים למלחמה מול העיר שמסתירה את מנהיג המרד. גם העובדה שהעיר מסכנת את עצמה ולא מסגירה את שבע בן בכרי מלמדת על תמיכת העיר במורד. ברגע דרמטי (שמזכיר את המסורת על יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ליבנה) נעמדת אישה אחת, חכמה, אמיצה ובודדה, מול אנשי עירה מחד ומול יואב ואנשיו מאידך, והיא מנסה לעצור את ההשמדה:
"וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב? וַיֹּאמֶר אָנִי. וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. וַתֹּאמֶר... אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'. וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית... שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה..."
האישה האמיצה הזו מכנה את עצמה "שלומי אמוני ישראל", וזה מספיק כדי להתאהב בה. איזו תעוזה, איזו גדלות: היא השלמות, והיא האמון והנאמנות של ישראל. אני, היא אומרת, הדבר האמיתי – ולפני שאתם מארגנים עוד מרחץ דמים, כדאי שתקשיבו לי. היא מעיזה פנים מול יואב, היא קוראת לו בקול לבוא אליה, היא מטיפה לו מוסר. היא עומדת לבד, בלי נשק, מול מצביא שלא נבהל מגופות ומדם – והיא משכנעת אותו.
שׂרח בת אשר
חז"ל טוענים שהאישה הזו היא שׂרח בת אשר, דמות נשית פלאית שירדה עם בני ישראל למצרים, ועל פי מסורות של דורות ועדות היא עדיין חיה, מלווה את בני ישראל ושומרת עלינו מפני האסונות.
האישה החכמה מאבל בית מעכה, שלומי אמוני ישראל או שׂרח, לא משנה איך נקרא לה, הייתה האישה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון, והיא הצילה את כל הקהילה. אם לא די בשם הנפלא שהיא בחרה לעצמה, היא בחרה גם תואר נפלא לעירה.
כשהיא מנסה להניא את יואב מתוכנית ההשמדה של העיר, היא מאשימה אותו: "אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל". בתבונתה היא בחרה להזכיר לו ברגע מכריע זה את קולה של אמא. קולה של אמא הוא הקול הראשוני, זה ששמענו ברגע שהגחנו לאוויר העולם. זה הקול שהרדים אותנו בלילה והעיר אותנו בבוקר. זה הקול ששמענו כשינקנו חלב וכשישבנו סביב שולחן האוכל. קולה של אמא הוא הקול שאומר כן לחיים. הוא הקול שמחבק את הפחדים ונותן להם מקום. כשהאישה מאבל בית מעכה מנסה להציל את עירה היא יודעת, בידיעה עמוקה, בחוכמת הלב, שגם איש צבא שלא חושש לשפד את אויביו, מתרפק על אמא.
היא לא דיברה רק עם יואב
התנ"ך לא מספר לנו מה אמרה האישה החכמה לאנשי עירה, אבל ברור שהיה עליה לשכנע אותם למסור את ראשו של שבע בן בכרי, שכן הם היו מהמפלגה שלו. האישה החכמה שכנעה את אנשי עירה להיכנע, ואנחנו יודעות שזה לא קל. כשהיא כינתה את עצמה "שלומי אמוני ישראל" היא דיברה בו בזמן אל יואב ואל אנשי מקומה. היא הבטיחה שלום ונאמנות לכולם, וכנראה הייתה לה כריזמה יוצאת מן הכלל, כיוון ששני הצדדים השתכנעו וחיים רבים ניצלו.
התנ"ך מכנה אותה בתואר "חכמה" כיוון שבסופו של דבר היא פעלה לטובת "הצד הנכון", היא סייעה לדוד לסיים את המרד נגדו. אבל אני חושבת שהיא חכמה כיוון שהיא שמה קץ למלחמה והצילה חיים של עיר ואם בישראל.
"אל תסתירי את פנייך אל יחדל קולך" (נעמי שמר)
בימים אלה אני מרבה להרהר ב"שלומי אמוני ישראל", אני משוחחת איתה בליבי ואני כמהה למנהיגה כמוה. מנהיגה לרגע. אחת מהעם שתוציא אותנו מהאסון ששואב את כולנו אל התהום. אישה אחת, לא חשוב מאיזה צד, באמת שלא חשוב, הרי היא הייתה אחת והיא הצילה את שני הצדדים מהמלחמה. אישה שתעמוד באמצע, על החומה, ותצעק על כולנו: די, תניחו כבר את הנשק ותגיעו להסדר שירגיע את כולכם (גם אם לא ישמח אף אחד). הרי כולנו יודעות שבסוף יגיע סוף גם למלחמה הזו, ויום אחד נלמד לחיות יחד, אז למה שהיום הזה לא יהיה היום?
וכתמיד, לא נשכח ולא נפסיק לדרוש – השיבו את כולן ואת כולם הביתה. היום. הלב שלנו לא עומד במתח ובאימה, המשפחות מתמוטטות, לא נוכל לאסוף את עצמנו עד שהן והם לא יחזרו. זו המשימה הלאומית החשובה ביותר – הביתה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה נעמה: "תורת ישראל היא נצחית ושקרים כמו שאת מפיצה עפים ברוח כל דור ודור, נרמסים ונשכחים כליל. בהצלחה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerנעמה יקרה, תודה על התגובה. יכול להיות שאת צודקת, אבל אני חושבת שכדאי שנפסיק לדבר בסיסמאות שקשה לבחון את אמיתותן. ברור לי שדבריי ואמונותיי יישכחו ובוודאי בקרוב. אני לא חושבת וכותבת את מחשבותיי במטרה להשיג נצח מדומה, אני מנסה להיות נכונה כאן ועכשיו. נכונה באופן יחסי מאוד. הטענה לנצחיות מוזרה בעיניי, האם את באמת בטוחה שיש דבר כזה? האם את רוצה בו? והאם את רוצה שעולם הרעיונות יקפא ולא יתחדש? למה לך?
ולך, המגיב המכנה את עצמו "חרד", אני רוצה להודות. אני שמחה לקרוא את תגובותיך שמרחיבות את השיח בבית המדרש שלנו.
שבת שלום!
