חידת הענקים
האגדות על אודות הענקים הכנעניים מלוות בסקרנות ובפחד את הסיפור המקראי לכל אורכו. המרגלים שנשלחו לבדוק את טיבם של אנשי כנען שבו מבועתים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
השם "נפילים" שולח אותנו אל ראשיתה של המיתולוגיה העברית, אל הסיפור על בני האלוהים שלקחו להם את בנות האדם וילדו את הגיבורים: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים". בפרשת השבוע, פרשת "עקב", במהלך נאומו הדרמטי והארוך של משה, הוא שב ומזכיר את בני הענק שקיומם מאיים על היכולת לכבוש את הארץ: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ... עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם".
המספר המקראי מודה בקיומם של ענקים, אלא שבתהליך הביות המונותאיסטי של הדמויות המיתולוגיות האלה, הן משנות ייעוד והופכות לכלי בידיו של אלוהים. תכלית קיומן היא להאדיר את שמו של האל האחד. הענקים יוכנעו במלחמת כיבוש הארץ, וזו תהיה הוכחה ניצחת לקיומו של האל ולבחירתו בבני ישראל.
ענק לראווה
בפרשת השבוע מדובר על חבורה גדולה של בני ענקים. לעומת זאת, כמה פרקים קודם לכן נאמר שעוג מלך הבשן הוא הענק האחרון שנותר: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ". או שהרפאים הם זן אחד של ענקים וממנו נותר רק עוג, או שלפנינו מסורות סותרות על מספר הענקים שממתינים לבני ישראל.
בכל מקרה, לפי המסורת הציורית על אודות עוג, יש רק ענק אחד והוא ממש מוצג מוזיאוני. ענק לראווה. מיטתו ("ערשׂו") נמצאה ומוצגת ברבת בני עמון. המיטה עשויה מברזל, מכיוון שמיטת עץ לא תחזיק אותו. גודלה של המיטה: תשע על ארבע אמות, באמה של איש (איש רגיל כמובן, שהרי אם מדובר באמות של עוג, תיאור המיטה לא יסייע בידינו להבין את גודלו של הענק). "אמת איש" היא בערך חצי מטר, ומכאן שהמיטה של עוג הייתה בערך ברוחב שני מטר ובאורך ארבעה מטרים וחצי.
לכו מהר ומדדו את אורך המיטות שלכן, שכן על פי הרמב"ם (בספרו "מורה נבוכים"), מיטה טובה היא מיטה בה האדם תופס שני שליש מאורכה (אני מודה שהמיטה שלי לא עומדת בקריטריון). טענה עיצובית זו מסייעת לרמב"ם להקטין את עוג לגובה של שלושה מטרים או מעט יותר.
את מי זה מעניין?
את הרציונליסטים כמובן. הרמב"ם מתאמץ לשכנע שהמקרא הוא חיבור שמיוסד על האדנים המדעיים של תקופתו. למרבה הפליאה, המסורות החמודות-מצחיקות על עוג מלך הבשן הן העדשה הקטנה שמפריעה לנסיכה היהודית-רציונלית לישון בשקט. עוג לא מתאים למערכת העיכול הרציונלית, והמסורות על אודותיו שימשו לניגוח התרבות היהודית על ידי חובבי רציונליזם או שונאי המסורות היהודיות (בעיקר התלמודיות, אלה שכבר נגיע אליהן).
"אפשר להתקלס בעוג, / לצחוק, לעוג, ללעוג לעוג" (נתן אלתרמן)
בניגוד לרמב"ם, בדמיונם של חז"ל, עוג גדול בהרבה מהתיאור המקראי של מיטתו. לפיהם, עוג היה יצור פלאי-מיתי שגובהו קילומטרים וימי חייו אלפי שנים (עד למלחמה עם משה שבה הוכחד הנפיל האחרון). בזמן המבול, עוג החז"לי ישב על תיבת נֹח, ניזון ממזון שנח הושיט לו מצוהר התיבה וניצל. אחר כך הוא היה הפליט שרץ להודיע לאברהם שלוט, בן דודו, נפל בשבי (אברהם, בניגוד לביבי, לא חשב פעמיים לפני שהלך להציל בן משפחה מידי שוביו) – אבל אל תחשדו בעוג; חז"ל קובעים שעוג עשה זאת מתוך תקווה שאברהם ימות בקרב והוא ייקח את שרה לאישה.
אגדה נושכת
האגדה המצחיקה וגם המעמיקה ביותר על לוט היא האגדה הבאה (מתורגמת מארמית): "אמר (לעצמו עוג, כשראה את בני ישראל באים לקראתו) – מחנה ישראל כמה גודלו? שלוש פרסאות. אלך ואעקור הר שגודלו שלוש פרסאות ואזרוק עליהם ואהרוג אותם. הלך, עקר הר בגודל שלוש פרסאות והרים אותו על ראשו. הביא הקדוש ברוך הוא נמלים להר והם חוררו אותו. נפל ההר על צווארו (של עוג). ניסה (עוג) לשלוף את ההר, וגדלו שיניו לצד זה ולצד זה ולא הצליח לשולפו".
עוג היה ענק מיתולוגי שיכול להרים הר שגודלו כגודל כל שבטי ישראל. האגדה מייחסת לעוג סדרה של אירועים ניסיים מוזרים. לכאורה, אם עוג רוצה להשמיד את בני ישראל הוא יכול לדרוך עליהם, שהרי מבחינתו הם לא יותר מטור של נמלים. באותה מידה, אם אלוהים רוצה לתת לבני ישראל את הבשן, הוא יכול לסלק בנשיפה את כל יושביו. אבל אלוהים רצה להוכיח את גדולתו, וכך גם עוג. אלוהים ייצר הר שעוג יכול להרים. עוג נענה לאתגר. הוא הניח את ההר על ראשו, ואז התרחש נס אלוהי מוזר ומצחיק. אלוהים זימן נמלים והן, בחריצותן, כרסמו חור בהר. ראשו של עוג השתחל בחור וההר הפך לריחיים על צווארו. עוג ניסה לחלץ את ההר, אלא שאז הביא אלוהים לעולם נס אפילו יותר מוזר ומצחיק: הוא האריך את השיניים של עוג והן השתרבבו משני צידי פיו, וחסמו את ההר. ההר ועוג חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
זה לא רק מצחיק
אפשר לטעון, בצדק, שהאגדה נוצרה כדי לשעשע בה את הטף (וגם את המבוגרות והמבוגרים). שעשוע הוא מטרה ראויה לאגדות. עם זאת, לאגדה יש גם עומק רעיוני, והוא טוב לימים כתיקונם ובוודאי לימינו הלא-מתוקנים. עוג פותר בעיות כדרך שענקים פותרים בעיות; בכוח. בגסות. בלי לרדת לפרטים. ענקים יודעים להרים הרים ולמעוך חלשים, וזה מה שהם עושים. לעומתו, הנמלים הקטנטנות פיתחו אמצעי הישרדות הפוכים. הן לא יכולות לברוח מההר שלהן, לכן הן חייבות לפעול בשיתוף פעולה וחייבות להיות חרוצות ומסודרות. לנמלים אין ברירה. ואיזו הפתעה מגיעה כשהנחישות, הנואשות והתבונה שלהן מנצחות את הענק. איזו זריקת עידוד.
אתה העוג, אתה צריך ללכת
והנמשל? תחשבו על מפעלים גדולים ועשירים שמאמינים שהם יכולים לרמוס ברגל גסה ואדישה את הפועלות והפועלים שלהם, רק כי יש להם כוח. תחשבו איך הם יכולים להיות מופתעים כשהם מגלים נמלים עמלות ונחושות. נמלים שמפגינות מולם אומץ ותושייה.
תחשבו על עם ישראל בין הגויים (לשם כך, לדעתי, נוצרה אגדה זו).
תחשבו עלינו ועל ביבי. הוא רומס אותנו מכיוון שזה מה שהוא יודע לעשות, מכיוון שהוא יכול. שנים רבות מדי של שלטון שכללו את מיומנויות הרמיסה שלו; אנחנו נשפץ לו את הבית, אנחנו נקנה לו גלידת פיסטוק, אנחנו נטיס את הכביסה המלוכלכת שלו לחו"ל, אנחנו נממן נושאי משרות מושחתים, אנחנו נספוג את צלם תחתוני הנשים, אנחנו נספוג את השיסוי, ההשנאה ההדדית והעלבונות, אנחנו נישא אותו על כפיים בעודו עובר על החוק (לכאורה, כמובן).
עקירת ההר היא טבח שבעה באוקטובר. מעולם לא נעקר בישראל הר נורא כל כך, הר שאיים ועדיין מאיים על הקיום של כולנו (כן, ביבי, גם אני מדברת על החיים עצמם).
מה שנתניהו לא לקח בחשבון (מכיוון שענקים שוכחים לקחת דברים כאלה בחשבון) הוא שאנו נמלים עמלניות. במשך שנים של רודנות, ובעיקר מאז תחילת ההפיכה המשטרית, נעשינו נחושות ומאורגנות. החור בהר כבר רובץ על הכתפיים שלך, ביבי.
הפגנה נגד הממשלה ביוני בירושלים
(צילום: SATVIEW.TV)
אנחנו לא נוותר. אנחנו כאן כדי לחיות ולאהוב, כדי ליצור, כדי לצחוק ולבכות יחד וכדי לעשות זו לזה טוב. ההשנאה שלך פועלת כבר נגדך. דברי הבלע שלך הם השיניים הארוכות שננעצות בהר. לא, לא ניתן לך להרוג את כולנו. לא ניתן לך להמשיך להפקיר את החטופות והחטופים, לא ניתן לך לשפוך עוד דם במלחמה חסרת תכלית. לא ניתן לך להרוג עוד ילדות וילדים בעזה. לא ניתן לך להבעיר את המזרח התיכון.
לך הביתה, עוג, או לך לכלא. לאן שיחליטו רשויות החוק. באשר תהיה, מצא לך עריסה גדולה שבה תוכל לנוח ולעשות חשבון נפש.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בתגובה על דבריי, כתב מושיק חברנו שלוש מילים וצירף אליהן שני סימני קריאה: "ביביסטים לא יבינו!!"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerמושיק יקר, לכולנו קשה עכשיו, קשה מאוד-מאוד. אין די מילים לתאר את הכאב שלנו ואין דרך להכילו. ועם זאת, בכל פעם שאנחנו משתמשות אחת כלפי השנייה בכינויים סטריאוטיפיים שתכליתם לפגוע, בכל פעם שאנחנו אומרות "ביביסטים" או "סמולנים", אנחנו עובדות במפעל ההשנאה של המנהיגות הנוכחית – מפעל שמפרק אותנו מבפנים. קל להבין שאני בעד ויכוחים, אבל אני נגד עלבונות.
שבת שלום.
