חבילת גלישה דתית
המושג "חזרה בתשובה" זכה למעמד של "מוצר מדף" – התרחשויות שמתכנסות לכמה מארזי "חזרה בתשובה" ("חזרה בתשובה לייט", "נאו-ברסלב", "סרוגים" ועוד). "חזרה בתשובה" היא מוצר שיש לו קהל שניתן לפילוח, כלי שיווק, תהליך ויעד.
גם לאחר ההגעה ליעד, לא ניתן להשתחרר מהכותרת "חזרה בתשובה". חוזרות וחוזרים בתשובה לא יהפכו במהרה לחלק אינטגרלי של הקהילה החדשה ושנים רבות, לפעמים למעלה מדור, ידבק בהם התואר "חזרה בתשובה".
3 צפייה בגלריה
הרס בניר עוז לאחר מתקפת 7 באוקטובר. יש מי שמתיימר להיות הדובר של אלוהים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
תשובה ויחסי אדנות
את המסע בעקבות החזרה בתשובה נפתח בפרשת השבוע, פרשת "ניצבים" (שמחוברת לפרשת "וילך"): "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ... וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'... יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ... כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
שמונה פעמים בעשרה פסוקים מופיע השורש שו"ב, וקל להבין את משמעותו בהקשרו: ארץ כנען היא הטריטוריה של האל והמתנה שהוא מעניק לנאמניו. אם נבגוד בו הוא יוציא אותנו מהארץ, ואם נשוב אליו הוא ישיב אותנו לארץ. זו לא סימטריה אלא יחסי אדנות. המקרא מרבה לדמות את יחסי עם ישראל ואלוהים ליחסי אישה ובעלה (ולא במקרה התואר הוא "בעל"). הגבר הוא בעל המעמד והרכוש, והאישה נדרשת לשרתו. בשני המקרים העסקה היא נאמנות תמורת מענק מחיה.
יש אפשרויות אחרות
לשורש שו"ב יש במקורותינו משמעויות רבות. כדי לא להותיר את ראש השנה עם המשמעות הנוקשה של יחסי עבד-אדון, אציע כמה משמעויות רכות ומרגשות יותר. האפשרות הראשונה נמצאת בסיפור הבריאה, ברגע הדרמטי של הגירוש מגן עדן: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". העונש של אדם הוא תיאור פשוט של הקיום האנושי הסיזיפי. באנו מהאדמה, אותה נעבוד, ממנה נקווה להוציא לחם ואליה נשוב. בתשובה הזו אני אוהבת להרהר. ההתבוננות במוות מעניקה משמעות לחיים ומאפשרת קיום חומל. הקשר לאדמה וליבולים גורם לדאגה קבועה אבל גם לחדווה.
השבת אבדה
"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ". על פי חוק זה, "חזרה בתשובה" תהיה חזרה אל דברים שאבדו לנו במהלך השנים. אולי אפשרות להשיב משהו מהתמימות או שמחת החיים שאבדה, בוודאי השנה. ולפני הכול, להשיב את החטופות והחטופים הביתה. להשיב את החיילים והחיילות לבתיהם, להשיב את משפחות הצפון והדרום הביתה, ולהשיב הביתה גם את אלה שמעבר לגבול; בעזה ובלבנון.
לחזור אל עצמנו
פרשנות נוספת נמצאת בתיאור הפיוטי של מסעות שמואל הנביא: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ". בדיון של הרב סולובייצ'יק על התשובה, הוא מביא את הפסוקים היפים האלה, ומציע פרשנות פסיכולוגית-קיומית לתשובה. תשובה היא חזרה אל תחושת הביתיות. אנחנו מסתובבות ומתגלגלות בעולם, צופות בו ושופטות אותו. ברגעים הטובים שלנו אנחנו מפסיקות להיטלטל בחוץ ושבות אל ה"רמה" שלנו, אל האותנטיות.
אותנטיות בימים האלה
קשה למנות את אסונות השנה הזו; מאות אלפים הפכו לגרים בארצם. בתים מופגזים, מקומות עבודה נסגרים, ילדים וילדות נהרגים. האלימות הפכה להיות שפת היומיום שלנו. בתוך אלה יש כאב מיוחד באיבוד האותנטיות היהודית. מדינת ישראל נטשה את הערבות ההדדית וכפתה עלינו להיות חלק מהנטישה. הפקרת החטופות והחטופים והסתה נגד משפחותיהם היא פגיעה בדי-אן-איי היהודי, ואין יום כיפור שיתקן את הפגימה הזו.
מתי נולדו "בעלי התשובה"?
זכות היוצרים על המושג "בעל תשובה" שייכת לחכמי המשנה. הנה דוגמה: "...אם היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך". במשנה "בעל תשובה" הוא מעמד חברתי וכך גם "גר". בעל תשובה הוא מי שהצטרף לחוג החברתי-דתי ה"נכון" (בעיני חז"ל). אין צורך להגיע לעת החדשה כדי למפות זרמים ביהדות. מרגע הולדת היהדות נולדו גם הקבוצות והזרמים בתוכה. במובן זה מקבלת ה"תשובה" את המעמד הסקטוריאלי שיש לה גם בימינו.
למושג ה"תשובה" מצטרפת גם המשמעות של "מענה" – וכך נוצרת הפרשנות שלפיה בעל תשובה הוא זה שיש בידו תשובות נכונות לשאלות הדתיות. התשובות הנכונות הן תשובות המחנה שמייחס לעצמו בעלות על האמת.
הצ'ולנט הרוחני של קלוגמן
יש מקומות שבעוברנו בהם החושים דוחפים אותנו לברוח, ולמרות זאת קול חרישי אך נחוש קורא לנו לעצור ולהתבונן במקום המבהיל. כך קרה לי השבוע עם מאמרו של מנחם קלוגמן בעיתון "המודיע". כותרות העיתונים ה"חילוניים" שציטטו מהמאמר הבליטו משפטים ספורים שהקשר ביניהם הפתיע אותי. הצרימה בציטוטים גרמה לי לשבת ולקרוא לאט ובעיון את מאמר ההסתה שממש לא רציתי לקרוא.
האשמת הקורבן
קלוגמן פתח בטיעון צפוי הקושר בין טבח שמחת תורה לציפייה שקורבנות האסון יחזרו בתשובה. ולאן יחזרו? לעולמו של קלוגמן, כמובן: "עולם שמירת תורה ומצוות". הלוגיקה הדתית-רוחנית של הטיעון השחוק הזה היא: א. טבח החמאס (כמו כל אסון אחר) הוא רדיפה נגד היהדות; ב. אנשים שאינם שומרי תורה מנסים לברוח מהיהדות; ג. הטבח מלמד שאין דרך לברוח מהיהדות, ועל כן שורדי הטבח צריכים להסיק את המסקנה ולשוב אל היהדות ה"אמיתית" של קלוגמן.
קלוגמן מצייר עולם דתי אלים שמנוהל בידי אל רצחני (שחמאס הוא הזרוע הביצועית שלו). אני נדהמת מהזחיחות ומהביטחון העצמי שלו: הוא יודע שהוא נמצא במקום הדתי הנכון. הוא יודע שאנחנו לא. הוא יודע בדיוק למה אלוהים עושה את מה שהוא עושה.
ומה עוד יודע קלוגמן?
הוא יודע שמי שנפגעו בטבח הם "שמאלנים", ויודע ש"שמאלנים" התרחקו מיהדותם. הוא יודע שתפקידו כמבין-כול הוא להיות הדובר של אלוהים, והוא יודע לספר לנו, ה"שמאלנים", שהכול בסדר מבחינת ההתנהגות האלוהית (וכמובן גם בהתנהגות של הדובר שלו לא נפל רבב).
אוי קלוגמן, חטא אחד הוא להניח שמעשי חמאס הם חלק מתוכנית אלוהית, אבל להניח שאתה יכול להבין ולהסביר את התוכנית האלוהית הזו?! אתה באמת מוכן לומר שהנרצחות והנרצחים בטבח אשמים ברצח של עצמם?! תראה איזה אלוהים יצרת לעצמך, עבודה זרה של ממש.
של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר על קורבנות הטבח. לך לבקר את השורדות והשורדים, שמע סיפורים, תכיר את החברות הטובות שלי מעוטף עזה, תראה את הלב הטוב והרחב שלהן, את החיים המוסריים שלהן ואת האימה שבתוכה הן מנסות להמשיך לחיות. תראה. תבכה. תנסה ללמוד משהו ותשתוק. אם ממש תרצה – תבוא חשבון עם אלוהיך.
ומה משך את תשומת הלב שלי?
לצערי אני כבר רגילה לנרטיב האשמת הקורבן של חלק מהפוליטיקאים החרדים (חשוב לציין שהרבה חרדיות וחרדים רחוקים מתפיסת העולם הזו). מה שהיה מפתיע הוא השילוב בין טיעונים דתיים לטיעונים צבאיים בעיתון חרדי.
לאורך המאמר קלוגמן מקפיד למקד את דבריו בקיבוצי עוטף עזה ולהגדירם כ"שמאלנים". הופתעתי מבחירתו להתמקד בהגדרה פוליטית ולא דתית כגון "כופרים". ההפתעה גדלה כשמצאתי שחלקים שלמים במאמר מוקדשים לטיעונים פוליטיים-חילוניים. הוא מאשים את הקיבוצים בתמיכה ב"גירוש היהודים מגוש קטיף" ובתמיכה ב"קונספציה שהחמאס מורתע", ובשותפותם למזימת כוחות הביטחון – "לגלגל את האשמה על מי שאינו אשם כלל באסון זה". כן, ניחשתן נכון, מי שחפה מכל פשע היא הממשלה, שהקונספירטורים מהשמאל הטעו אותה.
את הזוועה הרגילה של האשמת הקורבן משלב קלוגמן בצ'ולנט מוזר שנועד אולי ללכוד את הציבור שזולג מהמפלגות החרדיות אל מפלגתו של בן גביר. הנה, אומר קלוגמן, אפשר להאשים את הקיבוצניקים גם כי הם (לדעתו) חילונים וגם כי הם (לדעתו) שמאלנים. ובכלל, אפשר לאחד את המושגים "חילוני" ו"שמאלני", וכך לנסות להשיב אל הקן החרדי את האפרוחים שברחו למגרש הגזעני, בלי לחשוב על המחיר הרוחני שהשידוך הזה גובה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב חברנו נורי: "דת היא מחלת נפש. יש להסתפק במסורת ללא תסבוכים של שכר ועונש, להיות טובים, אמפתיים וגומלי חסדים, זו כל התורה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerנורי יקר, אני נוטה להסכים עם הסיפא של דבריך, אבל תוהה לגבי הרישא – את מי אתה רוצה להעליב, את הדת או את מתמודדות הנפש? אתה יכול לבקר תרבות דתית, אבל מה אתה מרוויח מקישור שאין בו ראייה ואין בו היגיון? או שתנמק או שתוותר. ועדיף שתוותר.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
