ארץ מרדף?
השבוע אני נעה בין קריאת הברכות והקללות החותמות את ספר "ויקרא" לזמזום השיר "מרדף". אני לא יודעת למה, אבל הופתעתי לגלות שאת השיר כתב ירון לונדון. עוד נשוב אל השיר ואל הרוח הנושבת ממנו.
בינתיים נפנה אל פרשת "בחוקותיי" שמנכיחה בציוריות את הכלל התיאולוגי הידוע: ברכות יינתנו לנו אם נלך בדרכו של אלוהים, וקללות יבואו עלינו אם נסטה ממנה.
(השיר "מרדף" בביצוע חוה אלברשטיין)
רשימת הקללות ארוכה כמעט פי שלושה מרשימת הברכות. האם הפרופורציה הזו מעידה שאלוהים מניח שאנחנו נסטה מדרכו ולכן הוא ממקד את השיחה בעונשים? ואולי, בניגוד למיטב המחקרים בתחום החינוך, הוא מניח שחיזוקים שליליים מועילים יותר מחיזוקים חיוביים?
אימת הימים האלה
כך או אחרת, רשימת הקללות ארוכה ואיומה, ולמרבה הכאב חלקים ממנה מהדהדים את אימת הימים האלה: "וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם... וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם (כלומר, הדרכים יהיו שוממות)... וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת... וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה" – ותאמינו לי שיש עוד תיאורים אקטואליים להחריד שאני לא מעיזה להביא אותם כאן. אחרי הכול, השר סמוטריץ' רוצה לישון טוב בלילה ולא ניתן לאנלוגיות מקראיות להבהיל את שנתו.
תמיד מלחמה
המלחמה תמיד נוכחת. גם הקללות וגם הברכות משופעות בתיאורי מלחמה. כך מברך אותנו אלוהים: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב", וכך הוא מקלל אותנו: "וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב". כי זה הסיפור – המלחמה היא תפיסת העולם של הפרשה כולה, על קללותיה וברכותיה. את יכולה לנצח, את יכולה להפסיד, אבל את לא יכולה להיות מחוץ למשחקי המלחמה.
פעם, כשדניאל בני היה פצפון, הבייביסיטר חזרה איתו מבילוי בגינה הציבורית וכולה זעזוע. הילדון דרך על טור של נמלים, הרג נמלה אחר נמלה. לשאלתה: למה אתה הורג אותן? הוא השיב בתום ילדותי: אם אני לא אהרוג אותן, הן יהרגו אותי.
זו, בקליפת אגוז, התיאולוגיה המוצגת בפרשה, וזו, לצערי, תמונת העולם שמנחה את ההתנהגות של מדינת ישראל ושל רוב מדינות העולם עד ימינו. האפשרות שנמצא דרך לא להרוג ולא להיהרג, אפשרות השלום, קיימת במקורותינו וגם במציאות ועוד נשוב אליה, לאחר שנתבונן על הדהודי פרשת השבוע בשירו של ירון לונדון.
לרדוף ולהשיג – האם זה כל הסיפור?
השיר "מרדף" ספוג בשפה, בדימויים ובתפיסת העולם המקראית. לאחר אלפיים שנות גלות שבנו לא רק אל ארץ ישראל, כי אם גם אל תפיסת המוסר הדתית-צבאית של הארץ הזו. הבית השני (כמו שאר הבתים) בשירו של לונדון כמעט מצטט את פרשת "בחוקותיי":
"ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף.
היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף.
זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף.
היא יראה,
אבל כמו לא הייתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף".
השיר אומנם מחלן את תמונת העולם הדתית של פרשת השבוע, ומאווירת המלחמה הספוגה בו ניטל הניחוח הדתי – ועם זאת, תמונת המציאות הבלתי-נסבלת דומה: רודפים אותנו, אנחנו רודפים בחזרה והקיום באדמה הזו משול לעלה נידף.
והשלום? בחתימת שירו של לונדון מגיע גם שלום, אבל השלום של לונדון, כמו השלום של פרשת "בחוקותיי", הוא שלום שהושג על ידי החרב, ולעולם הוא תלוי בה. השלום הוא תוצר של הכרעה צבאית:
"תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא..."
האם אפשר לשנות את טבע האדם?
כנראה כן, ואפילו די בקלות. בכל פעם שאני כותבת על השלום שאינו תוצר של הכרעה צבאית, אלא כבחירה עצמאית, בכל פעם שאני כותבת על השלום כתרבות, אני מקבלת תגובות שבזות לנאיביות שלי ולחוסר ההיכרות שלי עם המזרח התיכון ועם טבע האדם.
אבל אחד הדברים המפתיעים הוא שטבע האדם משתנה במהירות יחסית. אולי משום כך לא נכון לדבר על "טבע" האדם, אלא על נורמות ההתנהגות האנושית, והנורמות האלה משתנות בקלות יחסית. זו שאלה של רצון ולא של יכולת.
איך מחרימים בני אדם?
הנה דוגמה מפרשת השבוע: בשני פסוקים שכולנו מעדיפות לא לשים לב אליהם, נמצא חוק מזעזע: "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ... כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'... כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת". ובכן, קיימת פרקטיקה דתית ששמה "חרם". אנחנו מכירות אותה ממלחמות שבהן השלל מוגדר כחרם. ייתכן שפסוקים אלה מתייחסים לחרם של שלל מלחמה, וייתכן שהם מניחים אפשרויות נוספות שבהן אדם יכריז על זולתו כ"חרם".
המשמעות המזעזעת של החרם היא שאין דרך לחזור מההחרמה. האדם ש"הוחרם" חייב למות. שבויי מלחמה (אנשים, נשים וטף) שמוכרזים כ"חרם", ואולי נוספים (עבדים ושפחות, ילדות וילדים?) – מוגדרים על ידי בעלי הכוח כ"מוחרמים" וחלה חובה דתית להרוג אותם.
חכמים אמיתיים אינם מצטנעים בפני התורה
חז"ל לא אהבו את החוק הזה. אני לא יודעת אם הם הזדעזעו ממנו באותו אופן ומאותן סיבות שגורמות לי להזדעזע ממנו, אבל הם לא אהבו אותו. בניגוד לרבנות השמרנית בת זמננו, כשחז"ל לא אהבו חוק מקראי, הם פשוט שינו אותו. כלומר, הם לא אמרו שהם משנים אותו, אבל הם הציעו לו הגדרה שעיקרה אותו ממשמעותו המקורית והותירה אותו חסר שיניים. "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה' – אלו חייבי מיתות בית דין". הנה, בחמש מילים אמיצות, קובעים החכמים שאין אפשרות להחרים אדם (במשמעות המקראית). החרם הוא עונש מוות שנגזר על ידי בית דין, ואותו אסור להמיר בכסף.
בצעד פרשני נועז אף יותר, קובעים החכמים שלבית דין יהודי אין אפשרות מעשית לגזור עונש מוות (שכן הם מסבכים את דיני הראיות באופן שהופך את עונשי המוות לבלתי ישימים, ומאפשרים לבצע עונש כזה רק בתנאי שהיו שני עדים למעשה + התראה מראש). אם נתקצר את הדיון התלמודי על החרם המקראי: חרם = עונש מוות בבית דין; בית דין לא ממש יכול לגזור עונש מוות, ולכן אין עוד חרם בעולם היהודי.
הנה ראו כמה מהר משתנה התרבות האנושית: המקרא לא התרגש מהאפשרות להחרים נשים ואנשים אל מותם, חז"ל נרעשו ונרתעו מהאפשרות הזו, ולכן ביטלו אותה. קל לשנות את הערכים שלנו.
קל לעשות שלום
המקרא שהביא את הקללות והברכות הצבאיות, הציע גם תרבות אחרת, תרבות עם עולם ערכים חלופי. שלושה פסוקים בפרק ל"ד בתהלים פורסים תמונה תרבותית של שלום. שלום שלא בא כתוצאה ממלחמה, אלא מבחירה ערכית באחווה אנושית: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".
יש לרדוף אחר השלום, והמרדף הזה, בניגוד למרדף של ירון לונדון ושל פרשת "בחוקותיי", הוא מרדף נטול נשק. מדובר במרדף של עבודה עצמית, מרדף אחר התכונות הראויות, אחר החיים הראויים והחברה הראויה. לא שבירת האויב בראש מעייניו של כותב פסוקים אלה, כי אם שבירת היהירות האישית, שבירת התחרותיות ובחירה בעולם של הגינות ומעשים טובים.
נשמע נאיבי?
אולי. לא באמת אכפת לי. לא זו השאלה. המלחמה האיומה שאליה הובלנו היא טיפשית, רעה ושקרית. אין מאחוריה תוכנית עבודה, אין בה סולם עדיפויות ערכי, אין לה לוחות זמנים ויעדים. דם רב מאוד נשפך ולצערנו נראה שעוד יישפך, ושום יעד לא יושג. השבויות והשבויים רחוקים מתמיד, יישובים שלמים נותרו ריקים, הרעב והמוות ברצועת עזה מזעזעים את הנפש, העולם סוגר עלינו, והישגים? רק בדיבורים הריקים של הפוליטיקאים.
אז אולי אני נאיבית, אבל יש לי תוכנית עבודה, והיא לא מופרכת; היא רק דורשת שינוי של קונספציה. כמו שחז"ל שינו את הקונספציה המקראית של ה"חרם" ושל הענישה הגופנית, בכוחנו לשנות את הקונספציה הצבאית של ישראל. מלחמות לא משיגות שלום, מלחמות משיגות מלחמות. ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל היא ראיה לכך.
אז מה אנחנו צריכות לעשות? הצעד הראשון הוא להחליט שאנחנו נחושות לחיות חיים של שלום. בכל רובדי החיים: בחינוך, בכביש, בבתי המשפט, במשטרה, בבית המחוקקים וביחסים הבינלאומיים. ישראל צריכה לשנות כיוון ולהכריז על עצמה כמדינה שוחרת שלום. ולא רק להכריז, אלא גם לבצע.
עלינו להקים את "המשרד לענייני שלום" שיהיה המשרד הממשלתי הגדול והמתוקצב ביותר במדינה, והוא יקבע מדיניות בכל תחומי החיים, יקדם מחקרים בתחום השלום ויבחן דרכים ליישום חיי שלום.
והאויבים שלנו? אנחנו נלמד אותם שאי-אפשר להיות אויבים שלנו. אנחנו, בניגוד למתרחש היום, נגייס את העולם לטובתנו, לטובת עצמו, ונמצא דרכי שלום לפתרון סכסוכים עתיקים וקשים. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה סכסוך עקוב מדם מסתיים. האומה היהודית היא אומה חכמה, ויש לנו יכולת לעשות זאת. ביטלנו קורבנות אדם, ביטלנו את החרם, ביטלנו את עונשי המוות – ואנחנו נעביר חרב ושפיכות דמים מהעולם. ועד שזה יקרה? תמשיך כל אחת מאיתנו לעשות מצוות ולרדוף שלום.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב חברנו אליעזר: "מה שלא ברור זה איך עדיין יש בינינו מיליונים שמאמינים בדמות בדיונית. מה עוד צריך לקרות כדי שתתפקחו ותתפכחו".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאליעזר יקר, למה כל הזמן משחקים סכום אפס? למה הכול או לא כלום? אני לא מאמינה בדמות בדיונית (אתה כנראה מתכוון לאלוהים), ואני כן לומדת את מקורות התרבות שלנו ומתענגת על הלימוד גם במקומות שבהם המקורות מכאיבים לי ומצערים אותי. זו התרבות האנושית והיא גם שלי. ואנא, כשאתה מתייחס אליי, תתמודד עם האתגר שאני מציבה בפניך ולא אם זה שאתה מתעקש לייחס לי.
שבת שלום!
