חידת הזהב הראשונה
אני לא אוהבת תכשיטי זהב, גם לא כסף. תנו לי טבעות פלסטיק צבעוניות ואני מסודרת. החמדנות שבזהב, והמאבק והסבל האנושי הכרוכים בהשגתו, מרתיעים אותי. אבל אני יכולה להבין מדוע, לאורך הדורות, נשים נמשכו אל תכשיטי זהב. להסבר הזה אגיע בהמשך.
שאלה רחבה יותר היא מה הוביל לכך שלאורך אלפי שנים המתכת הזו נחשבת ליוקרתית במיוחד, למרות שעד לאחרונה לא היו לה שימושים מעשיים. האם זה הברק? העובדה שאפשר לרקע אותה עד דק, וכך לייצר מחומר מועט תוצרים רבים? אולי העובדה שיש בעולם כמות קטנה של זהב היא שהפכה אותו לנחשק? תהא הסיבה אשר תהא, הזהב מסובב את העולם. יוקרתו של אדם, יוקרתה של מדינה ושל דת, נמדדות גם לפי כמות הזהב שלהם.
זה מתחיל בספר בראשית. בשני פסוקים שבאופן רגיל נדחקים לשוליים על ידי סיפורי הבריאה, התורה מבהירה שהזהב שייך לאלוהים: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם". כמו בסיפורי אגדה, במקום ושמו "ארץ החוילה" – שאליו לעולם לא נוכל להגיע, שכן הוא נמצא בגן עדן ומוקף נהר, שמור מכל משמר – נמצא הזהב הטוב, ועימו נמצאים אבן השוהם והבדולח. הוא מפתה את ההרפתקניות שבינינו לצאת למסע מסוכן. אלא שהסוף נכתב בהתחלה – הזהב יישאר בידי אלוהים. כפי שמבהיר, בשמו של אלוהים, הנביא חגי: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת".
חידת הזהב השנייה
עשרים וחמש פעמים מוזכר הזהב בפרשת השבוע, פרשת "תרומה". אלוהים מקים "חמ"ל משכן" ובדרך מסודרת, שיכולה לעורר השראה בחמ"לים של ימי המלחמה שלנו, הוא מכריז על רשימת התרומות: "ויִקְחוּ לִי תְּרוּמָה... זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים... וַעֲצֵי שִׁטִּים..."
את קוראת את הרשימה ושואלת את עצמך: מה קורה כאן? איך עבדים נמלטים, שלא הספיקו אפילו להכין לחם ראוי, יצליחו לספק את רשימת התרומות האלוהית? מאיפה לעזאזל הם ישיגו זהב, ארגמן ועצי שיטים? את ממשיכה לקרוא את הפרשה ורואה את המפרט המדויק של המשכן ורהיטיו, ואת מבינה שאין שום סיכוי שחבורה שנסה על חייה תהיה מסוגלת למלא אפילו חלק קטן מהדרישות.
כיאה לחמ"ל רציני, בגמר המלאכה נמסר דוח הוצאות: "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה... תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". אני לא יודעת בכמה זהב מדובר, אבל זו כמות גדולה.
חלק גדול מתיאור נדודי ישראל במדבר, חלק גדול מארבעת חומשי התורה בין שמות לדברים, קשור למשכן. אם בניית המשכן בלתי אפשרית, מה יעלה בגורלם של חלקים גדולים מהתורה? מבחינה מסורתית אי-אפשר לוותר על סיפור בניית המשכן. מבחינה לוגית, אי-אפשר להסביר אותו. הנה לנו חידה ראויה.
המספר המקראי היה ער לזה
בפסוקים המתייחסים לערב יציאת מצרים, בשני מקומות שונים, בוחר המספר לתאר מערכת יחסים מפתיעה בין הישראלים למצרים, שאפשרה לבני ישראל לקחת מהמצרים את הזהב שלהם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה... דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם... וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם".
אני לא מרחמת על המצרים, אבל קשה לקנות את הסיפור הזה. באחת מספרים לנו שבהלת היציאה הייתה כזו שהבצק לא הספיק להחמיץ, אבל בני ישראל הספיקו לבנות יחסי אמון עם המשעבדים שלהם (שכבר חטפו תשע מכות) ולשכנע אותם להפקיד בידיהם כמות עצומה של זהב.
המספר המקראי מוטרד מסימן השאלה סביב אמינות סיפור בניית המשכן, ולכן הוא לא חוסך מאמצים להסביר את הימצאות הזהב בידי בני ישראל במדבר.
השמיכה הפרשנית קצרה מדי
סופם של מאמצים גדולים מדי להתגלות. קל לזהות את הזיעה ואת הנשימות המהירות. בעוד העורך המקראי מתאמץ לכסות קושי פרשני אחד, הוא יוצר קושי פרשני אחר; קשה להניח שלמשפחות מצריות היו כמויות כאלה של זהב, וקשה עוד יותר להניח שהן ימסרו אותו לבני ישראל. מה שנחשף לעינינו היא מצוקתו של מי שחייב לדבוק בסיפור המפואר של המשכן המקראי.
אפשר היה לספר שהמשכן ירד משמיים יחד עם המן, שהרי אם אוכל יכול לרדת בכל יום מהשמיים, למה שהמשכן לא יגיע משם? אלא שאז היה העורך חייב לוותר על פרשת תרומה ועל המסורת שלפיה בני ישראל רצו במשכן ותרמו למענו את כל מה שהיה בידיהם.
האם המסורת המקראית על המשכן נוצרה בידי מי שרצה להצדיק את העושר, הניצול והעושק שקשורים לבניית מקדש שלמה? לאלוהי העריכה פתרונים.
חידת הזהב השלישית – האם יש תוכנית עבודה?
מי שקוראת את ספרי מלכים ודברי הימים מגלה תופעה מעגלית. המלכים שלאחר שלמה מחזיקים במקדש אוצרות של זהב. כשהם יוצאים למלחמה הם פודים את האוצרות כדי לממן את הוצאות המלחמה. אם הם הצליחו במלחמה, הם שבים ובידיהם שלל זהב ממקדשי האויבים. חלק מהשלל ממלא מחדש את אוצרות המלך והמקדש, עד למלחמה הבאה. כשאני קוראת ברצף את הספרים האלה אני משפשפת את עיניי בתדהמה: אין להם תוכנית עבודה. אי-אפשר להבין מה התכלית העליונה – למה הם יוצאים למלחמה או למה הם מעמיסים זהב על המקדש. לכל מלחמה בודדת ישנה ההצדקה שלה, אבל כשאני מנסה לבדוק מה התכלית של כל אלה, אני לא מוצאת תשובה. המעגליות של אוצרות הזהב, בין המלחמות למקדשים, היא סמל לחוסר התכלית. אין תוכנית עבודה. אין לכל המלכים האלה תמונת עולם כוללת שלפיה הם מתנהלים.
כן, זה לגמרי מזכיר את מדינת ישראל שנת 2024 (וגם הרבה קודם). בהצלחה גדולה יותר או פחות, אפשר להסביר כל מלחמה או מבצע צבאי, אבל אי-אפשר לראות תמונת עולם כוללת. לאן את, ההנהגה, רוצה לקחת אותנו? מה ייחשב להצלחה בחיים הלאומיים? אין לך מושג. תודי בזה. את חיה מהרגע להרגע. המנהיגות והמנהיגים מנסות ומנסים לשרוד פוליטית בין מלחמה למלחמה. נכון להיום הקבוצות המשיחיות הן היחידות שמציגות תוכנית עבודה. כל שאר המפלגות עסוקות בהישרדות, וזה באמת מפחיד.
נשים וזהב
כאמור, אני אוהבת תכשיטי פלסטיק, אבל גם על ההעדפה המוזרה הזו אפשר לומר שהיא "פריווילגית". נשים מחונכות לאהוב תכשיטי זהב, כי זה אמצעי הישרדות. על נשים נאסר לעבוד ולהיות בעלות רכוש, ולכן הדרך שלהן לצבור רכוש שיוכל להבטיח להן אוכל וקורת גג במקרה שהרע מכול יגיע (ויש לו דרכים רבות להגיע) היא לפדות את תכשיטיהן. קל לי, אישה שיכולה לעבוד ולנהל חשבון בנק, לתקוף את המשיכה הנשית לזהב ולהצביע על המחירים החברתיים שהיא גובה. אבל ליבי מלא תודה לנשים שהצליחו בתבונה לעקוף את האיסורים החברתיים, לאגור מעט ממון ולהשתמש בו באחריות.
נשים-זהב
ביום שני הקרוב, 19 בפברואר, בשעה חמש אחר הצהריים, יעמדו בכיכר הכניסה לכנסת חמש נשים-זהב (שלוש מתוכן, נחמה תאנה, רומי שוורץ ורות שהם, אני מכירה אישית ומעריכה מאוד). הן מכרו את כל הזהב והכסף, את הבריאות ואת הקשרים הקהילתיים, בשביל להציל את כולנו מפוגעים בעלי פרופיל גבוה. כאלה שיש להם הרבה זהב וכסף. הלב של הנשים האלה זהב טהור. הכרעת הפרקליטות בעניין ההעמדה לדין של הרב צבי טאו צריכה להתקבל בקרוב, וזו אחת הסיבות להתאגדות המשותפת. אנא בואו לצופף שורות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר למען הדורות הבאים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב לי חברנו נצח: "רוחמה, יש לך חוסר הבנה בסיסי ביחסים שבין המדינה לאזרחיה. המדינה מעל הפרט... בסוף צריך לחשוב על טובת הרוב".
נצח יקר, אין לי בעיה בהבנה בסיסית, יש לי הבנה שונה משלך. יש בינינו מחלוקת ואין סיבה שאתה תקטין אותי או אני אותך. אני חושבת שהפרט תמיד נמצאת מעל המדינה; המדינה היא מכשיר שאמור לשרת את צורכי הפרט וזכויותיה, ולא להפך. ואני חושבת שתפקיד מרכזי של המדינה הוא לדאוג למיעוט ולא לרוב. הרוב די מוגן ממילא. ואני רוצה את החטופים והחטופות בבית. היום.
שבת שלום!