מפגש פסגה ספרותי
אני עומדת ליד שולחן הבר שלי, זה שמחבר בין הסלון למטבח, ומשמש עבורי שולחן אוכל ועבודה. בחיוך אני מתבוננת בשני הספרים שמונחים עליו כרגע: ספר ויקרא וספרה החדש של ג'ודית לואיס הרמן, Truth and Repair (אמת ותיקון). אני מלטפת את הספרים ומקרבת ביניהם, אני רוצה לאפשר להם לשוחח. המפגש הספרותי המקרי הזה מרגש אותי, זה מפגש בין שני קצוות; בין הקצה הקרוב להולדת הפטריארכיה, לקצה המבשר את מותה. נכון, הפטריארכיה נולדה לפני המקרא ולצערנו עוד ארוכה דרכה, אבל אסתכן ואומר ששני הספרים קרובים לקצוות. ועכשיו, על הבר שלי, הם גם קרובים זה לזה. אני רק צריכה להטות אוזן ולהקשיב לשיחה.
"מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה"
אפשר להתבונן על השנים האחרונות, הקשות והאלימות, שבהן נתונה מדינת ישראל, כביטוי של תשוקת הפטריארכיה לשמר את כוחה. הדמויות שייצגו את שני צדדי המאבק הן רק סמל, אבל לסמלים יש חשיבות: מן העבר האחד ניצבו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה ונשיאת בית המשפט העליון (לשעבר) אסתר חיות. מן העבר השני שר המשפטים יריב לוין ויושב ראש ועדת החוקה שמחה רוטמן. על מאבקם של שני האחרונים ניצח (ואולי הובס והובל) מי ששולט על המדינה יותר מכל פטריארך אחר, בנימין נתניהו.
לצערנו, בגופנו למדנו את פשרה של הקללה המקראית "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה". אימת החרב נכנסה לבתים שלנו, השבויות והשבויים מתים או גוססים במנהרות חמאס, יישובי הארץ מופגזים, עשרות אלפי משפחות גולות בארצן, הסבל, המוות והרעב בעזה בלתי נסבלים ובלתי נסלחים. והפטריארך וחבורתו עסוקים כל אחד בשלו: חלק בהישרדות וחלק בהבאת המשיח.
נתניהו מדבר בטקס זיכרון. מלחמת הישרדות הפטריארכיה
(צילום: רועי אברהם / לע"מ)
"מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ"
מה שמעיד על כך שזו מלחמת הישרדות של הפטריארכיה הוא החבירה בין ביבי, האיש שאין בו שום תאווה מלבד תאוות שלטון, לחבורת משיחיים שעלתה לגדולה פוליטית; ומה שהעיר את הקבוצה המשיחית, הוא מותה המתקרב של הפטריארכיה: התחזקותן של הנשים בחברה הישראלית וגם בהנהגה הדתית-אורתודוקסית (כפוסקות הלכה, למדניות, טוענות רבניות, חברות קהילה שפועלות לשוויון בבתי הכנסת ובמועצות הדתיות ופועלות למען עצמאות במקוואות). למהפכה הפמיניסטית חברה המהפכה הגאה וגם במקרה הזה, ההצלחות של המהפכה הגאה בעולם האורתודוקסי ערערו את החבורה המשיחית.
ההנהגה המשיחית הייתה בטוחה שהמאבק שלה הוא נגד "העגלה הריקה", החברה החילונית-ציונית שאמורה, בבלי דעת, להכשיר את הקרקע להופעת המנהיגות המשיחית. הם לא הכינו את עצמם למאבק מבית, ויותר מכך, הם לא הכינו את עצמם למאבק מבית על הפריווילגיה שלהם כגברים שנושאים את האמת הדתית באמתחתם. המובחנות המהותית שלהם מיתר הקהילה מתערערת מול ההומניזם שאומץ על ידי רבות מנשות הקהילה והמשפחות הדתיות שמחבקות את הקהילה הגאה.
נקודת הראשית
כאמור, הפטריארכיה נולדה הרבה לפני המקרא, אבל המקרא, ברוב חלקיו, תורם את תרומתו לביצורה במשפחה ובקהילה. מאחר שהספקתי לדחוס בפחות מ-500 מילים שמונה פעמים את המונח "פטריארכיה" על הטיותיו (והנה הפעם התשיעית), מן הראוי שאקדיש כמה מילים להגדרתה.
ספרה החדש של הפסיכיאטרית פרופ' הרמן (זה שנח כרגע על שולחני) עוסק, כשאר ספריה, בנזקים של פגיעות מיניות ובדרכי הריפוי שלהם. אחת מתרומותיה הגדולות היא בטענה שהקהילה אחראית לשיקום נפגעות ונפגעי האלימות המינית. החטאים המיניים נעשים בהסכמה שבשתיקה ובעצימת עיניים של הקהילה, ועל כן הריפוי כרוך באישור משפחתי וקהילתי שהחטא נעשה, שהוא חמור וראוי לענישה ושהשורדות והשורדים ראויים למקום של כבוד ומנוחה בחיק הקהילה.
בפתיחת ספרה, הרמן מקדישה פרק לפטריארכיה, שאותה היא מגדירה כשיטה הנפוצה והמתמשכת ביותר של רודנות. שיטה שבה הגברים הם השולטים והנשים נשלטות. השליטה מבססת את עצמה בשלל אמצעים אלימים. אונס של נשים וילדים אינו מימוש של תאווה מינית, אלא דרך לבטא שליטה ולדכא כל רצון למרד ולשינוי מעמדי. אונס הוא פריווילגיה של הפטריארך.
הלב שלי מלא תודה לאישה שניסחה עבורי, ועבור דורות של נפגעות ונפגעים, את משמעות הפגיעה שלנו ואת הדרישה הבלתי מתפשרת שהמשפחות והקהילה שלנו יפעלו איתנו כנגד הפטריארך. זה ספר שמסמן את תחילתו של הסוף. ואם נחשוב על פטריארכים כמו מוטי אלון, חיים ולדר או צבי טאו, נבין מדוע המאבק נדמה למערבולת שסוחפת לתוכה את הקהילה כולה.
אנחנו לא נשיב לאלימות באלימות. אנחנו נשיב לאלימות בתבונה ובנחישות. אנחנו נחבק את הקורבנות ונרחיק את ידי התוקפים. אנחנו נדרוש לכבד נשים, ילדות וילדים ולכבד את הקהילה הגאה. אנחנו נניח בראש סולם העדיפויות את כבוד חוה ואדם, ללא הבדל מין, גזע ודת.
למי קראת תועבה?
פרשת "אחרי מות" מדגימה כיצד נבנה ומתבסס משטר פטריארכלי. בלב הפרשה נמצאים "חוקי העריות" ובמוקד שלהם גבר, שהרי הוא ורק הוא הנמען של החוקים, והוא מוקף ברשימה של נשים וגברים שאיתם אסור לו לשכב. המטרה העיקרית של חוקים אלה היא לבצר את מעמדו של הגבר במשפחה ובקהילה.
הכול אודות אבא
הדמות שזוכה להתייחסויות הרבות ביותר ברשימת חוקי העריות היא האב. ברשימת חוקים זו, אבא מוזכר שמונה פעמים, אמא חמש פעמים, האח והאחות מוזכרים (כל אחד ואחת) פעמיים, פעם אחת הדודה מוזכרת ופעם אחת הכלה. קל להבין שמטרה מרכזית של איסורי העריות היא להרחיק את הבן מנשים שקשורות בקשר משפחתי או מיני לאבא.
הדור הנעדר
אחד הגילויים המדהימים שמספק העיון בחוקי העריות היא שהם מדלגים על דור אחד. לגבר המצווה אסור לשכב עם הוריו, עם אחיותיו, עם נשות אחיו, ועם נכדותיו וכלותיו. אבל מה עם הבנות (ואולי גם הבנים)?
הדור הנעדר, השורה החסרה בטבלת העריות, היא שורת הדור השני, שורת הילדות.
בכל פעם שאני אומרת את האמת הפשוטה הזו, חבורת רבנים קופצת כנגדי עם אבני בליסטראות של מדרשים. אך מה נעשה ולא אני אמרתי זאת אלא חז"ל, שהבהירו שהאיסור על אב לאנוס את בתו (כן, זה התואר של המעשה) לא כתוב מפורשות בתורה אלא "עיקר איסורא מדרשא" – כלומר יסוד האיסור נלמד בדרשה, והוא לא כתוב במילים מפורשת בתורה. זאת בניגוד לשאר האיסורים הכתובים בצורה מפורשת.
וכל כך למה? ניחשתן נכון, כי הפטריארכיה... ובת שייכת לאביה בכל מובן שהוא. התורה לא מונעת את "הזכות" הזו מראש המשפחה, ומי שמזועזע מדבריי, מוזמן להזדעזע מהמציאות המלמדת שכל ילדה (וגם ילד) שישית בחברה המערבית היא קורבן של גילוי עריות. עולם השקרים של המבוגרים מאפשר לקהילה שלמה לחיות חיים של גילוי עריות אבל לא להודות בכך. אם יש משהו שאפשר לומר לזכותה של התורה בעניין זה הוא שהיא לא מעמידה פנים.
משכב זכר
כבר מזמן הגיע הזמן שנמציא דרשה שתפתור אותנו מעונשו של החוק המכונה "איסור משכב זכר". אלא שייתכן שאנחנו לא ממש זקוקות לדרשה, שהרי נוסח התורה בעניין זה מפורט ומינימלי, ורבני הפטריארכיה עושים פיל מנמלה. חוק "איסור משכב זכר" הוא גם חוק פטריארכלי. החוק לא מוטרד ממשיכה מינית של גברים לגברים ולא מביטויי אהבה בין שני גברים. החוק גם לא מוטרד מקיום יחסי מין בין שני גברים. שימו לב ללשון החוק: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה".
החוק אוסר לשנמך את המעמד העליון, הגברי. הוא אוסר לשכב עם גבר כפי ששוכבים עם אישה. אפשר לנחש שהחוק מכוון למצב שבו גבר שוכב על גבר. מעולם האגדה (אגדת חוה ראשונה / אגדת לילית) נלמד שגברים חשו נפגעים אם הם שכבו למטה בזמן קיום יחסי מין. יחסי מין נועדו להנציח את העליונות הגברית ולכן הגבר צריך להיות למעלה. זה הכול. אז גם מי שרוצה לשמור על החוק הזה צריך לזכור שהאיסור היחיד הוא על צורה זו של קיום יחסי מין.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerעם זאת, אני מקווה שחבריי ההומואים הדתיים לא רואים בנשים מעמד נמוך ולכן לא רואים בקיום יחסי מין שאלה מעמדית, וממילא נפתרה גם סוגיה זו.
חוקי העריות ו"איסור משכב זכר" הם חוקים שבאו לבסס עמדות כוח בצורה אלימה. הם מבקשים לספר לנו שהגוף שלנו לא ברשותנו אלא ברשותם של האדונים הגברים שמנהלים את הקהילה. לא מפתיע שהם נבהלים כשאנחנו שמות לזה סוף.
שבת שלום!
