כלת תורה, כלת בראשית
ד"ר אילת כהן-וידר היא הבחירה הברורה והקלה שלי ל"כלת תורה" ו"כלת בראשית". במהלך השנה הבלתי-אפשרית שהייתה לנו, שנה שלצערנו לא כלו קללותיה, ד"ר כהן-וידר הייתה בלב העשייה, בלב התמיכה, בלב הצמיחה מתוך הכאב. זו לא רק התחושה שאני רוצה להודות לה, אלא גם ההבנה שממנה אני רוצה ללמוד איך לשרוד את התופת ואיך להושיט יד למי שהופלו אל לב התהום.
ד"ר כהן-וידר היא פסיכולוגית קלינית בכירה, והיא מנהלת את בריאות הנפש בבריאות האישה בקופת חולים מאוחדת. בימים "כתיקונם" היא מטפלת בנפגעות אלימות מינית, ועל כך תודתי נתונה לה תמיד. ממנה אני לומדת על הקשר ההכרחי בין טיפול נפשי לאקטיביזם, ועל חוסר היכולת וחוסר המוסריות שבשמירה על עמדה טיפולית "ניטרלית" מול מי שנדרסו בידי הממסדים המשפחתיים והקהילתיים.
רשימה שאין לה קצה ותודה שאין לה סוף
כשאני מבקשת מאילת את רשימת הפעילות שלה החל מ-7 באוקטובר 2023, אני מבינה שצר המקום מלהכיל: "בקופת חולים מאוחדת נפתחו קווי החירום ב-7.10 כבר בשעה שמונה וחצי בבוקר! אני לא פותחת את הטלפון שלי בשבת (מלבד במקרי חירום) אבל באותו רגע הטלפון שלי נפתח ונשים וגברים פנו אלינו מיידית, תחת אזעקות, טילים ואירועי הטבח. כבר ביום ראשון שוחחתי עם שורדות ושורדי המסיבות ועם חיילים וגם חיילות שהיו במסיבה והתייצבו מיד למילואים. זה אולי לא ידוע אבל היו 300 חיילים כאלה".
אילת מדריכה קלינית בעמותת "לב פתוח" שמטפלת בשורדות ושורדי המסיבות; היא מנחה בריטריטים לשורדי ושורדות העוטף מטעם עמותת CMBM ישראל, מרכז הכשרה למיומנויות גוף-נפש; היא מנחה ומייעצת במסגרת "קרן לב עוטף" בריטריטים של ילדות וילדים שחזרו מהשבי ומשפחותיהם; בחודשים הראשונים למלחמה היא ייעצה במלונות המפונים בירושלים; היא פעילה במאהל משפחות החטופים בירושלים; והרשימה עוד ארוכה.
נועה ארגמני ואמא של עדן זכריה ז"ל באירוע לזכר הנרצחים בנובה
(צילום: מיקי שמידט)
הגברים במשפחה של ד"ר כהן-וידר משרתים ברצועת עזה, בצפון הארץ ובלבנון. בשבוע שעבר התרחש הנורא מכול ובן משפחה קרוב שלה, אלישיב איתן וידר, נפל בלבנון. לדאבון הלב, היא מכירה את הצדדים השונים של התהום שבתוכה מתנהלת מדינת ישראל כבר יותר משנה.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ
אנחנו נפגשות לחברותא כדי לבחון שיחה אפשרית בין הימים האלה לשפה ההיא, בין השנה הארורה שעברנו לפרשת "בראשית". אנחנו נעצרות כבר בפתיחת הפסוק השני של הפרשה, בארבע מילים שאנו מכירות היטב אבל זוכות עכשיו לפרשנות חדשה, והן ילוו אותנו לאורך החברותא.
ביקשתי לשוחח עם אילת על "תוהו ובוהו" ועל האפשרות לברוא ממנו עולם. אבל משהו בקביעה "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" נראה לה מספיק. פרשני הדורות יעסקו בשאלה הפילוסופית איך ייתכן שהייתה ארץ לפני שאלוהים ברא את העולם. מבחינת אילת פה טמונה התשובה: "יש ארץ – ועליה ובתוכה יש תוהו ובוהו. 'ארץ' מבחינתי זה משהו לעמוד עליו. הארץ מקרקעת. בפסוק הזה יש הפנמה שגם בתוך ה'תוהו ובוהו' יש משהו יציב. שבעה באוקטובר 2023 היה 'תוהו ובוהו' במלוא אימתו".
"אתה לי ארץ"
אנחנו שוהות בפסוק הזה ומבינות שבדיוק כמו בפסוק, גם בחוויה הנפשית והקהילתית, "ארץ" ו"תוהו ובוהו" אינם ליניאריים. מישהי נמצאת במצב של "תוהו ובוהו" ואחרת מצליחה להיות לה "ארץ". אחר כך הן אולי יתחלפו. וגם בתוך הנפש פנימה יש לכל אחת חלקי "ארץ" וחלקי "תוהו ובוהו".
היסוד הנסתר של הטראומה
"בטראומה יש תמיד יסוד לא ידוע", היא אומרת, "וכך גם ב-7 באוקטובר ובמלחמה שאחריו, הרבה דברים לא מובנים לנו. חוויית 'תוהו ובוהו' זו הסכמה להיות בעמדה של 'לא יודעת'. השנה, בהרבה מאוד רגעים, הייתי במצב של 'לא יודעת'. למרות שאני פסיכולוגית כבר שלושים שנה עם הרבה ניסיון ולימוד".
מה למשל? "בפסיכולוגיה יש עמדה ברורה שהפונה מחפשת את המטפלת והיא גם זו שמציגה את עצמה. ואילו בימים הראשונים אחרי הטבח, במלונות, אנחנו הצגנו את עצמנו. הלכתי כמו רוכלת. אפילו לא רוכלת בשוק, שהרי לא הייתה לי באסטה. עמדתי לבד. הצגתי את עצמי. הייתי צריכה להציע עזרה. במפגשים האלה יש משהו שמבטל את ההיררכיה, את ה'אני היודעת' ו'אני אייעץ לך מה לעשות'. המפגשים האלה יוצרים שיח בתדר אחר, של שותפות. אין בעלות ובעלי ניסיון. כולנו מנסים יחד. ברגע שאת מודה שאת לא יודעת, נוצר פוטנציאל לחיבור משמעותי".
"חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים"
"ביכולת לשהות יחד בתוך החושך, להסכים לקבל את האימה ולהושיט ידיים מעל התהום (גם בשיחת טלפון חד-פעמית) יש כוח. כשאני מודה באי-הידיעה שלי, אני מתחילה לזהות דמויות בחשכה", היא ממשיכה. "אם אני מקבלת את זה שאני בחושך אני מתחילה להסתגל ולקלוט את המציאות בחושים אחרים, זו אולי 'רוח אלוהים'".
"נַעֲשֶׂה אָדָם"
אני שומעת את אילת ובאחת נולדת בי פרשנות לקביעה המפתיעה של אלוהים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו". בימים רגילים אני עטה על הפסוק הזה בתאווה של המחפשת שרידי מיתוסים במקרא. אבל עכשיו נולדה משמעות אחרת: אפילו אלוהים יודעת שאי-אפשר לעשות אדם לבד. אלוהים מלמדת תמיכה: כדי לשוב להרגיש ולחיות אנחנו זקוקות לקשר אנושי, ל"יחד", ל"קהילה", לעשייה משותפת. כשאת ב"תוהו ובוהו" את חייבת למצוא חבר שיהיה לך "ארץ".
פרופ' רוחמה וייסצילום: אלכס קולומויסקיכמה עצות מועילות
לא איפרד מחברותא עם ד"ר כהן-וידר בלי להתייעץ כיצד להיות "ארץ" עבור החיילים והחיילות ששבים הביתה, עבור מי שהיו שם ב-7.10 ועבור מי שנמצאים ב"תוהו ובוהו" מכיוון שהם שם (לא נדרשת קרבה ספציפית לאירועי הזוועה כדי ליפול לתהום). אלה העצות:
- לקבל את החושך. לא להאיץ במתמודד. לא לדלג על שלב ה"תוהו ובוהו".
- להסכים בתוכך להיות ב"תוהו ובוהו" ובאותו זמן לזכור שאת בתפקיד ה"ארץ". להיות נוכחת עם יד על הכתף, חיבוק, התייחסות. לא לנדנד ולהיות קשובה לשאלות ולפניות.
- לא לחרטט. להסכים לומר: "אני לא יודעת, אחשוב". כנות היא מתנה יקרה למתמודדת וגם ל"ארץ" שלה.
- לראות היכן יש אזורי חיים שמתאימים למי שנמצאת ב"תוהו ובוהו": אוכל, שיר, אמנות, ספורט, טבע, ים – רק מה שמתאים לה.
- לזכור שהאהבה היא תרופה שיכולה לנצח.
שבת שלום!
