מיטב השושנים
את הנרטיב המקובל על מות חיילים צעירים תיארה במילים מצמררות נעמי שמר: "בכל שנה בסתיו גיורא / הרוח המטורפת בגני / עורפת את מיטב השושנים". השנה שוב היה סתיו כזה ואחריו חורף ועכשיו אנחנו כבר באביב, והשושנים נערמות. הכאב והזעם בלתי נסבלים.
נרטיב "מיטב השושנים" עתיק וזוכה לביטוי בפרשת השבוע, פרשת "שמיני". הפרשה מתארת את חנוכת המשכן המדברי. בשיאן של חגיגות המשכן, באירוע שרב בו הנסתר על הגלוי, נשרפים למוות שניים מתוך ארבעת הבנים של אהרן הכהן: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
עימות בוועדת הכנסת לאחר ההצבעה לאישור הפגרה במלואה
(צילום: ערוץ כנסת)
"בקרוביי אקדש" – כך מסביר-מצדיק משה בפני אחיו, אהרן, את המוות האיום של שני בניו. הם היו "מיטב השושנים", הם קרובים במיוחד לאלוהים ועל כן הם נלקחו. אלמנט נוסף שזוכה להאדרה, ועוד נדון בו, הוא השתיקה של אהרן.
האם באמת מיטב השושנים?
אנחנו יודעות שלא זה הסיפור. בציניות האופיינית לו אמר דוד המלך את האמת (נוכח ההוצאה להורג של אוריה החתי): "כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב". החרב לא מבחינה בין שושנה לשושנה, היא אוכלת את מה שנמצא בקרבתה. מדוע קבע משה שהבנים שנשרפו היו קרוביו של אלוהים, מדוע דיברה נעמי שמר על "מיטב השושנים"? האם לפנינו ביטוי ל"אשמת השורדים"? האם האשמה על כך שאנחנו נותרנו היא הגורמת לנו לתאר את אלו שנלקחו כקדושים? ואולי זו דרכו של המקרא ודרכה של הקהילה, לבנות קונצנזוס סביב המוות האידיאולוגי?
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן?
שתיקת אהרן זכתה להאדרה רב דורית, אבל רק מעטות שמות לב לכך שלאחר השתיקה מתקיימת שיחה קשה ומתריסה בינו ובין משה ולמעשה בינו ובין אלוהים. לאחר שריפת נדב ואביהוא נדרשים קרוביהם הכהנים להוציא אותם מחוץ למשכן, והמשפחה נתבעת להמשיך בעבודת הקודש בלי להתאבל. קשה לכתוב זאת, אבל זה מה שמתאר הסיפור המקראי: ריח בשר הבנים נמהל בריח הקורבנות. אם לא די בכך, הכהנים נדרשים להקריב וגם לאכול את בשר הקורבנות. כאן מסתיימת דממת אהרן: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת... וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?! וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
הטקסט המתריס הזה ראוי לניתוח ספרותי מדוקדק, ואני ממליצה להקדיש לכך את הזמן. כרגע אסתפק בהתייחסות לכך שאהרן פורם את הפרוטוקול הכהני, הוא מסרב לאכול את בשר הקורבנות. משה קוצף, אהרן לא מוותר, ומשה מפנים ומקבל. אלוהים פרע את הסדר והפרוטוקול לא יישמר.
"כל האור מזמן הלך לו... בואי אמא" (לאה נאור)
הסיפור על שריפת בני אהרן מותיר את האם, שלא הייתה במשכן, בערפל הקהילתי. מתי היא שמעה על מות בניה? מי בישר לה על כך (הרי בעלה ושני בניה הנותרים היו במשכן)? האם היא התאבלה? האם היא שתקה? האם היא התריסה? לאם הבנים קראו אלישבע והדרשנים, שלא השלימו עם השתקתה, השלימו את החסר: "אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולם, שראתה חמישה כתרים ביום אחד: יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה שני סגני כהונה, פנחס בן בנה כהן משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו נהפכה שמחתה לאבל".
הדרשן מקבץ את פירורי הסיפורים ובונה מהם את יום ששונה של אלישבע, שהפך ליום אסונה. בבת אחת, בזמן חנוכת המשכן, אלישבע ראתה את משפחתה בגדולתה: אחיה היה נשיא, בעלה כהן גדול, גיסה, משה, היה ה"מלך" וצאצאיה משרתים במשכן.
לאישה מקראית כמעט אין סיכוי לזכות למימוש עצמי, לביטוי רוחני או למעמד קהילתי בזכות עצמה. כל כולה תלויה בהישגים של בני משפחתה, כל כולה צינור למעשיהם. והנה, אלישבע אומנם מחוץ למרכז ההתרחשות, אך קל לדמיין את הרחש בקהילת הנשים ואת השמחה והכבוד היא זוכה להם. פתאום הכול נעצר, והשמועות על המוות האיום של בניה עוברות ממחנה הגברים למחנה הנשים. מי תבשר לה? מי תנחם אותה? האם היא תידום כמו בעלה? האם היא תתריס כמוהו? משה ואלוהים לא פונים אליה, אין לה קול ולכן אין לה אפילו זכות לבחור בשתיקה. היא מושתקת.
היה לה בן תשחורת ומת
מכאובי הסיפור המושתק על ההשתקה של אלישבע מפליג אותי אל אישה אבלה ומושתקת נוספת. אישה מהימים הקשים שלאחר המרד הגדול וחורבן בית שני. בניגוד לאלישבע, אין לאישה הזו שם. בדומה לאלישבע היא מושתקת: "מעשה באישה אחת שהייתה בשכנותו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והייתה בוכה בלילות, והיה רבן גמליאל שומע קולה ונזכר בחורבן הבית, והיה בוכה עד שנשרו ריסי עיניו, וכיוון שהרגישו תלמידיו, עמדו ופינוה משכנותו".
בן תשחורת פירוש בן צעיר, כמו השחר, ואם נרצה: "ילד קטן, שחור תלתלים ונבון" (רחל המשוררת), מי ששערו עדיין לא הלבין. אולי הוא מת במרד החורבן, אולי הוא מת מסיבות אחרות. בכל מקרה, אימו כבר לא יכולה "לאחוז בידו ולפסוע לאט". היא גם לא מדברת, היא לא מתריסה, היא בוכה בכי שאין לו סוף. מדי לילה בוקע בכייה את השקט. רבן גמליאל, הנשיא, שומע את הבכי שלה וזה מעורר את בכיו. אלא שבכיו של הנשיא הוא לא בכי פרטי כבכייה של האם, בכיו של הנשיא הוא בכי פוליטי, בכי דתי: הוא נזכר בחורבן הבית והיה בוכה. איזה פער מצייר כאן הדרשן בין קולה של אמא לקולו של הנשיא.
1 צפייה בגלריה
בנות משפחה של חטופות שהגיעו לדיון בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת
(צילום: שלו שלום)
מדי לילה, בשני בתים קרובים-רחוקים, בוכים אישה וגבר. היא בוכה על בנה והוא בוכה על בית המקדש. אולי הוא בוכה גם מתחושת אשמה על כך שלא הצליח להציל את עמו, להציל את הילדים. אולי הוא לא יכול לשאת את מה שדמעותיה של האם אומרות לו. מרוב בכי נושרים ריסי העיניים של הנשיא. אם נרצה, נושרות ההגנות שלו, הוא לא יכול יותר לעצום את עיניו. הוא חייב לראות את המציאות שהוא מנהל.
אמור לי מי תלמידיך ואומר לך מי אתה
כאן נכנסים לתמונה תלמידיו של רבן גמליאל, והם, במקום לדאוג לאם השכולה, מסלקים אותה מביתה, שלא תוסיף להעכיר את רוחו של הנשיא. אין מילים (מלבד מילות תודה לדרשן האמיץ שהעז פנים מול משפחת הנשיאות).
המציאות עולה על כל דמיון דרשני. משפחות של חטופות וחטופים לצד משפחות שכולות שאפילו לא יכולות להרשות לעצמן לבכות, כיוון שעליהן לפעול, מסתובבות כמקבצות על הפתחים בבית "הנבחרים" שלנו. יש מי שאומר להן "יאללה-יאללה", יש מי שמסנן "עוף לי מהעיניים" (אולי הוא פוחד שינשרו לו הריסים והוא יאבד את ההגנות).
אנחנו מביטות כלא-מאמינות במסע האדישות והדה-לגיטימציה שעוברות משפחות החטופים. כנסת ישראל לא הומה כיונה, לא נרתמת למסע ההצלה, אלא יוצאת לפגרת קיץ. כמו אלישבע וכמו אותה האם, משפחות החטופים מושתקות. אבל עלינו חלה החובה להתריס, לצעוק, להכות בסלע הפוליטי האכזר עד זוב דם. השיבו אותם הביתה. השיבו את מי שעדיין בחיים. הרגע. היום. ואחר כך תלכו הביתה. אם נותרה בכם עוד טיפת לב, לכו לבכות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר עסקנו בפרשת הקורבנות ואני ביטאתי את חוסר הנחת שלי מאכילת חיות. בתגובה כתב חבר שקורא לעצמו "ישראלי אוכל חיות": "זכותי לאכול את האוכל שלי בלי שיטיפו לי מוסר מטעה. אני לא מטיף לך להפסיק לגרום סבל לצמחים, שאת לועסת בלי רחמים".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerישראלי יקר, בדבר אחד אתה בוודאי צודק: מבחינה חוקית מותר לך לאכול חלק מהחיות (אני מקווה שהחוק ישתנה). זו זכותך. מאידך, שמורה זכותי להביע את דעתי השלילית ביחס למזון המונח בצלחת שלך. אם בשיח זכויות עסקינן, זכותך לא לקרוא את הטור שלי או לחלופין וכפי שעשית – זכותך לבקר אותי. אני שמחה שבחרת בזכות התגובה. והצמחים? האם הטיעון המוזר על אודות הסבל של הירקות הנאכלים נועד להשקיט את המצפון שלך? אני חושבת שחבל להרדים את המצפון בטעוני סרק, עדיף להקשיב לו. אבל אם יש לך ראיות – אשמח לקרוא ולהחכים.
שבת שלום!
