ז'וזה, צרפת: לאן עוד ירדפו אותנו?
עברנו לאחרונה לבית בכפר קטן בדרום-מזרח צרפת, לא רחוק מהעיר טולוז, שבה בוצע הפיגוע הנורא בבית הספר "אוצר התורה" ב־2012. קניתי מזוזה, וכשיצאתי להתקין אותה אמרתי לעצמי שאני צריך לחצוב בקיר עמוק ככל האפשר כדי שהיא לא תבלוט. האנטישמיות כבר הייתה כאן אבל עכשיו אנחנו נזהרים הרבה יותר. השבוע אשתי ובתי יצאו לקניות והתמהמהו. התחלתי לדאוג. יש תחושה שמשהו השתחרר בדרך שבה האנטישמים מתבטאים, ושכל זה הוא רק הקדימון למעשים.
אשתי אפילו אמרה לי השבוע, בסערת הרגשות של החודש האחרון, שהיא תרגיש בטוחה יותר אם יהיה לנו נשק בבית. עולות בי מחשבות שאולי טוב יותר שלא ידעו שאני יהודי. אני לא רוצה שתמונתי תופיע, כי מספיק שמשוגע אחד יחפש אותי ויפגע בי.
ממשלת צרפת הגיבה בתקיפות וכולנו בהלם ממה שראינו ושמענו על הטבח ב־7 באוקטובר. אבל איפה עשרות אלפי הצרפתים שלא ירדו לרחוב כדי למחות על האנטישמיות? איפה הידוענים והמשפיענים הצרפתים, ששותקים? אנחנו לא מרגישים שהציבור הצרפתי מאחורינו. יש לנו חברים טובים שעזבו את צרפת אחרי הטבח ועלו לישראל. אני חושב עליהם ושואל את עצמי: עד לאן עוד ירדפו אותנו?
דליה לוינסון, ספרד: שתיקת ה"חברים" זועקת
בוקר 7 באוקטובר והאסון שנפל עלינו הותירו אותנו המומים. לאחר ההלם הראשוני, נכנסתי למצב של עצב עמוק שמעולם לא הרגשתי קודם לכן. עם זאת, היה לי ברור שלמרות העדויות המחרידות, הרצח והחרדה לחטופים, בעוד שבוע ימים כבר יקראו לנו "רוצחים" או "מבצעי פשעי מלחמה" בזמן שאנחנו נלחמים על הגנה עצמית. וכך היה.
מי שנחשבים חברים בעיניי אכן התעניינו במשפחתי. אך ארבעה ימים בלבד לאחר האסון, השתיקה הייתה וממשיכה להיות כואבת וזועקת. אף שאלה. אף מבט ישיר בעיניים. היום אני מרגישה שהאנטישמיות חזרה.
ל"מועדון הספרות" שאותו אני פוקדת באופן קבוע שלוש פעמים בחודש לא הלכתי מאז אותו יום ארור. מבין 45 חבריי בקבוצה, רק שלושה התעניינו במשפחתי, עד לדום שתיקה ימים אחרי 7 באוקטובר.
מעולם לא הסתרתי את יהדותי. השתתפתי באירועים רשמיים כנציגה של הקהילה בעיר. היום הכאב העמוק משתק אותי, ולראשונה סירבתי להשתתף בדיונים תקשורתיים הקשורים לקונפליקט. הסיבה היא חוסר האונים וההכרה הכואבת בהיותנו מיעוט שעומד מול עיתונאים חסרי ידע לגבי המציאות הישראלית בעבר ובהווה. הפעם התחושה הזו גברה. היא כואבת מדי.
סשה סטבסקי, גרמניה: אין תקווה ליהודים באירופה
מאז 7 באוקטובר אני כמעט לא ישן. אולי שעתיים־שלוש בלילה. כשאני קם כבר יש לי מאות הודעות במייל ובוואטסאפ, ובגלל התפקיד שלי אני חייב להיחשף לכולן. פעם הייתי הולך להפגנות פרו־פלסטיניות ומנסה להידבר עם המפגינים, היום זה דבר שאי־אפשר בכלל לחשוב עליו. יש תחושה שהפעולה של חמאס נתנה להם הרבה השראה ואומץ, מולנו ומול המקומיים.
הבן שלי חזר מישראל וגם את ההורים שלי החזרתי מהארץ כי חשבתי שיהיה להם הרבה יותר בטוח פה. לא דרשתי מהבן שלי שיוריד את שרשרת מגן הדוד שלו מהצוואר, אבל ביקשתי שהוא ישים אותה מתחת לחולצה. יש הרבה שמתנהגים ככה.
עכשיו יש שני תרחישים אפשריים: האחד הוא שהגרמנים יחרישו מול ההתנהגות הברברית והאנטישמית של הפרו־פלסטיניים; השני הוא שהאנטישמיות תתגבר עד כדי כך שהיא עלולה להוביל לניצחון של הימין הקיצוני בבחירות. בכל אחד מהתרחישים הללו, אני לא רואה תקווה לחיי יהודים באירופה או בארצות הברית. אני חושב שהרבה יעלו לארץ, למרות מה שקרה.
הכותב הוא נשיא העמותות Honestly Concerned ו־I Love Israel
ז'ואל רובינפלד, בלגיה: בני הנוער חיים בפחד יומיומי
מתוקף תפקידי, כמעט שום דבר לא מזעזע אותי יותר, אבל עבור אשתי החוויה היא שונה. השבוע התקשר אליה מישהו וניסה לדלות ממנה פרטים. שם משפחתה לפני הנישואים הוא ישראל. כשהרמאות לא צלחה הוא החל לצעוק: "יהודייה מלוכלכת בת יהודים מלוכלכים! אני יודע איפה את גרה ואבוא לאנוס אותך הערב".
הממשלה הבלגית טיפלה בנושא בצורה הגרועה ביותר באירופה. אחרי הטבח רוסס גרפיטי על בית של משפחה יהודית ועל חלונות ראווה של חנויות יוקרה במרכז העיר, עם מגן דוד והכתובת "יהודים טרוריסטים".
90 אחוז מבני הנוער היהודים במדינה חוו תקיפה אנטישמית. הנה מקרה שאני מלווה מאז 9 באוקטובר: בפרבר של בריסל, בחצר של תיכון לא יהודי, מקיפים ארבעה תלמידים נער יהודי בן 14. הם תוקפים אותו פיזית, ובמקביל הוא מקבל איומים על חייו מתלמידים אחרים בבית הספר. הוא מתחבא בפארק ומתקשר לאמא שלו כדי שתבוא לאסוף אותו.
אלו מאורעות דומים לאלו שאבא שלי חווה בתקופת השואה, ושאני חוויתי כילד. הנער הבין שזהו מצב מתמשך. הוא עדיין מקבל איומי רצח ב-SMS: "יהודי מלוכלך שמעליב את הפלסטינים, עוד מעט תישן בעיניים פקוחות".
הכותב הוא נשיא הליגה הבלגית נגד אנטישמיות
רחל, שווייץ: אל תיתנו לשנאה לנצח
ישנו "לפני" וישנו "אחרי". 7 באוקטובר מהווה תפנית חדה. עד אותו יום הייתי שוויצרית, יהודייה חילונית, עם שורשים ישראליים, ומשולבת היטב בחברה. עכשיו אני שוויצרית יהודייה חילונית עם שורשים ישראליים, ושקט גדול מסביבי.
רבים לא מעיזים לפנות אליי, מפחדים להגיד משהו לא נכון. השתיקה הזאת גורמת לבור גדול בחברה השברירית שלנו, וזה מסוכן. זה מסוכן. כי אנחנו, היהודיות והיהודים, חשים יותר ויותר בודדים ומבודדים. זה מסוכן כי הקולות השקטים והמודאגים הרבים לא נשמעים מספיק אל מול הקולות הגדולים, המסיתים והאלימים שגוברים עליהם. עכשיו הזמן להיות אמיצים, להביע עמדה ולהגיד: די! עד כאן! אל תתנו לשנאה להפוך אתכם לקהי חושים. תתמכו בחברים ובחברות היהודיות שלהם, בשכנים, בעמיתים היהודים בעבודה, ותעמדו לצידם.
בואו נאמר את האמת. האנטישמיות אף פעם לא נעלמה והיא גם לא צצה והוצתה מחדש בן לילה. בעבר היו קיימים הנאצים באירופה. היום יש אנטישמיות מימין, אנטישמיות משמאל ואת האנטישמיות המיובאת. איך נוכל להילחם בה? זה כאילו מנסים לשכנע מישהו לאהוב אותנו. זה לא עובד ככה. היה מספיק אם פשוט היו מניחים לנו. הלב שלי שבור, אבל אני ממשיכה קדימה.
בת' בלסם, ארה"ב: קורעים תמונות של חטופים
השעה הייתה 4 לפנות בוקר בניו יורק ב־7 באוקטובר, ולא יכולתי לישון. פתחתי את הטלפון והתחלתי לראות דיווחים על פיגוע בישראל. כשבעלי התעורר, אמרתי לו ש"משהו ממש רע קורה", אבל לא יכולתי לדמיין את היקף הזוועה. כשהמציאות התחילה להתבהר, הרגשתי כאב שלא נרגע מאז. כשאנשים שואלים מה שלומי, כל מה שאני יכול לומר זה שאני שורדת. אני כל כך דואגת למשפחה שלי בישראל.
בתוך יום מהטבח, עוד לפני שישראל הגיבה בכלל, השנאה העתיקה ביותר, האנטישמיות, התפוצצה ברחבי העולם. הבנות שלנו לומדות באוניברסיטת מישיגן ובזמן שנשיא האוניברסיטה גינה את חמאס, היו סטודנטים (ופרופסור!) שקרעו תמונות של חטופים. היו עצרות שלא היו פרו־פלסטיניות אלא חגיגות של יהודים מתים.
ובביטוי מושלם של תיאוריית הפרסה, שלפיה קיצונים מהימין ומהשמאל קרובים זה לזה, אנחנו רואים את השמאל "הפרוגרסיבי" מיישר קו עם הודעות חמאס. יש לי חברויות שנגמרו בגלל זה, אבל הרבה חברים לא יהודים ממשיכים להביע תמיכה ואני אסירת תודה. אני מתפללת כל יום שנוכל לקום מהסיוט הזה, נתאחד עם אהובינו ונחיה בשלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.11.23
