כבר 22 שנים שיהודה פרל, פרופסור למדעי המחשב שנחשב לאחד המובילים בעולם בתחום הבינה המלאכותית, מתריע מפני האנטישמיות העולה. הוא שם לב לכך באוניברסיטת יו-סי-אל-איי שבה הוא מלמד מאז 1969. הוא ראה מחלקות יהודיות שהופכות לאנטי-ציוניות; פרופסורים, חלקם יהודים, שמגנים את ישראל; סטודנטים יהודים שחיים בפחד אבל חוששים להתלונן, ופרופסורים יהודים ששותקים כדי לא לאבד את עבודתם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל פרל (87) הוא לא אחד ששותק. לפני שבוע הוא חתם ביחד עם קבוצה של יותר מ-300 חברי סגל על מכתב הקורא לאוניברסיטה לגנות את ההפגנות הפרו-פלסטיניות בקמפוס "שבהן נחגגו מעשי הטבח שביצע חמאס, כולל קריאות מפורשות לאלימות. זה בלתי נתפס מדוע חגיגות כאלה לא מוקעות על ידי הנהגת יו-סי-אל-איי, ללא קשר לדעות פוליטיות". פרל יודע שהסיכוי שהאוניברסיטה המבוקשת תסכים לגנות את ההפגנות שעליהן היא מגוננת בשם חופש הביטוי לא גבוה, אבל הוא לא מתכוון לוותר בקלות כשהוא רואה סטודנטים יהודים מתמודדים עם "התעללות אנטי-ישראלית על בסיס יומיומי, בקפיטריה, בספריה ובכיתה", כפי שכתב באחד ממאמריו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פרל נולד בתל-אביב ועבר לארה"ב בעקבות לימודיו. נוסף על תפקידו כמרצה, הוא מכהן כחבר מייסד באגודה האמריקאית לבינה מלאכותית, וב-1995 נבחר כחבר באקדמיה האמריקאית להנדסה. ב-2002, בנו, העיתונאי דניאל פרל, נחטף בקראצ'י שבפקיסטן ונרצח תשעה ימים מאוחר יותר בידי פעילי אל-קאעידה.
לפני שהוצא להורג וראשו נערף בידי חאליד שייח' מוחמד, פרל אולץ למסור הצהרה מצולמת. מילותיו האחרונות נחקקו בזיכרון: "שמי דניאל פרל, אני יהודי-אמריקאי, אבי יהודי, אמי יהודייה ובבני-ברק יש רחוב על שמו של סבי, חיים פרל, מבוני העיר". "אני לא יודע למה הוא ציין את שם הרחוב בבני-ברק", אומר אביו. "זה לא כל כך עלה בשיחות בינינו. אולי הזכרנו את זה מדי פעם, אבל כנראה שזה אמר לו משהו, והוא היה גאה בכך".
בסרט על פרל מ-2007, A Mighty Heart, מגלמת אנג'לינה ג'ולי את דמותה של אשתו של דניאל, מלאני. כך יצא גם ליהודה ורות פרל להכיר אותה ואת בעלה לשעבר, בראד פיט. "הם באו אלינו הביתה וישבו אצלנו כמה שעות לפני שהתחילו הצילומים", מספר פרל, "וכשהמשפחה שלנו הגיעה לבקר הם נתנו לנו לארח אותם בבית שלהם". היום ג'ולי היא אחת מכוכבים רבים בעולם שלא מגלים סימפטיה כלפי ישראל. היא נמנעה מלגנות את הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, ולעומת זאת העלתה פוסט שבו האשימה את ישראל בפשעי מלחמה וביקרה ראשי מדינות שתומכים בה.
הגבת לפוסט שלה?
"בוודאי. צייצתי בטוויטר 'אנג'לינה ג'ולי! איך את מעזה לגנות את אחיי ואחיותיי בישראל? את יכולה להתפלל לשלומם של החטופים, להציע פתרון שיצמצם את מספר האזרחים ההרוגים או לחשוב על תוכנית שלום. אבל קריאה להפסקת אש מיידית בשם האנושיות היא ניצחון ברור ומוחשי לחוסר האנושיות'. למרבה הצער, לגנות את ישראל זה דבר פופולרי לא רק בקרב סלבריטאים אלא גם באקדמיה, וזה לא חדש. מי שרוצה להתקבל בחוגי האקדמיה צריך לדבר נגד ישראל".
למה פרופסורים יהודים משתפים עם זה פעולה?
"הם פוחדים. אנשים מרגישים שאם הם לא ידברו נגד ישראל, ישתמע שהם נגד הפלסטינים. בעיני האקדמיה, העולם מחולק לשני חלקים: מדכאים ומדוכאים, קולוניאליזם ודה-קולוניאליזם. הם מרגישים שאפשר להטיל על ישראל את הסטיגמה של קולוניאליזם וכך להציג אותה כסמל הרוע".
המאמרים שפירסם פרל לפני 20 שנה על האווירה באוניברסיטאות נקראים כאילו נכתבו היום: מהתמיכה בפלסטינים, דרך ההתייחסות לחמאס בסלחנות ועד הפחד של מי ש"נחשד" בציונות. "אני מזמין את הספקנים לחזור על הניסוי הפרטי שערכתי בקרב מרצים יהודים בקבלת פנים במרכז למדעי היהדות ביו-סי-אל-איי ב-2008", הוא אומר. "שאלתי מרצים בפרטיות: 'תגיד לי, אתה ציוני?" וספרתי את מספר הפעמים שהאדם הסתכל ימינה ושמאלה לפני שלחש 'כן, אבל...' אני בטוח שהניסוי הזה היום יניב תוצאות מבהילות באותה מידה. הסטודנטים היהודים משלמים ביוקר על הכישלון של האוניברסיטאות לגבש חזית אחידה למאבק בטרור האקדמי הזה".
אתה מצליח להבין למה הם כל כך שונאים את ישראל?
"ברור שחלקם גדלו בסביבה פרוגרסיבית ומרגישים שהם צריכים להראות שהם נגד ישראל כדי לקבל אישור חברתי. כמעט שלא פגשתי מרצה שמכיר בזכותה של ישראל להתקיים, ואם יש כאלה הם חוששים לדבר על כך".
לא קשה לך לעבוד עם קולגות כאלה?
"למזלי, אני לא צריך לראות אותם לעתים קרובות, רק שלוש פעמים בשנה, כשמזמינים אותי ל'בית פתוח'. ואז אני רואה אנשים מאוסים, מלאי רמאות וצביעות, מרים את קולי ועובר לסדר היום. היום אני גם מרצה הרבה פחות, והם גם לא נמצאים במחלקה שלי".
"קטאר השקיעה במענקים באוניברסיטאות והם יודעים שאם הם יגידו משהו שלא ימצא חן בעיניהם הם ייקחו את הכסף הזה ויתנו אותו לאוניברסיטה אחרת שתתמוך באג'נדות שלהם. הם גם יקחו את מאות הסטודנטים, ביניהם גם פלסטינים, וישלחו אותם לאוניברסיטה שתהיה מקובלת עליהם"
יש טענה שההתנהלות של הקמפוסים מושפעת מהתרומות שהם מקבלים מקטאר.
"זה נכון. קטאר השקיעה הרבה מאוד במענקים באוניברסיטאות, כולל ביו-סי-אל-איי, והם יודעים שאם הם יגידו משהו שלא ימצא חן בעיניהם הם ייקחו את הכסף הזה ויתנו אותו לאוניברסיטה אחרת שתתמוך באג'נדות שלהם. הם גם יקחו את מאות הסטודנטים, ביניהם גם פלסטינים, וישלחו אותם לאוניברסיטה שתהיה מקובלת עליהם. מאחר שקטאר מממנת את שכר הלימוד של הסטודנטים האלה, היא יודעת שיהיה קל גם להוציא אותם להפגנות. כולם נמצאים תחת הלחץ הקטארי. זה ההסבר היחיד שאני יכול להציע לכך שהאוניברסיטאות לא מגנות הפגנות שבהן קוראים להשמדתה של ישראל. הם אומרים שלא יסבלו ביטויים אנטישמיים, אבל לא מסבירים מה הם מחשיבים ככאלה. הקטארים, מצדם, טוענים שאין להם שום דבר נגד היהדות, והם רק צועקים נגד הציונים".
איך מסתדר סטודנט ישראלי או יהודי שלומד אצל פרופסור אנטי-ציוני?
"יהודים מסתירים את יהדותם וישראלים את ישראליותם, ומקווים לטוב. אם את לומדת בכיתה שבה לא מדברים על הנושאים האלה ולא מתעסקים בחמאס וישראל, אין לך בעיה. אבל אם את סטודנטית במחלקה כמו לימודי אמריקה ואסיה או מדעי החברה למשל, זה כן יכול להיות בעייתי. יש מחלקות שלמות באוניברסיטה שהן אנטי-ישראליות".
מה היית מציע לסטודנטים היהודים לעשות?
"אחד הדברים שהם צריכים לעשות הוא לעבוד עם מחלקת ה-Equity Diversity and Inclusion. הם צריכים לדרוש שהאוניברסיטה תמנה קומיסר לענייני יהדות. אין גוף מייצג עבור סטודנטים יהודים, הם לא יודעים מה זה ציונות ויהדות בכלל. אז צריך שיהיה להם ייצוג יהודי וגם ישראלי. הם חייבים לקבל את אותה תמיכה שכל סטודנט זר שמגיע ליו-סי-אל-איי מקבל ושלא יפלו אותו. כל הישראלים צריכים להתאחד ולהגיד: אנו מבקשים את התמיכה הזאת כמו כל סטודנט אחר. אני כבר 20 שנה צועק את זה, ולצערי הם לא עושים כלום. הם פשוט לא יודעים מה לדרוש.
"הסטודנטים גם צריכים לרתום פרופסורים שיעזרו להם. יש 600 פרופסורים יהודים באוניברסיטה, 315 מתוכם חתמו איתנו על המכתב. הם צריכים לדעת שהפרופסורים לצידם וליצור אתם קשר. ארגון הילל, המרכז את כל הסניפים בארה"ב, יכול לעשות משהו נהדר כמו דירוג של כל האוניברסיטאות האמריקאיות מבחינת היחס שלהן ליהודים. הם צריכים להעסיק אנשי מקצוע שיבקרו בקמפוסים ויצאו כל שנה עם דירוג של כמה פרופסורים מדברים נגד ישראל, כמה גילויי אנטישמיות היו שם במהלך השנה וכו'. זה ייתן להם הרבה כוח, כי לפי הדירוג הזה סטודנטים יהודים יחליטו לאיזו אוניברסיטה להירשם".
פרל מסביר את החיבוק שחמאס, בניגוד לדאעש, זוכה לו מהמערב בכך ש"העניין הפלסטיני נתפס כמשהו אמוציונלי. חמאס מציג את עצמו כתנועת חופש פלסטינית והעולם המערבי המטומטם נתפס לזה, כי מבחינתו מי שמציג את עצמו כקורבן צודק ומי שיוצא נגד קולוניאליזם צודק, וישראל מוצגת ככזו. המערב מקבל את הטענות של חמאס אבל לא את אלה של דאעש, כי הם לא מציגים את עצמם כארגון שמגן על זכויות אדם או נלחם נגד קולוניאליזם. מבחינה מהותית ברור שחמאס הוא בדיוק כמו דאעש ולא צריך ללכת יותר רחוק מלקרוא את האמנה שלהם".
הרצח של דניאל זיעזע את העולם, אבל לא מה שקרה בישראל ב-7 באוקטובר. זה בגלל שמדובר בישראלים, או שהעולם פשוט התרגל?
"נראה לי שכן, העולם התרגל לזה. צריך לזכור גם שדני היה העיתונאי הראשון שנחטף ונרצח. לא הבינו עדיין מי היא התנועה האיסלאמית ומה היא מסוגלת לעשות. יש אמנה לא כתובה שאסור לפגוע בעיתונאים, והם ראו בזה פגיעה אישית ועשו מזה רעש גדול וכך הסיפור תפס כותרות. גם המילים שאמר – אני יהודי – זיעזעו את העולם. אחר כך הגיעו ההוצאות להורג הפומביות של דאעש, ועריפת ראשים הפכה להיות חלק מהחיים שלנו".
העולם היה מגיב אחרת אילו היה מדובר בעם אחר?
"בוודאי. יש כאן את אלמנט האנטישמיות. כאילו 'מגיע' לישראל. מבחינת חלק מהאנשים ישראלים הם יהודים, אז הם לא בני אדם רגילים. הם גם אלה שהרגו את ישו ועכשיו מדכאים את הפלסטינים. זה העיר את האנטישמיות שתמיד הייתה שם. אנשים התחילו לשאול שאלות על הסכסוך ועל זכות הקיום של ישראל, ולנו אין תשובות כי כבר שכחנו את הטיעונים. חשבנו שזה מובן מאליו שלישראל יש זכות קיום, והנוער שלנו לא יודע לתת תשובות כי לא לימדנו אותו".
לפרל ואשתו רות, שהלכה לעולמה לפני שנתיים, יש עוד שתי בנות וחמישה נכדים, בהם בנו של דניאל, שנולד לאחר שאביו נרצח. אדם פרל, היום בן 21, לומד באוניברסיטת הרווארד שידועה כאחת הבעייתיות יותר עבור יהודים ומככבת בעשירייה הפותחת של המוסדות האקדמיים עם האווירה האנטישמית ביותר בארה"ב. "אדם בעצמו לא נתקל באנטישמיות", מעיד סבו. "הוא אומר שאלו בסך הכול כמה צעקנים שעושים הרבה רעש ולא מתייחס אליהם ברצינות. הוא גם הולך לחב"ד מדי יום שישי, מקבל תמיכה ומרגיש שם בבית".
למרות שגדל בבית מסורתי, היה חניך בבני עקיבא ולמד בגימנסיה דתית, פרל מספר כי הפסיק להאמין באלוהים בגיל 11, "אבל המשכתי להעמיד פנים. אני קורא לעצמי Practicing Disbeliever: אני לא מאמין, אבל כן שומר על המסורת היהודית וחוגג את החגים. כל שישי אני עושה קידוש בזום כי ילדיי ונכדיי פזורים בכל העולם, ומזכיר לנכדים שלי שכאשר אנחנו אומרים סברי מרנן, אנו אומרים: אנחנו חלק מכם, חלק מהעם היהודי".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.12.23