לשם מה ריבוי מכות מצרים? האל רוצה להוציא את עמו מבית עבדים. אבל את זה אפשר לעשות באופן חסכוני הרבה יותר, בפעולת גרילה של חילוץ, כלשון ספר דברים (ד', לד) "לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי". מדוע הזרוע הנטויה? תשובת התורה חד-משמעית: כדי להפגין את כוחו של האל. כך נאמר בהמשך הפסוקים שם בדברים: "בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים... אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", וכך גם בסיפור שבספר שמות, "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י', א-ב).
אבל אין די בכך שישראל יגלו את כוחו המופלא של האל. גם פרעה עצמו, ודרכו העולם כולו, צריכים להכיר בכך. וכך אומר אלוהים לפרעה בתיווכו של משה לפני מכת הברד: "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ. כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט', יד-טז). אלוהים אומר למעשה כך: לו רציתי, יכולתי לנצח אותך בבת אחת ("כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי", משמעו בלשון מקרא: אני יכול, אך לא אעשה זאת). אבל אני רוצה דווקא להרבות במכות כדי להפגין את גודלי. בפני מי? שימו לב לחזרה הכפולה על "בְּכָל הָאָרֶץ". כולם! אלוהים הוא אל קטן של עם קטן (ראו את דבריו המעליבים של פרעה "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שמות ה', ב). המדרש מדמיין את פרעה מחטט בספרים שלו עם כל שמות האלים ולא מוצא את ה' ביניהם). עתה יש לו הזדמנות לשחק בזירה האימפריאלית, ולנצח!
אכן במקומות שונים במקרא מוצג ה' כמי שמבקש "לעלות ליגה". כך ידמיין במאה השישית לפני הספירה, בגלות בבל, נביא אנונימי (המכונה במחקר "ישעיהו השני", שכן נבואותיו נספחו לאלו של ישעיהו בן אמוץ) את כיבושי כורש בשנת 539 כהזדמנות כזו: "לְמַעַן תֵּדַע (הכוונה לכורש) כִּי אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ישעיהו מ"ה, ג-ד). כורש עדיין לא מכיר את אלוהי ישראל, אך דרך כיבושיו, שישיבו את ישראל לארצו, יכירו אותו כולם. המחבר שלנו מדמיין באופן דומה את סיפור יציאת מצרים הקדום: הזדמנות לאל מקומי לשחק בזירה האימפריאלית. אכן, יש זיקה ברורה בין שאיפות של עם קטן לתפוס מקום לבין הפנטזיות התיאולוגיות שלו על האל שלו שכולם יבינו סוף-סוף את גודלו.
וכדי שיהיה ברור שהמכות הן פועלו של ה', ולא סתם אירועים מקריים, הן מכילות מסרים סמליים. כך מפורש ביחס למכת בכורות: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי. וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שמות ד', כב-כג). בכור כנגד בכור.
המדרש הרחיב מאוד את הקשרים הללו בין חטא לעונשו, ובנה מערכת מושכלת של "מידה כנגד מידה", שפועלת בפרקי יציאת מצרים שוב ושוב: "וינהגהו בכבדות — ר' יהודה אומר: במידה שמדדו בה מדדת עליהם. הם אמרו 'תכבד העבודה' (שמות ה', ט), ואף אתה מדדת להם באותה המידה 'וינהגהו בכבדות' (שמות י"ד, כה)" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת בשלח פרשה ו'); "הן אמרו 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' (שמות א', כב), אף אתה באותה מידה מדדת להם, לכך נאמר 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים' (שמות ט"ו, ד)" (שם, שירתא ב). בדוגמה הראשונה הקישור בין הפסוקים השונים הוא מילולי (תכבד-בכבדות), ואילו בשנייה פלסטי (השלכה למים). בין כך ובין כך הקשרים השונים בין הפסוקים הופכים את ההתעללות האלוהית המתוארת בתורה (אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם) למעשייה מוסרית של חטא ועונשו.
בעיני הדרשן הקשרים בין חטא לעונשו סמויים מן העין ותפקידו לחושפם. הוא עושה זאת על ידי חשיפת הזיקות בין פסוקים שונים. מעבר להפגנת וירטואוזיות פרשנית, יש לו רווח כפול מן הקישורים הללו: טקסטואלי ותיאולוגי. הוא מציג לעין כל את האחידות האורגנית של המקרא כולו, ובד בבד "מאשש" את ההשגחה האלוהית. ואכן, קישור בין פסוקים זו הטכניקה המדרשית הבסיסית ביותר והיא גם המתגלה בדרשה שבמוקד ההגדה של פסח, העוברת, רצוא ושוב, בין פסוקי "ארמי אובד אבי" שבדברים לסיפור יציאת מצרים שבספר שמות וקושרת ביניהם ("כמה שנאמר").
לדרשנים חשוב להפוך את ההשגחה לעיקרון טרנס-היסטורי: "כך היא מידה מהלכת על פני כל הדורות... לא בְּמִצְרַיִם בלבד אלא בכל הַמְּצֵרִים להם על פני כל הדורות". כיוון שספרי התורה אינם מנוקדים הרי אפשר לקרוא מִצְרַיִם גם כמְּצֵרִים, כלומר כל מי שמצר, מציק לישראל. כך המדרש הופך את יציאת מצרים לסיפור פרדיגמטי של חטא ועונשו לאויבי ישראל, אזהרה לכל המציקים.
מצרים היא רק דוגמה, ראשונה בין שווים, שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. אך לא כל פרשני המקרא היו שותפים להכללה זו. כמאתיים שנה לפני שהדרשנים יצרו את הזיקות הפרשניות הללו בגליל, ישב דרשן אנונימי באלכסנדריה של מצרים ויצר קישורים דומים למדי. אלא שבעוד הדרשנים חיברו את מדרשיהם בעברית ובעל פה, הדרשן האלכסנדרוני יצר בכתב וביוונית. אין אנו יודעים מיהו, שכן הוא קרא לספרו 'חכמת שלמה', כלומר הסתתר, כמקובל בתקופה זו, מאחורי הדמות המקראית של שלמה, החכם מכל אדם. חלקו האחרון של חיבורו הוא מעין מדרש על סיפור יציאת מצרים המוכיח את עקרון ההשגחה האלוהית. כיוון שאלכסנדריה הייתה משופעת בתי כנסת, אפשר למיין זאת בנקל כדרשה שנאמרה בפסח עצמו.
המכות נקראות בו כמידה כנגד מידה כפולה ומכופלת: ענישה למצרים על חטאם וכנגדה גמול לישראל על נאמנותם. כך למשל ביחס למכת ה"ערוב". זוהי מילה יחידאית במקרא. אנחנו נוהגים לפרשה, בעקבות המדרש, כחיות טורפות, אבל בתרגום השבעים — התרגום היווני לתורה שנוצר באלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה — התפרש הערוב כמכת חרקים, וכך הכיר זאת המחבר שלנו. על כן הוא שאל מדוע האל העניש את המצרים על ידי חיות נחותות כאלה. ותשובתו (בתרגום עברי של אברהם כהנא) היא כך: "חלף מחשבות אוולתם ורשעתם אשר הדיחו אותם לעבוד לשרצים אין דעת בהם ולרמשים נבזים, שלחת עליהם ערוב עצום אין דעת בו להנקם מהם. למען ידעו כי בדבר אשר זד איש בו יישפט. כי מידך הכל יכולה" (חכמת שלמה י"א, טו-טז). כנגד ענישה זו זכו בני ישראל שהאל יציל אותם משרצים אחרים, הנחשים במדבר, ואף ייתן להם חיות אחרות, השליו, לאכול בדרכם לכנען: "מטעמים חדשים למלא תאוותם" (שם ט"ז, ב).
המערכת כולה בנויה באופן דידקטי. דרך הקשר בין עונש לחטא יכירו המצרים שיד ה' בדבר ויחזרו בהם מעבודת האלילים: "תוכיח את הפושעים ובאשר חטאו תיסרם להזכירם כי יסורו מרעתם ויאמינו בך ה'" (י"ב, ב). על ידי "פיתוח לאחור" אמורים המצרים להסיק את החטא מתוך העונש, וכך לדעת לחזור בתשובה. ואכן זה מה שאירע על פי 'חכמת שלמה': "ובשמעם (הכוונה למצרים) כי בדבר אשר נשפטו בו המה, נושעו אלה (הכוונה לישראל) — הכירו את ה'".
המהלך המדרשי הבסיסי משותף לשני החיבורים. אפשר שמדובר במסורת מדרשית משותפת שעברה בין המרכזים, הגלילי והאלכסנדרוני, ואפשר שמדובר במהלך פרשני שהתפתח בהם באופן עצמאי. שתי הדרשות ניזונו מהרמזים שנמצאים כבר במקרא על הענישה מידה כנגד מידה, אך בשני המקרים המודל המקראי של האל המתעלל, הדורש שיכירו אותו, לא סיפק אותם, והם חיפשו בסיפור היגיון וסדר דתי מטפיזי.
אלא שמכאן ואילך נפרדו הדרכים, הם לקחו את העקרונות המשותפים לכיוונים נבדלים ואף הפוכים. המדרש משתמש בפרשנות מידה כנגד מידה כדי להכליל ולהתייחס לכל אומות העולם כמקשה אחת, וללמוד מכאן שהאל מעניש ויעניש אותם. 'חכמת שלמה' לעומת זאת אינו מתייחס למצרים כמשל לאומות העולם אלא לחוטאים באשר הם. הוא אינו רואה במצרים אויבים שמְּצֵרִים לישראל ויש לנקום בהם, אלא שוגגים שצריך להחזיר בתשובה. בעוד דרשות המכילתא מיועדת לחזק את ישראל ולהעמיד תמונה לעומתית, ישראל מול האומות, 'חכמת שלמה' מכליל את המצרים במסגרת החוטאים שהאל מחכה לשיבתם בתשובה. ההבדל נובע מתפיסה מסתגרת של המדרש מול גישה אוניברסלית של יהדות אלכסנדריה. והרי פחות או יותר באותה תקופה פועל באלכסנדריה פילון, הדרשן הגדול, ומפרש את התורה כולה באופן אוניברסלי פילוסופי.
הנה כי כן אותה מסורת מתפרשת בשתי קהילות באופן שונה ואף הפוך, בהתאם לתפיסות עולמן. אין דרך אחת לספר את הסיפור. המקרא, ובו סיפור מכות מצרים, פרוס לפניהם, אך האחריות לפירושו בידם, והם מנצלים אותו לסיפורים שונים. לכל סיפור כזה אפקט חינוכי ודתי שונה. ואיזה סיפור אנו מספרים לילדינו?
הדברים מבוססים על פרק מתוך הספר "ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל", בהוצאת כנרת זמורה דביר
פורסם לראשונה: 00:00, 26.04.24
