בגיל 15, אוריאנה מרי-קרוגר לא ידעה שקיימים עדיין יהודים בעולם. "גדלתי במשפחה נוצרית, בפרבר קטן מצפון לברלין, עם כנסייה ובית ספר יום ראשון", היא מספרת. "למדנו כמובן על השואה, אבל בשבילנו הכל נגמר כשהיהודים נרצחו. לא ידענו שיש יהודים בגרמניה או בצרפת, בטח שלא בישראל. התגוררנו בפרבר מאוד-מאוד לבן, גרמני, נוצרי. בבית ספר של 600 איש היו לנו רק אסייתי אחד ושחור אחד. כילדה, מעולם לא פגשתי יהודי, גם לא מוסלמי. הכרנו יהודים או מהתנ"ך או מהשואה. רק בשלב מאוחר יותר, אולי בכיתה י"א, התחלנו ללמוד על ישראל ועל הסכסוך במזרח התיכון".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמו רוב התלמידים הגרמנים, גם בשביל קרוגר, כיום בת 28, השמדת יהודי אירופה הייתה דבר לא מוחשי, משהו שקיים רק בספרי ההיסטוריה. "כשאתה לומד ככה על השואה, אין שום דבר שמחבר בין המשפחה שלך לבין מה שקרה בתקופת הנאצים. אם תעשה סקר בקרב צעירים גרמנים, תגלה שכמעט לא היו גרמנים נאצים, שכנראה ייבאנו אותם מארצות שכנות בעוד שרוב הגרמנים היו עסוקים בהצלת יהודים. כשאתה מתבגר אתה מבין שזה לא יכול להיות, סטטיסטית; שאם מישהו מהמשפחה שלך לא רשום בין חסידי אומות העולם, כנראה שהמשפחה שלך הייתה שותפה".
4 צפייה בגלריה
כמו רוב התלמידים הגרמנים, גם בשביל קרוגר, השואה הייתה דבר לא מוחשי
(צילום: Hulton Archive/Getty Images)
ערב קיץ אחד, ב-2012, התיישבה קרוגר לשולחן ארוחת הערב עם אחיה הקטן, אמה ואביה, ובין המנה הראשונה למנה העיקרית, כאילו משום מקום, שאלה את הוריה מה הוריהם, כלומר הסבים שלה, עשו בזמן המלחמה. אמה סיפרה לה שכבר שאלה בעבר את אביה איפה היה בשואה והוא התחיל לצעוק עליה ואמר שלא היה מעורב. אביה של קרוגר בחר להתעלם מהשאלה.
לוקח לקרוגר עוד עשר שנים כדי להתעמת ישירות עם סבא שלה מצד אמה (סבה מצד אביה מת כשהייתה בת ארבע) ולגלות שהיה ב"היטלריוגנד" (הנוער ההיטלראי) ושאביו לחם במסגרת הצבא הגרמני בחזית הרוסית. באותו זמן חשף בפניה אביה כי אביו היה נאצי אדוק שלחם בחזית הנורווגית.
בסוף נובמבר התקיימה בדורטמונד ועידת ראשי הערים למלחמה באנטישמיות שאירגנה התנועה למלחמה באנטישמיות (CAM). קרוגר, שמנהלת בשנתיים האחרונות את סניף אירופה של התנועה, התבקשה לשאת דברים בפתיחת הוועידה. כשהתכוננה לקראת הנאום שלה החזיקה קרוגר בידה כמה כרטיסיות אבל לא הצליחה למצוא את המילים הנכונות. סשה רויטמן, מנכ"ל התנועה, הבחין במצוקתה. הוא זה שגייס אותה לעבודה ולא הצטער על כך לרגע. הוא לא היה רגיל לראות אותה מהססת, לא בטוחה בעצמה, קצת אבודה.
הוא שאל אותה מה הסיפור. היא ענתה לו שהיא לא יודעת מה להגיד. "למה את עובדת פה?" שאל אותה, ואוריאנה התחילה לדבר בשטף כשהכרטיסיות נושרות מבין אצבעותיה. הן היו מיותרות. היא סיפרה לו על הסבא הנאצי הזה ועל הסבא הנאצי ההוא, וכשסיימה אמר לה רויטמן שזה בדיוק מה שהיא צריכה להגיד, מילה במילה. ובלב שלו הוא שאל: איך זה יכול להיות שהיא לא סיפרה את זה לאף אחד מאיתנו? "בשבילי זה לא היה סיפור", מסבירה קרוגר, "היה לי ברור שכולם מותחים קווים בין הנקודות ומבינים שהמשפחה שלי הייתה מעורבת".
התנועה למלחמה באנטישמיות הוקמה בשנת 2019 והפכה מאז לקול מוביל במאבק הבינלאומי בתופעה. "קרוגר שלחה לי קורות חיים לפני יותר משנתיים. מאות אנשים מגישים מועמדות לתפקידים בארגון, ולקח לי כמה דקות להבין בשיחת זום שהיא הכי מוכשרת. ידעתי את הסיפור שלה עוד לפני שסיפרה לי בעצמה. אני מכיר את ההיסטוריה והיה לי ברור שהמשפחה שלה מגיעה ממקום נאצי. יום לפני הנאום שלה בכנס היא התייעצה איתי. שאלתי אותה מה הסבים שלה עשו בשואה, והיא סיפרה לי. אמרתי לה שהיא צריכה לספר בכנס את הסיפור שלה: 'אני אוריאנה קרוגר, שני הסבים שלי היו נאצים ואני נלחמת באנטישמיות'. זה התיקון שלה".
"כשאוריאנה חשפה את עברה בדורטמונד, לא הייתי בחדר", מספרת הדס בר-ארז, מנהלת תכנון אסטרטגי ופרויקטים בתנועה. "רק עכשיו, כשהיינו יחד בחופשה בתאילנד, ניגש אליה בחור ישראלי ושאל אותה למה היא מדברת עברית. היא סיפרה לו את הסיפור וככה שמעתי אותו בפעם הראשונה. התגובה שלי הייתה להגיד לה שאני אוהבת אותה אפילו יותר. הפכנו לחברות הכי טובות".
המסע שהוביל את הנערה שלא ידעה על קיומם של יהודים בעולם אל ראש החץ של המאבק באנטישמיות באירופה החל בגיל 15, כשהמורה לדת בבית הספר שלה הציע לה להצטרף למשלחת חילופי תלמידים עם ישראל. היא קפצה על ההזדמנות להכיר יהודים לראשונה בחייה, לאכול לצידם ולישון בבתיהם. אבל בעיקר התרגשה, כנוצרייה, לבקר במקום שבו נולד ופעל ישו. המשלחת התמקמה, איך לא, בקיבוץ לוחמי הגטאות.
"אני זוכרת בעיקר טקסים כמו קבלת שבת, וכמה שזה הפתיע אותי שיהודים הם אנשים כמוני, שהמארחת שלי התעניינה באותם דברים שבהם אני מתעניינת: בנים, בגדים, התבגרות", היא נזכרת, "אני זוכרת שנסענו לגדה המערבית וראינו את החומה (גדר ההפרדה – ז"א). לא ידענו כלום על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופתאום אנחנו מגיעים למקום שצד אחד בו הוא יהודי וצד אחד הוא ערבי. ואז עברנו מצד לצד, והיה בידוק ביטחוני, והמעבר לא היה קל מבחינת איך שהתייחסו אלינו ולפלסטינים. כשחזרנו לקיבוץ התעמתנו עם המארחים שלנו ושאלנו למה הם מתייחסים ככה לערבים. הם הסבירו לנו שחומת ההפרדה נועדה למנוע פיגועים ורצח יהודים, ואנחנו בכלל לא ידענו שזה קיים. על מה הם מדברים? בעקבות החוויה הזאת התחלתי להתעניין בסכסוך באזור – גם כי הייתי עדה לזה, גם כי רציתי להבין למה הישראלים עושים את מה שהם עושים, וגם כי נקשרתי למארחים, כך שהיה בזה עניין אישי.
"עד אז, כל מה שקשור לשואה עורר בי בעיקר עצב. הייתי בהלם מזה שבני אדם מסוגלים להתנהג בכזו אכזריות לבני אדם אחרים, אבל כשחזרתי מישראל ירד לי האסימון והבנתי שזו לא אשמה לאומית אלא משהו אישי, משפחתי, ועם זה הגיעה תחושה קשה של אשמה.
"הדבר הכי קשה בהתייחסות של הגרמנים לשואה הוא שהם תמיד מספרים על הסבל שלהם, על כמה שהם היו הקורבן של המלחמה. סבא אחד שלי היה צריך לברוח מפולין, העיר והבית של הסבא השני הופצצו, וסבתא שלי סיפרה על הסבל הנורא שלה בתור ילדה, כשהפציצו לה את הבית והיא לא הצליחה למצוא את הבובה שלה. אף פעם אין קורבן יהודי, אין סבל יהודי. קראתי ספר בשם 'סבא שלי לא היה יכול להיות נאצי', שממחיש עד כמה הגרמנים חושבים שהסבים שלהם היו גיבורים. וזה ממש עירער וזיעזע אותי, מילא אותי בכעס.
"כשהתעמתי עם סבא שלי מצד אמא, לפני כמה שנים, הוא כבר היה בן 93. הפסקתי לשאול אותו שאלות כלליות על השואה. לא יכולתי יותר לשמוע על הסבל שלהם. לא יכולתי יותר לחיות בדואליות הזו של לדעת מה קרה ומי הקורבן האמיתי ולשמוע שאני צאצא של קורבן. זה פשוט לא נכון, או לפחות לא הסיפור המלא. אז עשיתי תחקיר, והלכתי לשאול את סבא שלי איפה הוא היה כשבית הכנסת הגדול בזיגן, העיר שבה הוא גר, עלה באש ב-1938. אמרתי לו שאין מצב שאני מקבלת ממנו תשובה של לא ראינו ולא שמענו ולא ידענו. אבל הוא אמר שהוא לא יודע על זה כלום".
ואז מה?
"שאלתי אותו אם הוא הצטרף לנוער ההיטלראי. והוא ענה שכן, כמובן, אבל שהוא עשה את זה רק כי אהב לרכוב על סוסים, ושם הוא היה יכול לרכוב על סוסים. סיפרתי לאמא שלי והיא הייתה בהלם. ההבדל בינינו הוא שאמא שלי גדלה לתוך דור השתיקה, וההבדל השני הוא שאני כבר חשדתי. הוא הבין שאני יודעת עוד לפני ששאלתי אותו מפורשות. אבא שלי סיפר לי אז על העבר הנאצי של אביו, וכששאלתי אותו מדוע לא התעמת איתו, הוא הסביר לי שהוא לא רוצה לקלקל את התדמית שהייתה לו על אבא שלו".
שנתיים לאחר הביקור של קרוגר בישראל ערך המורה בכיתה משחק שנקרא "מודל או"ם". שתי דמויות המעורבות בסכסוך בינלאומי יושבות סביב שולחן ומנסות להגיע לפתרון. "אני הייתי אמורה לשחק את ערפאת ומישהו אחר – את נתניהו. התלמיד שהיה אמור להיות נתניהו נכנס ללחץ אטומי. הוא כל הזמן אמר: 'קשה לי, אני לא יודע מה להגיד, אני כל כך לא בצד שלהם'. ואז המורה החליף בינינו וקלטתי שממש קל לי לייצג את הצד הישראלי, שאני מזדהה איתו הרבה יותר בקלות.
"הייתי היחידה בכיתה שיכלה לדבר בעד ישראל. הנרטיב של אנשים בדור שלי הוא שישראל אשמה בכל. וזה מביך, כי למדנו על ההיסטוריה, על השואה, על ניצולים שעלו לישראל. ידענו את העובדות, וזה הפליא אותי שהייתי היחידה שיכולה להסביר. ועד היום זה ככה. זה מה שתלמידים בגרמניה נחשפים אליו לגבי הקונפליקט: ישראל היא החזקה והיא האיש הרע בסיפור הזה, והפלסטינים הם קורבנות. תפיסת העולם הזאת מזינה את האלימות כלפי יהודים שאנחנו רואים כאן בשנים האחרונות, בעיקר מאז 7 באוקטובר".
4 צפייה בגלריה
הפגנה נגד ישראל בברלין. "אנטישמיות באמתלה מוסרית" | צילום: AP/Ebrahim Noroozi, ASSOCIATED PRESS
כל זה לא הכין אותה ללימודים בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטה החופשית בברלין. "היה לי שם סמינר על השינויים במזרח התיכון וקראנו על 'המבנה הפמיניסטי בתוך חמאס'. מישהי הרימה את היד ושאלה אם הם לא ארגון טרור, והמרצה מאוד כעסה ואמרה שזה לא הנושא. רוב התלמידים שמחו לשמוע זווית ראייה שונה, שרואה בחמאס תנועה חברתית ולא ארגון טרור. כל מה שאנחנו רואים עכשיו באוניברסיטת קולומביה ובקמפוסים אחרים היה שם כבר ב-2014. הייתה שם אווירה מאוד אנטי-ישראלית ופרו-פלסטינית.
"הסמינרים על ישראל היו מאוד ביקורתיים כלפי ישראל, אז התחברתי יותר לסמינרים בנושא אנטישמיות. שם יש אווירה יותר פרו-יהודית ופרו-ישראלית, ואז אתה גם מבין שיש בגרמניה תהום גדולה שמפרידה בין יהדות, שהיא בעיקר התייחסות ליהודים מתים, לבין ישראל, שזה היהודים החיים".
בשנים 2021-2019 חילקה את זמנה בין גרמניה לתל-אביב והשלימה מחקר על אנטישמיות לתואר שני. היא נשארה עוד שנתיים בתל-אביב, וחזרה לברלין ב-2023. "הרגשתי ממש בבית, מאוד מקובלת. אנשים היו מאוד פתוחים. הזמינו אותי לארוחת ראש השנה, פגשתי את הסבא, שהיה בן יותר מ-90, וכל המשפחה חיבקה אותי ונתנה לי להיות חלק מהרגע. מעולם לא נתקלתי בעוינות על רקע היותי גרמנייה. מעולם לא האשימו אותי, להפך, לפעמים ישראלים שמדברים איתי אומרים שהם סולחים לנו, הגרמנים, ושצריך לעשות הפרדה בין היטלר לבין העם הגרמני, ואני מוצאת את עצמי תוקפת את הגרמנים ומסבירה שזה לא רק היטלר; שהאנטישמיות הייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות הגרמנית והייתה פופולרית בקרב כל שכבות העם. הייתי קשוחה עם הגרמנים יותר מבני שיחי הישראלים. ואז התחלתי לפגוש ניצולי שואה. קשה להסתכל להם בעיניים ולהבין מה הם עברו".
וזה בטח קשה עוד יותר כשאת כבר יודעת מה הסבים שלך עשו בשואה.
"זה קשה. מזל שהחבר שלי היה חצי מרוקאי וחצי תימני".
שאלתי אותה אם לא מפריע לה שהיא יכולה להסתובב בתל-אביב ולחשוף את זהותה הגרמנית מבלי לחשוש בעוד יהודים וישראלים בגרמניה נאלצים להסתיר את זהותם. "אני מרגישה בושה", אומרת קרוגר. "אני חושבת שזה קשור לנרטיב שאנחנו לומדים עליו, שהשואה היא סיפור של גזענות ולא של אנטישמיות. לא לומדים פה את המכניקה של האנטישמיות, שזו בעצם תיאוריית קשר. אתה פוחד מיהודים, מהכוח ומהכסף שלהם. במקום זה מלמדים אותנו על גזענות. כשהגרמנים אומרים היום 'לעולם לא עוד', הם גם מתכוונים לזה שישראל צריכה להפסיק להרוג בעזה. בשבילם העזתים הם היהודים של השואה. ויש גם הגירה של אנשים שהאנטישימיות היא חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם שלהם. זה שילוב רעיל ומסוכן בין גרמנים מהשמאל האנטי-קפיטליסטי, שרואה ביהודים את אנשי ההון, לבין המהגרים החדשים. ולכל השאר כנראה לא מספיק אכפת".
למה בחרת ללמוד דווקא על אנטישמיות?
"בשבילי השאלה האמיתית היא: איך אני כגרמנייה יכולה לא ללמוד על אנטישמיות? זה הדבר העיקרי בהיסטוריה שלנו ושל העולם כולו. זה היה לפני השואה, בזמן השואה וזה חוזר עכשיו, ואם אתה לא לומד על האנטישמיות ומפיק ממנה לקחים, זה רק ילך ויחמיר. אנחנו חייבים להתעסק בזה. אולי זה לא נוח לעסוק באנטשמיות, יותר קל להתעלם ולעצום עיניים, אבל ההתעלמות לא הופכת את העולם למקום טוב יותר. אני חושבת שזו גם הסיבה לנטייה של גרמנים לצייר את הישראלים כנאצים. ככה יותר קל לך להסביר לעצמך איך הסבא המתוק שלך עשה את מה שעשה. אנחנו חוזרים אל האנטישמיות שלנו, אבל הפעם באמתלה מוסרית".
מהסבא שלה מצד אביה אין לה שום זיכרונות טובים, רק סבא עצבני שהיה צועק על כולם כל הזמן. הסבא השני היה רחוק גיאוגרפית ורגשית. "הוא היה איש נחמד, לא חושבת שהוא היה מפלצת, אבל אני שופטת אותם ורותחת עליהם כי הם לא התעניינו בכלל אחרי המלחמה במה שקרה. הם לא העבירו את זה הלאה, להורים שלי. הם השאירו לנו הרבה כתמים שחורים במה שאנחנו יודעים על העבר. אם היו מדברים על זה ברמה האישית ולא רק הלאומית, הרבה דברים שקורים עכשיו בגרמניה היו נמנעים".
את זוכרת את הרגע שבו הבנת שסבא שלך היה נאצי?
קרוגר שותקת וחושבת. "הרגשתי שתמיד ידעתי, שלא הייתי צריכה את ההודאה שלו", היא אומרת לבסוף, "אבל הכי גרוע זה שבשבילו ללכת לנוער ההיטלראי היה כמו ללכת לצופים. גם בדיעבד הוא לא הבין שזה היה דבר רע. אפס תובנות, אפס הודאה במה שהוא עשה, אפס חרטה. מבחינתו, הוא עשה מה שכולם עשו. לא סלחתי לו ולא הרגשתי שום רחמים כלפיו. יש לי גנים כמו שלהם, אבל ערכים הפוכים משלהם, ולכן אני גם לא חייבת לאהוב אותם. הוא מת שנתיים לאחר מכן. הוא לא הגעיל אותי, אבל לא רציתי שום דבר ממנו. כשהיה בא לכריסמס, בשבילנו זה היה: מתי כבר תלך?"
המאבק באנטישמיות הוא סוג של גאולה עבורך? משהו לשטוף בו את האשמה?
"למדתי על המשפחה שלי והגעתי לאמת שלי. אני רואה את החברות שלי, שמבחינתן הסבא וסבתא שלהן סבלו והיו קורבנות, ואני רואה איך זה משפיע על היחס שלהן כלפי ישראלים ויהודים. אני לא מוכנה להתכחש להיסטוריה של המשפחה שלי. כשיגיע הזמן אני אספר לילדים שלי על תולדות המשפחה שלהם. אני לא רוצה שהם ירגישו כמוני, ששללו מהם מידע חיוני. זה כאילו שמשהו בי לא שלם, כמו חור. אני רואה איך אנחנו חוזרים על אותן טעויות. אני רואה את הימין הקיצוני עולה ואני נחנקת. ואני נחנקת גם כשאני רואה את ההפגנות נגד ישראל ואת גילויי השמחה אחרי 7 באוקטובר. אני חנוקה, כועסת, בוכה. זה שורף אותי שבטקס הענקת הפרסים ב'ברלינלה' משווים את ישראל לנאצים ולא מזכירים את מה שקרה ב-7 באוקטובר. אני נעלבת כמו ישראלית".
חשבת פעם להתגייר?
"כן, בעיקר כשהיה לי חבר ישראלי. אבל אני נוצרייה, ככה גדלתי וככה אני מתייחסת לעצמי. גיור זה גם תהליך מאוד קשה וארוך, ואני מרגישה שזה קיצור דרך, כאילו שאני בורחת מהעבר וההיסטוריה של המשפחה. התנועה למלחמה באנטישמיות נותנת לי הזדמנות להסביר, להיות שגרירה הוגנת. זו עבודה מאוד קשה לעקוב כל היום אחרי האנטישמיות, אבל אני חייבת להבין את הבעיה כדי להציע פתרונות. ויש רגעים שזה שווה את זה: אני יכולה לשבת עם חברה שלי ולשתות אפרול, והיא תגיד לי שהיא זוכרת את המספר של סבתא שלה מאושוויץ. ואז אני מבינה שעשיתי משהו טוב. אני מאוד גאה ברגעים האלו. אבל אני לא עושה את זה כדי להרגיש טוב עם עצמי, אלא כי זה הדבר הנכון לעשות. צריך ללמוד מה גרם לאנשים להיות אכזריים כל כך כלפי אחרים ולעשות הכל כדי שזה לא יחזור על עצמו".
"אוריאנה מבטאת בעיניי את הצורה הכי טהורה של תיקון עולם: להכיר בעיוות ולתקן אותו בצורה הכי ברורה שיש", אומרת הדס בר-ארז. "היא לקחה על עצמה שליחות בלי שום אינטרס אישי או רווח כלכלי. היא העובדת הכי טובה בארגון: עצמאית, פורצת דרך, אחראית. אני תמיד אומרת לה: 'את הייתי מחביאה אותי בעליית הגג'. זו הבדיחה שלנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24
