הוא זכה לכינוי "הסבא של חולית". האיש המבוגר ביותר בקיבוץ, זקן השבט. כולם הכירו את ההומור שלו, ואת הטיול היומי לדואר ולמרכול שבו הקפיד תמיד לברך את העוברים והשבים לשלום. ב-7 באוקטובר נרצח ניצול השואה משה רידלר ז"ל בביתו יחד עם המטפל שלו, פייאטרו בוסקו, עובד זר ממולדובה. בן 91 במותו.
לעת זקנה, מספרים נכדיו של משה, הוא הרבה לשתף בסיפור חייו המרתק, וכך איפשר להם להמשיך ולהנציח אותו, גם אחרי מותו. "סבא נולד בעיירה הרצה ברומניה בשנת 1931, הוא היה בן תשע כשפרצה מלחמת העולם השנייה", מספר נכדו אמיר טסלר, "אבא שלו ואחותו הגדולה פאני נלקחו למחנות עבודה, והוא נלקח לטרנסניסטריה יחד עם אמו ואחותו הצעירה מינה. שתיהן חלו בטיפוס ונפטרו, והוא נשאר לבד".
זיכרון בסלון של שורדי שואה ביחד עם שורדי נובה
אמיר מוסיף ש"בגיל 11 ראה חבורה של צעירים בורחים מהמחנה והצטרף אליהם. סיפר לנו שהוא לא הפסיק לרוץ עד שאיבד הכרה. כשהתעורר הוא היה בבית של משפחה בעיירה כפרית באוקראינה. עזר להם בעבודות המשק, ורעה את הצאן שלהם. הוא היה מתעורר בכל בוקר והולך במסלול קבוע, עובר עם הצאן ליד התחנה של הנאצים, אומר להם שלום וממשיך בדרכו. כך שרד עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה חזר לבדו לעיר הולדתו. ישב שם על המדרגות של בית הכנסת, ולפתע אביו הופיע מולו. הוא היה בטוח שהוא לא בחיים. בהמשך הוא התאחד גם עם פאני אחותו".
כשהיה בן 20 עלה משה לישראל, למד עברית ועבד במשטרה. פה פגש את אשתו פיה ז"ל. השניים גרו בנווה ירק ולימים נולדו להם שלושה ילדים, עשרה נכדים ושמונה נינים. לקיבוץ חולית עבר לפני כשלוש שנים כדי להיות קרוב למשפחתו. "הוא היה הסבא של חולית, אבל גם הסבא שלנו", מתאר אמיר, "כשהייתי קטן הוא היה אחראי להכול, היה מסיע אותנו, מגיע בבוקר ומביא קרואסונים ובורקסים. הוא אהב לרקוד ולנסוע לטיולים בחו"ל. עם השנים הגיל עשה את שלו, אבל גם אז לא ניתן היה להבחין בכך. עם האהבה שלו למשפחה ולחיים, הוא המשיך לתת לכולנו הרבה כוח גם כשעבר את גיל 90".
"הוא לא מצא את מקומו בדיור מוגן או בבתי אבות", מוסיף נכדו ליאב הנדלר, "ובקיבוץ יש מרחבים, נופים ואת הבריכה שהוא כל כך אהב. המשפחה תמיד הייתה הדבר הכי חשוב לו. בעשור האחרון הוא היה יותר פתוח, וככל שהזדקן התחיל לספר יותר מה היה שם במלחמה. היה לו הומור גם כשסיפר את הסיפורים הקשים. היה לו חשוב שנכיר את ההיסטוריה המשפחתית. שנזכור ושזה ילך איתנו הלאה".
בבוקר שמחת תורה, משה היה עם המטפל שלו בביתו שבקיבוץ. השיחה האחרונה שניהל עם משפחתו הייתה ב-7:20 בבוקר. לאחר מכן אבד איתם הקשר. ב-23:15 קיבלו בני משפחתו את ההודעה הקשה על כך שהם אינם בחיים. היום שבו נרצח הוא אותו יום שבו גורשו היהודים מהעיירה שלו במלחמה. "אנחנו עדיין עמוק ב-7 באוקטובר", אומר ליאב.
משה, שהיה אמור לחגוג בדצמבר 92, היה גאה מאוד בעץ המשפחתי שגידל בארץ. "סבא תמיד אמר שאם יש לך במה להתגאות ולהשוויץ – אז תתגאה", מספר אמיר, "כל הסיפורים האלה על המלחמה, אלה סיפורים של תקווה. הוא היה מספר אותם עם הרבה גאווה. היה לו חשוב להעביר את המורשת של 'לא לוותר'. זכינו בסבא הכי טוב שיכולנו לבקש. עד היום האחרון לא היה דבר שהיה חשוב לו יותר מהמשפחה. זה מחזק אותנו, נותן לנו כוח בימים האלה. אנחנו רוצים שיזכרו אותו לא בגלל הסוף שלא הגיע לו, אלא בזכות החיים שהכניס לכל מקום שהיה בו. זאת המורשת של סבא. לעבור את כל מה שעבר, ועדיין לתת לכולנו כוח".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.05.24
