"מישהי בכאפייה רצה לעברי באמוק, עיניים אדומות והכל, וצעקה עליי: '!Fuck you jew'. דיווחתי לאוניברסיטה. כתבתי שאני פוחדת ומרגישה מאוימת. התגובה של הנהלת אוניברסיטת טוליין הייתה לתייג את האמירה 'Fuck you jew' כאמירה פוליטית לגיטימית", מספרת יסמין אוהב-ציון, סטודנטית מאוניברסיטת טוליין שבניו-אורלינס (מהאוניברסיטאות עם אחוז הסטודנטים היהודים מהגבוהים בארה"ב – כרבע מהתלמידים שם יהודים). "כמובן שאם מישהו היה אומר כזה דבר רק עם המילה 'שחור' או 'גיי' במקום יהודי, החיים שלו היו נגמרים. היו מסלקים אותו מהאוניברסיטה ומבטלים אותו. אבל אם אתה יהודי, אפשר לעשות לך הכל ולא יעשו לך כלום. בהפגנות ראיתי חברים יהודים שלי מקבלים מכות רצח, עצמות נשברות. מגיע אמבולנס, ועוד לפני שהוא נוסע כבר יש עשרה אנשי תחזוקה שמקרצפים את הדם היהודי מהמדרכה כדי להעלים ראיות. זה מה שזה. כשכתבתי להם שוב, נתנו לי קופון לטיפול נפשי חינם. טפלי בעצמך ותשתקי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"חולדה יהודייה רוצחת ילדים, נשמיד את כולכם בגז. נ"ב - מה המספר על היד שלך?" מראה לי דניאלה לודמיר, סטודנטית מאוניברסיטת מישיגן, הודעה שקיבלה. על החתום: אדולף.
"אני יושבת בספרייה", מספרת טליה קאהן, סטודנטית מ-MIT, "פתאום מישהו מסתובב אליי, בלי שום פרובוקציה, ואומר לי: 'לא היו שום מעשי אונס ב-7 באוקטובר. הכל שקר. כל מי שנרצח, הגיע לו'. אחד מהפרופסורים אמר שמגיע לנשים להיאנס כי המדכא צריך להבין מה זה להיות מדוכא. ב-MIT ובסטנפורד ההנהלה העבירה תלמידים יהודים מאוימים לבתים מוגנים. אתה מבין? מפרידים את היהודים כדי 'להגן עליהם', אבל לא עוצרים את אלה שמאיימים".
"מיד אחרי 7 באוקטובר נשיא אוניברסיטת מישיגן שלח מייל", מספרת לודמיר, "ובו ההנהלה הביעה תמיכה ציבורית בנו, וזה דבר שמאוד לא נפוץ באוניברסיטאות. ועדיין, למרות מילות התמיכה, הם לא עושים כלום כדי לגרום לנו להרגיש בטוחים. שלט ענק של 'תחי האינתיפאדה' תלוי באמצע הקמפוס, וסטודנטים יהודים מרגישים לא בטוחים".
"לי אמרו שמעשי האונס היו מוצדקים", מספרת קלואי כץ, סטודנטית מאוניברסיטת קולומביה. "אני מתנדבת כבר שנים במוקד נגד הטרדות מיניות. רצינו לפרסם עדויות על אונס ופשעים מיניים נגד נשים ב-7 באוקטובר, אבל המוקד לא הסכים לשתף איתנו פעולה. המוטו של הארגון הוא קודם כל להאמין למתלוננות, חוץ מאשר אם הן יהודיות. קיימנו הפגנה שקטה של נשים עם שלטים כמו: 'אונס אינו התנגדות'. 'חמאס משתמש באונס כנשק' וכו'. צרחו עלינו, ירקו, איימו. אבל לא זזנו".
"כך נראים היום החיים של סטודנט יהודי בקולומביה", אומר הסטודנט איליי גלב: "כמו סרט פוסט-אפוקליפטי. פוסטרים קרועים של חטופים ועליהם מצוירים צלבי קרס או איברי מין, כולל על תמונות של תינוקות. בכל מקום סטיקרים בסגנון 'ציונות היא נאציזם'. מדורות במאהל. בלילות האנרכיה מוחלטת. זה מפחיד. צעקות, אלימות, זריקת חפצים. אחריי רדפו, קרעו מעליי את דגל ישראל, דרכו על הכיפה, אמרו לי, 'אתה המטרה הבאה', הניסו אותי מהקמפוס. אני הולך עם הכיפה והציצית ודגל ישראל כל הזמן. אנחנו אולי מעטים, אבל יש לנו כוח ואנחנו לא הולכים לשום מקום".
"קיבלתי הרבה איומים במוות", אומרת אוהב-ציון, "את נכנסת בבוקר לקמפוס ואנשים צורחים עלייך. יש כאלה שלא יעבדו איתך כי את יהודייה, או שאסור לך להזכיר את ישראל בעבודות כי תיכשלי. זה חונק".
טליה קאהן מ-MIT: "האנשים האלה מחנכים את הדור הבא של הבוחרים לשנוא יהודים, דמוקרטיה וערכים מערביים, לתמוך באינתיפאדה ולדחוף חוקי שריעה למערב. בעיניי זה מאוד מפחיד ומאוד לא הגיוני. הבחירות מתקרבות והכל הולך להיות אלים, מלא שנאה. אנחנו פוחדים לגבי העתיד של אמריקה והעתיד של היחסים עם ישראל. יכול להיות שהפסדנו את אמריקה"
"זה מתיש", מוסיפה לודמיר. "כי זה כל הזמן, בכל מקום. גם בספרייה, כשאסור לדבר, את מוקפת סטיקרים על המחשבים: 'ציונות היא נאציזם', 'מהנהר ועד הים', 'יש רק פתרון אחד: אינתיפאדה עולמית'. אני רוצה ללמוד רפואה, אבל קשה ללמוד ככה, כשכל הזמן שרים ומאחלים למותך".
יסמין, קלואי, טליה, דניאלה ואיליי הם חלק ממשלחת של כ-20 סטודנטים יהודים אמריקאים שביקרו בישראל בשבוע שעבר. הם סיירו בקיבוצים בעוטף ובאתר המסיבה בנובה, פגשו חיילים פצועים בבתי חולים, שמעו סיפורי גבורה, ולקינוח פגשו את ראש הממשלה ופוליטיקאים נוספים. אני פוגש אותם ביום האחרון של הביקור שיזם ארגון "עולמי", הפועל בקמפוסים בארה"ב, באמריקה הלטינית ובאירופה מאז 2012. ולמרות שצפיתי בשלל סרטונים וקראתי שלל דיווחים על המהומות בקמפוסים וגילויי האנטישמיות שם, קשה לשמוע את התיאורים מיד ראשונה. הם מראים לי סרטונים מפחידים של כנופיות רעולי פנים מתפרצות לכיתות, התפרעויות, צילומי מסך של איומים שקיבלו ועוד. תמיד חשתי שהאנטישמיות ליהודי היא כמו המים לדג, אבל כיליד ישראל הרגשתי כמו דג באקווריום, מוגן יחסית מצרות הים הפתוח.
הם חבורה של אקטיביסטים. יסמין אוהב-ציון הקימה מיזם של שולחנות עגולים נגד אנטישמיות, אירגנה משלוח ציוד למפונים ויזמה עצומה של סטודנטים יהודים שנשלחה לקונגרס. שני בני דודים שלה נלחמים עכשיו בעזה. דוד של דניאלה לודמיר, ד"ר דניאל לוי לודמיר ז"ל, נרצח בבארי. גם היא סטודנטית לרפואה, באוניברסיטת מישיגן. יזמה אירוע הסברה של המלחמה שבו השתתפו 1,000 איש ועוד כ-4,000 צפו בו דרך הרשת. לדבריה, התגובה על מות דודה הייתה אמירות שנאה.
איליי גלב, מקולומביה, נוהג לעמוד גאה עם דגל ישראל מול מחאות פרו-פלסטיניות וסופג אלימות. קלואי כץ, גם היא מקולומביה, יוזמת הפגנות ואירועי הסברה. טליה קאהן מ-MIT נולדה לאמא יהודייה ולאבא מוסלמי, אבל גודלה וחונכה כיהודייה ולמעולם לא חשה ספק בשייכותה ליהדות. "אני יהודייה שיודעת איפה האדמה שלי ומי העם שלי. נכון, אין לי פה משפחה, אבל אני ילידית בארץ הזאת. זה המקום שלי. קרא את התנ"ך, בן אדם". היא הקימה את ארגון "ברית MIT-ישראל" ומשמשת נשיאה שלו.
היהדות שלי שקופה עבורי, עבורם היא מלחמה יומיומית. כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם. לכולם, מלבד קאהן, משפחה בישראל וכולם ביקרו פה לא מעט פעמים בעבר, כולל במסגרת "תגלית".
אני שואל אותם איך הם התרשמו מהמצב הנפשי שלנו בביקור הזה, ומופתע מהתשובה. לפני כחודש פגשתי חבר שחזר מרילוקיישן, ולדבריו כולנו נראים כאילו עבר עלינו דחפור, מרוטים ועייפים, כועסים וחסרי סבלנות. אבל בעיני החבורה מארה"ב אנחנו משתקפים אחרת. "הדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני פוקחת עיניים בבוקר זה ישראל, והיא גם הדבר האחרון שאני חושבת עליו לפני שאני עוצמת עיניים", אומרת אוהב-ציון. "ולבוא לפה היה תהליך ריפוי. לא היה לי מושג מה תהיה האנרגיה. דמיינתי את החברה הרבה יותר מפורקת, אבל האחדות והאנרגיה פה פשוט אדירות. עם כמה שהיה קשה לבקר בקיבוצים ולשמוע את העדויות, היה מאוד מחזק לראות את השווקים והחופים והמסעדות מלאים באנשים. זה מראה שאנחנו לא מפחדים ולא נשברים. אנחנו חוגגים ורוקדים גם בשביל אלה שלא יכולים. זה דבר מדהים. לא ציפיתי לזה".
"כשאת פה, רואה כמה המדינה הזו יפה, כשאת פוגשת אנשים ששמים את החיים שלהם על הולד בשביל להגן עליה - זה מחזק ומרגש", אומרת כץ, "זה הוכיח לי עד כמה הלב שלי פה". היא מתכננת לעלות לישראל בשנה הבאה.
קאהן: "להיות פה זו הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שאני יכולה לנשום. להרגיש בטוחה, לא להסתכל מאחורי הכתף, לא לחוש מאוימת, נרדפת. אני מרגישה קרבה מאוד גדולה לכולם. עצם זה שלא צריך להסביר לאנשים מה מפריע לך ולמה את עצובה, מאוד מקל ומנחם. כולנו עוברים את זה יחד. נכון שהחוויה שלנו בקמפוסים לא מסוכנת כמו לאנשים פה, אבל החיים של כולנו התהפכו. למרות השוני, 7 באוקטובר קרה לכולנו ושינה לכולנו את החיים".
הם מספרים שראו את האנטישמיות עולה בקמפוסים הרבה לפני 7 באוקטובר. "זה היה כאילו בקטע אקדמי", מספרת אוהב-ציון. "לומדים טקסטים אנטישמיים ואנטי-ישראליים, מסבירים למה ישראל היא מדינת אפרטהייד. מה שהצית את האקטיביזם שלי היו היציאות האנטישמיות של קניה ווסט. תלמידה אחת כתבה עבודה תחת הכותרת 'קניה ווסט צדק', ובפנים היו משפטים כמו 'היטלר היה צריך לגמור את העבודה, היהודים הם נאצים'. היו תלמידים יהודים שהרגישו מאוד לא נוח. לטוליין יש מדיניות נוקשה מאוד בנושאי הכלה ואנטי-גזענות, אבל במקרה הזה הם לא עשו דבר. זה הרתיח אותי. אנחנו לא ראויים להגנה שלהם".
יסמין אוהב-ציון, סטודנטית בטוליין: "הרגשתי את האנטישמיות באוניברסיטה הרבה לפני 7 באוקטובר. אני נלחמת בזה הרבה זמן. תמיד היא הייתה יותר סמויה ועכשיו, מאז המלחמה, היא גלויה. בשבילי 7 באוקטובר היה קצת חוויה של 'אמרתי לכם', אנשים שאלו למה צריך את מדינת ישראל - בדיוק בגלל זה".
"גם במישיגן הייתה המון אנטישמיות לפני 7 באוקטובר", אומרת לודמיר. "צלבי קרס ליד בניינים יהודיים וגרפיטי אנטישמי ברחבי הקמפוס. במישיגן יש תנועה פרו-פלסטינית גדולה מאוד כבר הרבה שנים, תמיכה ב-BDS וכו'. ב-4 באוקטובר הייתה הפגנה בנושא ישראל והאפרטהייד, היללו שם טרוריסטים. אבל מאז 7 באוקטובר שום דבר לא דומה למה שהיה. אם קודם הייתה הפגנה אחת בחודש, עכשיו יש כמה בשבוע. ראינו חגיגות על הטבח כבר באותו היום, עוד לפני שישראל הגיבה ויצאה למלחמה בעזה". קאהן מספרת על "קיר האפרטהייד", תערוכה ניידת שעוברת בין הקמפוסים בארה"ב מאז 2016 - מעין מיני גדר הפרדה.
יש טענה שצריך להבדיל בין אנטישמיות לבין ביקורת על מדיניות ישראל. הרי גם בישראל נשמעים קולות נגד הכיבוש, וזה בסדר.
"באופן עקרוני יש כנראה הבדלים", אומרת לודמיר, "אבל בגל ההפגנות הזה קשה מאוד להבדיל ביניהם. ההפגנות הן לא נגד המדיניות הישראלית; הן מנסות למחוק את הקשר של העם היהודי לישראל וטוענות המדינה לא ראויה להתקיים. כותבים מחדש את ההיסטוריה של האזור".
"בקמפוסים שלנו", אומרת קאהן, "שמים דגש גדול על מדיניות של הכלה וגיוון. כחלק מזה נותנים הרצאות על היסטוריה שחורה וגזענות, רדיפת להט"בים, אפליה נגד שמנים, נכים - הכל. הכל, חוץ מאפליה נגד יהודים. תרבות ה-Woke, שבמסגרתה צריך להתייחס לכל אחד בתואר המתאים לו, רגישה לכולם, חוץ מליהודים".
הם מראים דוגמאות גם מהאוניברסיטאות האחרות. אז נכון, זה לא קורה בכל האוניברסיטאות בארה"ב - אבל אז מה? אלה אוניברסיטאות העילית. בארזים נפלה שלהבת, מה זה נפלה, הפילה את כל היער.
"את 'ברית MIT-ישראל' ייסדתי אחרי 7 באוקטובר", מספרת קאהן. "אחד הדברים שעשינו היה סקר בין כל הסטודנטים היהודים. בין 150 ל-200 סטודנטים פעילים, 425 כולל צוות ובוגרים. שאלנו אותם: האם שינית את ההתנהגות שלך מאז 7 באוקטובר? יותר מ-70 אחוז אמרו ששינו את ההתנהגות, מחביאים כיפה, ציצית או שרשרת עם מגן דוד, לא מדברים על ישראל. זה מטורף. אצלנו ב-MIT מעבירים אותך הדרכות נגד הטרדה. זה חובה, בלי זה לא נכנסים לבניין. אחת ההנחיות, לדוגמה, היא שאסור לקרוא לטרנס בשמו או בשמה הקודם, כי זה נחשב להטרדה. אבל בשימוע בקונגרס, אתה בטח זוכר, שאלו את הנשיאה שלי אם קריאה לרצח של יהודים היא הטרדה, והיא אמרה שזה תלוי בקונטקסט. זה אומר הכל. יש קבוצות שמקבלות יחס שונה לגמרי מהיהודים. הם מקבלות חסינות, אנשים עושים מה שהם רוצים בלי להיענש - מפריעים לשיעורים, מטרידים, מאיימים, מה לא".
"סיפרתי בכיתה שלמדתי שנתיים באוניברסיטת תל-אביב", מספרת כץ, "מישהו הסתובב אליי ואמר: 'מעשי האונס של חמאס היו מוצדקים'. המרצה שמע ולא אמר כלום. דיווחתי על הטרדה. הנשיא אמר משהו כמו, 'אני חושב שזה דוחה ונורא באופן אישי', אבל כלום לא נעשה".
"בסקר שעשינו באוניברסיטת טוליין, 55 אחוז מהסטודנטים היהודים אמרו שהם הרגישו לא נוח ללכת בקמפוס, חשו מאוימים, מוטרדים, רדופים", אומרת אוהב-ציון. "הרגשתי את האנטישמיות באוניברסיטה הרבה לפני 7 באוקטובר. אני נלחמת בזה הרבה זמן. תמיד היא הייתה יותר סמויה ועכשיו, מאז המלחמה, היא גלויה. בשבילי 7 באוקטובר היה קצת חוויה של 'אמרתי לכם', אנשים שאלו למה צריך את מדינת ישראל - בדיוק בגלל זה".
"האנשים האלה", אומרת קאהן, "מחנכים את הדור הבא של הבוחרים לשנוא יהודים, דמוקרטיה וערכים מערביים, לתמוך באינתיפאדה ולדחוף חוקי שריעה למערב. בעיניי זה מאוד מפחיד ומאוד לא הגיוני. הבחירות מתקרבות והכל הולך להיות אלים, מלא שנאה. אנחנו פוחדים לגבי העתיד של אמריקה והעתיד של היחסים עם ישראל. יכול להיות שהפסדנו את אמריקה".
שמענו וקראנו המון דיווחים על המתרחש בקמפוסים. מה לא מספרים לנו?
"הנרטיב הוא שאנחנו פוחדים, מתחבאים, מסתירים סממנים יהודיים. זה קיים, כמובן, אבל חשוב מאוד לדעת שיש אוכלוסייה גאה, חזקה וקולנית של סטודנטים יהודים שבאים ומפגינים ולא פוחדים", אומרת לודמיר. גלב, קאהן ואוהב-ציון מחזקים את דבריה. "אנחנו לא נכנעים ולא מתכופפים ולא הולכים לשום מקום", אומר גלב. "נכון שזה לא הרוב. רוב הסטודנטים לא רוצים לקחת חלק, אבל הגרעין הקשה - קשה".
8 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית נגד ישראל באוניברסיטת קולומביה
(צילום: Spencer Platt / Getty Images North America / AFP)
קשה, זה בטוח, אבל קטן. באוניברסיטת טוליין, לדוגמה, יש 2,500 סטודנטים יהודים (עד כדי כך שהיא מכונה Jewlane), שהם כרבע מהתלמידים, אבל להפגנה ממוצעת באים כ-150, ובארגון היוזמות לוקחים חלק לא יותר מעשרה סטודנטים. השאר פוחדים (או אולי פשוט לא רוצים), והאחוזים לא שונים מהותית באוניברסיטאות האחרות. גלב וכץ מספרים שבהתחלה היה קל יותר לארגן הפגנות גדולות, אבל הכוח הולך ונשחק, הולך ומתמעט. "הרבה סטודנטים לא באים להפגין איתנו כי הם לא רוצים שיצלמו אותם", אומר גלב ומראה סרטון של מפגינים רעולי פנים ועטויי כאפייה מצלמים את המפגינים היהודים, ולא בעדינות יתרה.
חשבתם לוותר?
"לא", הם עונים, נחושים. "אני לפני עלייה לישראל", אומרת כץ. "באמת שלא חשבתי להיות אקטיביסטית למען ישראל. אמרתי, אני תכף עוזבת. יכולתי להוריד את הראש למטה-למטה, אבל זה אפילו לא עלה על דעתי אחרי 7 באוקטובר. זה זמן קריטי. חשוב שהיהודים יהיו מעורבים".
ביקור המשלחת נמשך חמישה ימים. החברים ביקרו בעוטף, בנובה, בבתי חולים ועוד.
מה הכי הרשים אתכם?
"בי מאוד נגע הביקור באתר הנובה", אומר גלב. "מאוד חיכיתי להיות שם, לראות את זה בעיניים שלי".
"מה שאותי הכי הרשים", אומרת לודמיר, "היה לראות ישראלים יוצאים, מבלים, חיים את החיים".
מדחיקים.
"אולי, אבל גם זה מאוד הרשים אותי - הידיעה שלכל ישראלי, לכל אחת ואחד מהמבלים, יש סיפור שנוגע ב-7 באוקטובר. פגשנו חיילים שהיו בבארי באותו היום שבו הדוד שלי נהרג. הרגשתי שכולנו מחוברים".
"הביקור בכפר עזה היה הכי משמעותי עבורי", אומרת אוהב-ציון. "פגשנו את שמעון אלקבץ ששכל שם את בתו, הכניסו אותנו לחדר שלה. התפרקתי".
קאהן התרשמה ממפגש עם בחור שבבוקר 7 באוקטובר עזב הכל, לקח אקדח ונסע לעוטף והציל 150 איש מהנובה. "הוא לא היה חייב להיות שם, אבל הוא חזר שוב ושוב. לשמוע אותו הבהיר לי שבגלל זה אנחנו נלחמים. אנחנו לא יכולים להיכנע".
בנוסף פגשו חברי המשלחת את הנשיא הרצוג, את ראש הממשלה נתניהו, את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, את מנכ"ל משרד התפוצות אבי כהן, את השרים סמוטריץ' ושיקלי ועוד. מהסיפורים אני מבין שמרחו אותם טוב-טוב, כמו שמורחים את כולנו. המפגש עם נתניהו כבר תועד ועלה לרשתות (למחרת, אגב, הופצה ב-MIT עצומה הקוראת להרחיק את קאהן בגלל המפגש).
ראש הממשלה נכנס לפגישה אחרון, וכולם נעמדים על רגליהם. הוא היה זריז ותמציתי, חד וקולח. צ'ארמר. "מאיפה את?" הוא שאל את אחת המשתתפות, כמו בהופעה. "מ-MIT", ענתה לו. "אוי, כמה חבל", אמר. נתניהו, אני מתרשם, נתן להם את השואו המלא, שעוד עובד כנראה על יהודים אמריקאים בשנות ה-20. הם אפילו ביקשו ממנו חתימות.
איך התרשמתם מההנהגה האמיצה שלנו, האחראית, העשויה ללא חת?
הם מספרים שכולם היו נלהבים ותומכים מאוד. "כולם עודדו אותנו במאבק באנטישמיות, גיבו אותנו", אומרת כץ. "הקשר לישראלים חשוב לנו מאוד".
"סמוטריץ' היה מאוד נלהב", אומרת אוהב-ציון.
הוא דיבר איתכם באנגלית?
החבורה צוחקת במבוכה. נאום הגרנדמייזר שלו עדיין זכור טוב מאוד. אז לא, הוא דיבר בעברית. הם מראים לי וידיאו שבו כולם שרים יחד "עם ישראל חי". "נתניהו אמר לנו שזו לא רק הממשלה של ישראל, אלא של כל העם היהודי", אומרת לודמיר. "אחרי שקיבלנו כל כך מעט גיבוי ממי שאמור היה לגבות אותנו ולעזור לנו, התרגשנו לגלות שבצד השני של העולם יש ממשלה שאכפת לה מאיתנו, למרות שהיא באמצע מלחמה".
אני מודה שבשלב הזה איבדתי מעט משלוותי הידועה. ממשלה של כל העם היהודי? אני אומר לצעירים במרירות, אולי כדאי לכם לחשוב על זה שוב. זו הממשלה הכושלת ביותר בתולדות ישראל. לא אכפת לה מאיתנו, אז מכם יהיה אכפת לה? האנשים האלה לא לוקחים אחריות על כלום. החבורה מביטה בי, נבוכה.
"אנחנו לא מסכימים עם כולם, זה בטוח", אומרת קאהן. "אבל בשלב הזה מה שחשוב זו אחווה יהודית כללית. לשונאים שלנו לא אכפת אם אתה אוהב או לא אוהב את ביבי או למי הצבעת. הם רוצים להשמיד את המדינה. הם שונאים את כולנו. ככה נכנסנו לפגישה. הבנו שהם פוליטיקאים, אבל אנחנו באנו לשתף את הסיפורים שלנו, ולבדוק מה אפשר לעשות יחד כדי להילחם באנטישמיות".
מה הציפיות שלכם מהממשלה או ממדינת ישראל?
"אין לנו ציפיות ספציפיות או תוכנית סדורה", אומר גלב, "באנו לקבל תמיכה, לשתף, לקבל רעיונות. כל דבר יכול לעזור".
"מבחינתי", אומרת קאהן, "הציפייה היא שיהיה קו פתוח. לדוגמה, הצד השני עורך השתלמויות באיך להגביר את המאבק. הם מתאמנים בקיץ ואנחנו יודעים שבסתיו יהיה בלגן, בטח בזמן הבחירות. אנחנו רוצים חיבור לישראל. אולי להביא אנשים לארה"ב שיעודדו את הסטודנטים היהודים".
"חלק חשוב מהמשלחת היה להתחבר גם לעצמנו", אומרת כץ. "לא הכרתי אקטיביסטים יהודים ממקומות אחרים. עכשיו יכולה להיות לנו רשת בכל ארה"ב. ברור שאנחנו לא בפוקוס של נתניהו, אבל חשוב לנו להיות על הרדאר של ישראל. שיידעו מה עובר עלינו".
מהסיפורים שסיפרתם לי אני מתרשם שזו לא בעיה של הסברה. הבעיה עמוקה הרבה יותר.
"אני מסכימה", אומרת כץ. "מה גם שלצד השני יש מדיניות של אפס מגע. הם לא ידברו איתך, לא יביטו אליך. כלום".
"זה נכון שהסברה אינה ה-תשובה", אומר גלב. "התחושה שלי היא שאין פתרון. רק לנהל את הקונפליקט הזה אחרת. זה פאזל וההסברה היא רק חתיכה ממנו. אנחנו צריכים יותר מאשר רק הסברה".
מה אתם צריכים?
"אנחנו צריכים אנשים שיעמדו איתנו".
אם זה משחק של מספרים, אנחנו בבעיה קשה.
"ככה זה תמיד בהיסטוריה שלנו".
"ואנחנו עדיין כאן", אומרת כץ.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
