בתלמוד במסכת חולין יש דיון בשאלה איזה חלק מן היד יש לרחוץ לפני הארוחה, והחכמים מבחינים בין סוגי אוכל. וכך נאמר שם: "אמר רב: עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה". מה זה כתב החידה הזה? חוקר התלמוד הוותיק, דוד רוזנטל, טוען כי אין מנוס מלהניח שרב החווה בידו כשדיבר, וכך עשו גם מוסרי הסוגיה בכל פעם שמסרו את דבריו. הם 'דיברו עם הידיים'. רק כאשר הועברה המסורת שבעל פה לטקסט כתוב אבדה לנו המחווה הפיזית, ועימה גם המפתח לפירוש הטקסט.
'על הקיצור והשלמתו' הוא אחד מסדרת מאמרים של רוזנטל העוסקים כולם בתכנים שונים שנעלמו, הושלמו או השתנו במעבר מתורה שבעל פה לתורה שבכתב. מאמריו, שפורסמו במשך עשרות שנים והפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל של חקר התלמוד, קובצו עתה באסופה חדשה. כפי שמראה הדוגמה שלעיל, רוזנטל אוהב לעסוק בשחזור משמעויות נשכחות או כאלה שאבדו עם שינוי העיתים וגלגולי המסורות. כך למשל, התלמוד הבבלי מלא במסורות ארץ-ישראליות שהגיעו אליו על ידי חכמים שעברו מכאן לשם. אך המסורות לא עברו כלשונן אלא הותאמו לנוף החדש. לעיתים מדובר על התאמה להשקפות העולם (למשל העדפת הפלפול והחריפות בבבל, לעומת העדפת המסורת בארץ ישראל) ולעיתים על התאמה לנוף הפיזי ממש. למשל בסיפור חוני המעגל בבבלי נאמר שהוא ישן 70 שנה כשהוא מכוסה מעין אדם. ומה כיסה אותו? "משוניתא", תלולית עפר. והנה בגרסה שבתלמוד הירושלמי אין שום תלולית, ובמקומה חוני נכנס למערה וישן בה. אך בבבל אין מערות ואין סלעים וכוכים ("וכי אבנים יש בבבל?" שואל המדרש) אלא רק אדמת סחף שבין הנהרות, ולכן היה צריך להוסיף לסיפור תלולית ניסית. במאמרו 'תורת ארץ ישראל בתלמוד הבבלי', מראה רוזנטל כי כשם שאבנים הפכו לעפר כך מעיינות הפכו בבבלי לנהרות, וכך לא רק בסיפורים אלא אף בהלכות שדות והשקיה.
רבים מהמאמרים עוסקים בענייני נוסח המקורות, "הנקודה הארכימדית במדע התלמוד" שבלעדיה "עלול המחקר להפוך לפלפול ספקולטיבי". אין אלה מאמרים שווים לכל נפש, אך מי שיטרחו יבואו על שכרם. אחד החידושים הגדולים של רוזנטל הוא שהמשנה נשנתה מראשיתה בשני נוסחים, נוסח בבל ונוסח ארץ ישראל. לכאורה מתברר שנוסח ארץ ישראל, מקום עריכת המשנה, עדיף, אך רוזנטל מראה שלא כך הוא. החכם אבא בר אייבו (המכונה פשוט 'רב') מייסד ישיבת סורא, מגיע לבבל בשנת 219 לספירה, ומביא עימו (כלומר בפיו) את המשנה שזה עתה הושלמה, ומאז הפכה בבבל סמכותית. בארץ ישראל, לעומת זאת, המשנה מוסיפה להשתנות, בין השאר על ידי ממשיכיו של רבי בנשיאות. כך למשל במסכת עבודה זרה (ב,ו) נקבע כי "רבי ובית דינו התירו בשמן" כלומר התירו לאכול שמן של גויים (ואכן, עד היום שלומי אמוני ישראל נזהרים ביין ובחלב ובבישולים של לא יהודים, אבל לא בשמן, ושמנים איטלקיים משובחים ממלאים את מדפי החנויות הכשרות). אך משפט זה לא נמצא כלל במשנה הבבלית, אלא רק בנוסח הארץ-ישראלי, ועל פי עדויות שונות ניתן להוכיח שהוא נוסף בידי נכדו התקיף של רבי, ר' יהודה נשיאה, שעמל על שיפור היחסים בין יהודים לגויים.
כבר חכמי ימי הביניים הרבו לעסוק בנוסחי התלמוד הבבלי, והעירו על קטעים שונים שנוספו לגמרא מדברי פרשנים וסופרים. על האמרה הידועה "כל שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מ'צא'" (פסחים פו ע"ב) כתב ר' מנחם המאירי בפרובנס שהיא "הוספת ליצנים שהוסיפו בגמרא". יש גם טעויות, תוספות וחילופים רבים במסירה שנמשכת לאורך כל כך הרבה שנים, בתחילה שינויים שבמסירה חופשית בעל פה והחל מימי הביניים גם שינויים המאפיינים מסירה בכתב.
ומכאן לחקר הגניזה. מאות אלפי דפים שנמצאו החל מסוף המאה ה-19 בגניזה שבבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט, קהיר העתיקה, שינו תחומי דעת רבים, ובהם גם את חקר התלמוד והתקבלותו. מבחינת רוזנטל, הגניזה חשובה בראש ובראשונה בשל נוסחי המשנה והתלמוד העתיקים והמדויקים שבה. למשל, התלמוד הירושלמי (עבודה זרה ג,ג) מספר כי "ביומי דר' אבון שרון ציירין על פסיפסס ולא מחי בידון", כלומר בימיו של ר' אבון, בראשית המאה הרביעית לספירה, החלו לצייר דמויות על פסיפסים, וחכמים לא מחו כנגדם. הרי לפנינו עדות לפולמוס בין החכמים לפרנסי בית הכנסת על אמנות הפסיפסים אל מול האיסור לעשות פסל ותמונה. ציורי דמות אדם וחיות כאלה נמצאים לנו בפסיפסי בתי הכנסת בגליל מן המאות החמישית והשישית (ציפורי, חמת טבריה, בית אלפא, ולאחרונה גם חמאם וחוקוק ועוד), אך אין לדעת מה הייתה זיקתם של חכמים לבתי הכנסת הללו. ואילו כאן לפנינו עדות מראשית המאה הרביעית שחכמים התפשרו עם הנטייה (העממית? הלא רבנית?) לעטר את בתי הכנסת בסצנות צבעוניות. והנה, כל המשפט הזה נשמט בכתב היד השלם היחיד של התלמוד הירושלמי, שמוצאו מאיטליה, ונשתמר רק בקטע מזרחי שנמצא בגניזה.
עושר גדול יש כאן, ואף על פי כן הרבה ממה שיבקשו הקוראים אין כאן: תיאולוגיה, אידיאולוגיה, פוליטיקה, חברה. אין זה מקרה, אלא הימנעות מכוונת מעיסוק בתכנים לטובת התקדשות לבירורים פילולוגיים. הימנעות זו לא הייתה דרכם של חוקרי חוכמת ישראל באירופה, אלא נולדה כאן, בארץ ישראל, בהשפעת הפילולוגיה הגרמנית הנערצת ובניסיון להתרחק מהמחקר ה'דילטנטי' כביכול של המאה ה-19 וראשית ה-20. כך פתח יעקב נחום אפשטיין, שכונה על ידי ממשיכיו "אבי המדע התלמודי המדויק", את הרצאת המבוא שלו עם הקמת המכון למדעי היהדות בהר הצופים בשנת 1924: "ראש צרכנו הוא הספר, הספר המדויק" — כלומר ביקורת הנוסח ותו לא. ואכן מפעלו הגדול נקרא 'מבוא לנוסח המשנה', וכיוצא בו נהגו גם ממשיכיו. אל המציאות הזו נחשף הציבור בסרטו של יוסף סידר משנת 2011 'הערת שוליים', שמציג באופן סאטירי אך מדויק למדי את דמות החוקר הירושלמי שאין לו בעולמו אלא פילולוגיה.
ניתן לערער על ההנחה העומדת ביסוד מחקרים אלה שיש בכלל דבר כזה פילולוגיה 'מדעית' שלא כרוכה מראש בפרשנות. ובאמת בתחומים אחרים, עם היסטוריה מחקרית שונה, חקר המקרא למשל, לא נוצרה דיכוטומיה חריפה כזו בין עיסוק בפילולוגיה ובאידיאות. כיום הדיכוטומיה הזו אינה קובעת יותר את הטון גם בחקר התלמוד. עולמות חדשים של דעת נפתחו, אך בה בעת המיומנויות הפילולוגיות הולכות ונעשות נדירות. לא צריך, אם כן, להיות שמרן או ריאקציונר כדי להמליץ בחום על טעימה מענגת מן הפילולוגיה התלמודית הירושלמית הקלאסית שרוכזה בספר שלפנינו. •
אסופת מאמרים בחקר התלמוד // דוד רוזנטל } מאגנס } 892 עמ'
אין אלה מאמרים שווים לכל נפש, אך מי שיטרחו יבואו על שכרם. אחד החידושים הגדולים של רוזנטל הוא שהמשנה נשנתה מראשיתה בשני נוסחים שונים, נוסח בבל ונוסח ארץ ישראל
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
