"מי שמקבל צו גיוס, יקרע את צו גיוס, לא ילך. כל בן תורה פטור מללכת לצבא, גם מי שהוא בטלן ולא לומד. הולכים לצבא – מתקלקלים. יש שם חיילות, קצינים וניבול פה. יש שם דברים נוראיים" (הרב הראשי לישראל יצחק יוסף, חתן פרס ישראל לשנת 2024)
מחנה בקעות הוא כנראה המקום הכי חם על פני כדור הארץ. ככה לפחות מרגישים כשיוצאים מהמזגן אחרי נסיעה של שעה ומשהו בכבישי גב ההר בואכה בקעת הירדן. ידידיה בוסקוביץ, שמסיים בימים אלה טירונות בגדוד נצח יהודה ומתחיל את האימון המתקדם, כבר ממתין לנו ליד מסלול המכשולים. פניו נוטפות זיעה. באנו לשאול אותו איך זה להיות חייל חרדי, אבל השאלה הראשונה שעולה לי בראש היא איך לעזאזל אפשר להתאמן, או לחיות, בחום הזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בוסקוביץ יכול היה להיות עכשיו בישיבה וללמוד תורה. במקום זה הוא לומד איך לפתוח זיג ולהילחם בשטח בנוי. ולא שמישהו הכריח אותו. הוא בחר בזה. הנער הירושלמי בן ה-18, למד כל חייו במוסדות חרדיים. אך למרות שהתגייס לשירות קרבי, לא ויתר על לימוד תורה. חלק בלתי נפרד מהמסלול של לוחמי נצח יהודה, כמו גם הפלוגות החרדיות של הצנחנים ("חץ") ושל גבעתי ("תומר"), הוא שעת לימוד תורה ביום. "כבר ביום הראשון לטירונות מצאתי לי חברותא ללימוד, מישהו מהפלוגה שלי. התחלנו את מסכת מגילה, ועוד חמש דף אנחנו מסיימים", מספר בוסקוביץ בעיניים נוצצות, וכשהוא אומר "חמש דף" במקום "חמישה דפים" אתה מבין שהתאקלם היטב בצה"ל. "הראיון הזה", הוא אומר, "זה חלק מהשליחות שלי: להראות שאפשר לשלב אורח חיים דתי בצה"ל".
בשבועות האחרונים הצלם יובל חן ואני פגשנו חמישה חיילים חרדים שבחרו לעזוב את הישיבה ולהתגייס לשירות קרבי, ועוד קצין שחזר בתשובה, אבל לא הניח את נשקו. הם לא עשו זאת מתוך ניכור לעולם התורה – כולם קשורים בעבותות למקום שבו גדלו – אלא מתוך ידיעה שאין ברירה אחרת. "אנשים מתו כדי שאני אוכל לחיות פה, ממלחמת השחרור ועד לחרבות ברזל. הגיע הזמן שאתן את החלק שלי", מסביר שמואל עמר, מפקד בפלוגה המסייעת של נצח יהודה, שנלחם בעוטף ב-7 באוקטובר ואחר כך גם בעזה.
תנוח דעתו של הרב יוסף. אף אחד מהלוחמים שפגשנו לא "התקלקל" מרגע שלבש מדים. הם נותרו אדוקים כפי שהיו כשנכנסו בשערי הבקו"ם. כנראה איש מהם לא יישב בעתיד על כס הרב הראשי, אבל רובם הצהירו שהם מתכוונים לקבוע עיתים לתורה גם אחרי שחרורם מצה"ל. כבוד הרב מוטרד גם מכך שיפגשו בשירותם חיילות ושאר "דברים נוראיים", כהגדרתו. הוא יכול לישון בשקט: הצבא עושה הכל כדי שהלוחמים החרדים לא יבואו במגע כלשהו עם נשים.
זה המקום להבהיר: הלוחמים שצולמו ורואיינו לכתבה הם היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. הרוב המוחלט של הנערים החרדים אינו מתגייס, ולא מדובר רק על עילויים בתורה, אלא גם על כאלה שאינם מסוגלים לסיים דף גמרא.
מי שנמצא בתווך העדין שבין הממסד החרדי לבין צה"ל ומערכת הביטחון הוא יוסי לוי, מנכ"ל עמותת "נצח", שמלווה את חיילי המסלולים החרדיים ותומכת בהם לפני גיוסם, במהלך השירות ולאחר שחרורם בליווי של האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון ושל צה"ל. לוי, 33, גדל בבית חרדי ולמד בישיבת מיר היוקרתית. "שם הבנתי שאני לא לומד כל היום תורה ואמרתי: 'בוא נעשה משהו רציני'". הוא התגייס לנצח יהודה, יצא לקצונה, ובתפקידו הנוכחי, כסמג"ד מילואים בחטיבת עציון, לחם כמה חודשים ברצועת עזה. אף שעזב את עולם התורה, לוי מגדיר את עצמו כבעל השקפת עולם חרדית.
"אין שום צורך לגייס לומדי תורה", הוא קובע. "יש המון חרדים שלומדים באקדמיה ולא מתגייסים. יש אלפי חרדים שעובדים בשחור כ'דרייברים' ובכל מיני עבודות אחרות. זה לא לעניין. תשרתו בצה"ל שנתיים, תתרמו את חלקכם, ותעשו אחרי זה מה שאתם רוצים. אבל צריך לפעול בצורה חכמה. המגזר החרדי מונה כ-1.3 מיליון איש, אבל אין לך 1.3 מיליון לומדי תורה, גם לא חצי וגם לא רבע. אם תיקח שנתון של חרדים ותפלח אותו נכון, יהיו לך כמה עשרות אחוזים של לומדי תורה, וכמה עשרות אחוזים שלא באמת לומדים ואפשר לגייס אותם מחר בבוקר. גם החברה הישראלית תחיה עם זה בשלום. הרי לא רוצים להפוך את צה"ל לצבא חרדי".
הוא מסיים בנימה אישית: "כולם צריכים להגן על עם ישראל, חלק בלימוד תורה וחלק בצבא. התורה מגינה עלינו, אני מאמין בזה בכל מאודי, ואני רוצה שיתפללו עליי כשאני נכנס להילחם ברפיח. אבל מי שלא לומד ומתפלל, צריך לתת לו סטירה ולהעיף אותו לצה"ל מיד".
והנה שישה מקרים שמראים שזה לגמרי אפשרי:
קהילה: חסידות נדבורנה.
רקע משפחתי: "אנחנו שישה אחים ואחיות, הקטן בן שמונה והגדולה בת 24, אמא לשניים. אם לא הייתי מתגייס, גם אני הייתי כבר נשוי, כמו הרבה מהחברים שלי".
מסלול תורני: "תלמוד תורה עד גיל 13, ישיבה קטנה עד גיל 16, ולאחר מכן ישיבה גדולה".
איך הגיבה הסביבה לגיוס שלך?
"אני הראשון שמתגייס מחסידות נדבורנה. כשאמרתי למשגיח בישיבה שאני מתגייס, הוא ניסה במשך כמה שעות לשכנע אותי לרדת מזה. אמרתי לו: 'כמי שלומד תורה רק שעה-שעתיים ביום, אין לי את הפריבילגיה לא להתגייס'".
מה עשית בזמן שלא למדת?
"הייתי עובד מסביב. לא משנה מה-מו-מי. עסק אפור".
מה ההורים שלך אמרו?
"אבא שלי אמר: 'אולי תתגייס אחרי החתונה? אולי לא תלך ללחימה?' אבל הוא הודיע שיתמוך בכל החלטה שלי. לאמא היה יותר קשה. אבל המשפחה מכבדת, הם הגיעו לכל הטקסים".
מסלול צבאי: "התגייסתי במרץ 23' לטירונות גבעתי. אחרי חודשיים בטירונות חטפתי זיהום ברגל, וקיבלתי ג'וב בתל השומר. כשפרצה המלחמה אכלתי את עצמי: המחלקה שלי בעזה, המפקד שלי לשעבר נפצע קשה, ואני לא עושה כלום. בשביל זה התגייסתי? כתבתי מכתב למפקד הבא"ח והוא אישר לי לחזור ללחימה. התחלתי מחדש את ההכשרה עם מחזור נובמבר 23', ויצאתי לקורס חובשים. אנחנו עושים את הקורס בנפרד, בבא"ח כפיר, כדי לא להיות עם בנות. במהלך ההכשרה עשינו שבועיים תעסוקה מבצעית בעוטף, באזור כיסופים. בסיום מסלול נכנסים לעזה. אחרי שנתיים כלוחמים יש לנו פרק משימה שכולל השלמת בגרויות ולימודי תעודה. אין לי בגרות בכלל. לא למדתי מתמטיקה, לא אנגלית. כלום".
אתה יוצא הביתה על מדים?
"בהתחלה לא, אבל היום כן. מאז המלחמה אני גאה במדים. מה שכן, אני משתדל להגיע הביתה דרך רמת-גן, כדי לא לעורר פרובוקציות".
מה עמדתך לגבי גיוס חרדים?
"מי שמשקיע את כל זמנו בלימוד תורה, שימשיך ללמוד. מי שלא, כמוני, צריך לתרום את חלקו. אבל זה חייב להגיע מלמטה, חבר מביא חבר, ולא בכפייה".
מה התוכניות לעתיד?
"לעשות תואר, אני עוד לא יודע במה. אני אקבע עיתים לתורה, אבל לא אחזור לישיבה".
קהילה: חסידות בויאן.
רקע משפחתי: "גדלתי בשכונת רמות ג', הילד הכי קטן במשפחה של 11 אחים ואחיות. אחי, שגדול ממני בשנתיים, התגייס גם הוא לנצח יהודה ומשרת היום כקצין בקבע בפיקוד צפון".
מסלול תורני: "תלמוד תורה, ישיבה קטנה וישיבה גדולה. למדתי בכמה ישיבות עד גיל 18 וחצי, בירושלים ובביתר-עילית".
איך הגיבו ההורים והסביבה לגיוס שלך?
"רציתי לתרום לעם ולמדינה ולעשות שירות משמעותי. התלבטתי במשך חודשים ואחי עודד אותי להתגייס. להורים היה קשה. הסברתי להם שאני אתגייס לגדוד נצח יהודה, שיש בו את כל התנאים כדי לשמור על אורח חיים חרדי, אבל הם באו ממקום חסידי סגור, כך שאפשר להבין את החשש שלהם. כדי להקל על המתח, עברתי לדירת חיילים בודדים של עמותת נצח בקריית יובל. היום ההורים כבר מקבלים את זה שאני משרת בצבא ואנחנו בקשר טוב".
מסלול צבאי: "התגייסתי באוגוסט 23', וחודשיים אחר כך פרצה המלחמה. לקראת סוף האימון המתקדם נכנסנו לחאן-יונס ולחמנו שם שבועיים. יצאנו, עשינו מסע כומתה ועלינו לגדוד. אנחנו יושבים פה, במוצב ליד קיבוץ ארז. מדי פעם אנחנו נכנסים פנימה לשבוע-שבועיים ומבצעים פשיטות בצפון הרצועה. באחת הפעולות האלה נפלו סרן ישראל יודקין ז"ל, סמ"פ בפלוגה מקבילה, ואלי מסמ”ר אלי אמסלם ז"ל".
היו רגעים שאמרת לעצמך: "יכולתי עכשיו ללמוד בישיבה ובמקום זה אני פה בעזה"?
"הרבה. אבל אז אני אומר לעצמי שזה המקום שלי. אם אני לא אהיה שם, מי יהיה?"
איך נראה סדר היום ההלכתי שלך בפלוגה?
"יש לנו שלוש תפילות ביום. מניין. וכמעט בכל יום מגיעים לפה רבנים לשיעורי תורה. לכל אחד יש זמן ללמוד, ובבית הכנסת יש את כל הספרים שצריך. שבתות עם ארוחות, עם אווירה, שירי שבת".
מה עמדתך לגבי גיוס חרדים?
"אני לא חושב על זה ולא מתעסק בזה. עשיתי את הבחירה שלי בחיים".
מה התוכניות לעתיד?
"אחרי שאשלים בגרויות במסגרת הצבא אני רוצה לעשות תואר במחשבים: תכנות, מדעי המחשב, הנדסת תוכנה, נראה".
קהילה: חסידות ברסלב.
רקע משפחתי: "אני הקטן מתוך 11 אחים, בהם שבעה בנים. שלושה מאיתנו התגייסו: אחי הגדול היה סמג"ד בגבעתי וכיום מג"ד במילואים; אח נוסף היה צלף במסייעת של נצח יהודה; השאר עשו שירות לאומי. יש לי עוד אח שהוא עילוי רציני בתורה, כמעט סיים ש"ס בגיל 18".
מסלול תורני: "למדתי בישיבות חרדיות ואז עשרה חודשים במכינה קדם-צבאית חרדית של עמותת נצח, 'ניצוץ באמונה'".
למה החלטת להתגייס?
"הרצון היה שם מאז ומתמיד. כל כך הרבה נפלו במלחמות כדי שאני אוכל לחיות פה, אז הגיע הזמן שאתרום את חלקי".
מסלול צבאי: "התגייסתי במרץ 23', וב-7 באוקטובר היינו שבועיים לפני מסע כומתה. הקפיצו אותנו לדרום, וכשהגענו לקיבוץ רעים נפתחה אש לעבר האוטובוס שלנו. אנחנו פורקים ורואים כוח של מטכ"ל מנהל חילופי אש מול מחבלים שהתבצרו בבית. בקרב הזה נהרג רס"ן אריאל בן משה ז"ל. עברנו בית-בית וחילצנו אזרחים. משם המשכנו לבארי. כמות הגופות שראינו בקיבוץ הייתה מטורפת. אני אישית כיסיתי קשישה שנרצחה ושכבה בין השיחים. הריח של הגופות והמראה שלהן לא עוזב אותי. אחרי חודש בעוטף חזרנו לבא"ח, עשינו מסע כומתה והמשכתי להכנה למ"כים ולמ"כים. בין לבין נכנסנו לחאן-יונס ולצפון הרצועה.
"הגעתי לפלוגה המסייעת, שאיבדה שלושה לוחמים: הסמ"פ ישראל יודקין, אלי אמסלם ובצלאל קובץ זכרם לברכה. אני הייתי מפקד הכוח שפינה את בצלאל, חבר טוב שלי. שעתיים לפני שנהרג ישבתי איתו לסיגריה במגנן, צחקנו וסיפרנו בדיחות שחורות. זה היה פינוי מסובך מאוד, כשהפרמדיק נאבק על חייו בהאמר. אחרי כמה ימים נפטר. עכשיו אנחנו יושבים פה במוצב, מטר מהגדר, ונכנסים לפעולות בעזה. אתה יכול להיכנס לשבועיים או ליום אחד".
מה עמדתך לגבי גיוס חרדים?
"התורה שמרה על עם ישראל במשך כל הדורות. האם צריך גם את הכוח הצבאי? בוודאי. האם צריך להתגייס ולתרום? בוודאי. יש אנשים שלומדים תורה ומתמסרים לזה יומם ולילה, והם ראויים להערכה; ויש כאלה שלא לומדים תורה כל היום ואומרים: אני אתגייס לצה"ל. אבל הכי חשוב זה להפסיק עם כל המריבות והשיסוי. יש סיפור על האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, ש-11 ילדיו ואשתו נרצחו לנגד עיניו בשואה. לימים שאלו אותו למה הוא מתגעגע, והאדמו"ר אמר: 'אני מתגעגע לצעדות המוות כשהלכנו כולנו מגולחי ראש, אף אחד לא ידע שאני אדמו"ר, ולא ידעו מי ליטאי ומי חסיד ומי אפיקורס ומי כופר ומי מתבולל. ידענו רק שכולנו יהודים'. עצוב שרק המשרפות מזכירות לנו להתאחד, אם זה המשרפות של אושוויץ ואם זה המשרפות של בארי".
ידידיה בוסקוביץ, בן 18 בירושלים, חייל במסלול של גדוד נצח יהודה
קהילה: "שערי תבונה" בשכונת רמות.
רקע משפחתי: "אמא שלי גדלה בקיבוץ מעיין ברוך ואבא מאזור רמלה. הם הכירו בצבא וחזרו בתשובה לפני שנולדתי. אני השני הכי גדול מתוך עשרה אחים ואחיות. אבי הוא רב בישיבת בעלי התשובה 'בנין ציון'".
מסלול תורני: "למדתי בתלמוד תורה של השכונה ואחר כך עברתי בין כמה ישיבות. לא למדתי לימודי ליבה. כשהחלטתי להתגייס הלכתי לפרויקט היל"ה של העירייה, שמשלים בגרויות לנוער חרדי. אבל כשפרצה המלחמה הקדמתי את הגיוס ולא סיימתי".
איך הגיבה הסביבה לגיוס?
"אני הראשון מהאחים שמתגייס, ונראה לי שגם האחרון. אנחנו קהילה ליטאית מאוד סגורה. סבא וסבתא שלי הקיבוצניקים תמיד אמרו: 'לכו לצבא'. אבל ההורים ניסו לשכנע אותי להישאר בישיבה. כשהסברתי שאני הולך לגדוד דתי, זה הרגיע אותם קצת. אבא שלי, שהיה מ"פ בשמשון, אפילו עוזר לי ונותן לי עצות. כשהגעתי בפעם הראשונה הביתה במדים הוא צחק עליי: 'תתרחק ממני עם הריח של הבקו"ם'".
הם היו איתך ביום הגיוס?
"לא. היה קשה להם מדי עם כל הדוחק, בנים-בנות".
מסלול צבאי: "התגייסתי במרץ 24' ועשיתי טירונות במחנה פלס של בא"ח כפיר. אחרי ההשבעה נעבור לאימון מתקדם, שבסופו מסע כומתה. השאיפה שלי היא להמשיך לפיקוד. המ"מ שלי לחם ב-7 באוקטובר בעוטף והרג לא מעט מחבלים".
במה שונה הפלוגה של נצח יהודה משאר פלוגות המסלול של כפיר?
"אצלנו הכל בנים: מש"ק חינוך, מש"ק ת"ש. יש לנו זמן נפרד בחדר האוכל ואז דואגים שלא יהיו שם בנות. יש שלוש תפילות ביום ושעת לימוד. אחרי הצבא אני מתכנן להקדיש לפחות שעה ביום ללימוד תורה, אפילו חצי יום".
איך התגובות ברחוב כשרואים אותך במדים?
"מתחילת המלחמה יש הרבה יותר הערכה כלפי חיילים. באים אליי אברכים ברחוב ואומרים: תודה רבה, בהצלחה. כשאני עומד באוטובוס ישר מרימים לי מקום: 'בוא חייל, תשב'".
קהילה: חסידות קרלין.
רקע משפחתי: "גדלתי בכרמיאל במשפחה חילונית של עולי בריה"מ לשעבר, ובגיל 12 החלטתי לחזור בתשובה. סבא שלי, שהגיע ממשפחה חרדית, עודד אותי מאוד. הוא סיפר בכאב שברוסיה הסובייטית ניתקו אותם מהיהדות, ושהמשפחה שלו היו חסידי קרלין. אחד הרבנים בישיבה שלי היה חסיד קרלין, וכשסיפרתי לו שסבא רבא שלי היה באותה חסידות, הוא הפגיש אותי עם האדמו"ר. ככה הגעתי לקרלין".
מסלול תורני: "בסוף כיתה ח' הלכתי לישיבה קטנה בקריית-אתא, ובגיל 17 הצטרפתי לאחת הישיבות המפורסמות במגזר החרדי, 'אורחות תורה' של הרב שטיינמן בבני-ברק. בגיל 19 התחתנתי בשידוך. קיבלתי פטור מגיוס ולמדתי ארבע-חמש שנים בכולל כאברך. בשלב מסוים הרגשתי שאורח החיים הזה לא כל כך מתאים לי. תחום המדיה עניין אותי מאוד, אז הלכתי ללמוד אותו, ופתחתי עסק בשם KS MEDIA. יש לי אולפן ואנחנו מפיקים חבילות של סרטונים לאינסטגרם וסרטוני תדמית לנותני שירות כמו מאמני כושר, יועצים עסקיים, עורכי דין. רובם לא מהמגזר החרדי".
למה החלטת להתגייס?
"אחרי 7 באוקטובר הבנתי שגם אם אתה לא חייל, אתה צריך לדעת להחזיק נשק. ואז אמרתי: 'אני הולך לעשות מילואים'. אשתי אמרה: 'לא עשית צבא בכלל, מי ייקח אותך למילואים?' בדיוק התחילו פרסומות לטירונות של ב' של חרדים. הגשתי מועמדות".
מסלול צבאי: "ב-1 בנובמבר התחלתי טירונות 02. בעקבות המלחמה החליטו לקחת את כיתות הכוננות של כל היישובים בגזרת חטמ"ר אפרים ולהפוך אותם לגדוד הגמ"ר (הגנה מרחבית). בסוף הטירונות הצטרפתי לגדוד, ושלחו אותי לעשות השלמת טירונות לרובאי 03. הפלוגה שלנו אחראית על הגנת מודיעין-עילית וסביבתה. אנחנו עובדים במשמרות של שמונה שעות בסיורים רכובים, ובמקביל עושים אימונים והכשרות. אני לא רואה בשירות שלי שליחות אלא דבר בסיסי: לשמור על העיר ועל הבית שלי. ב-7 באוקטובר למדנו שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו ולא לסמוך על אחרים. והכל בסייעתא דשמיא".
אסף פלג, בן 45 מקריית-מלאכי, לשעבר מפקד צוות בדובדבן, הקים את כיתת הכוננות של עירו. נשוי ואב לשבעה
רקע משפחתי: "גדלתי בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, ההורים שלי הם 'חילונים גלאט כושר'. כמה שנים אחרי הצבא חזרתי בתשובה. אשתי ואני גרנו שבע שנים בקריית-מלאכי, וניהלנו משפחתון של 12 בני נוער בסיכון, כמו משפחת אומנה. הנער האהוב עליי ביותר נרצח בנובה. היום אני עומד בראש עמותה בשם 'קשר השותפות', שהאג'נדה שלה היא להשפיע חסד ולקרב בין חלקי החברה הישראלית על ידי נתינה. יש אצלנו גם דתיים וגם חילונים".
"לקרב בין חלקי החברה הישראלית" זה לא ביטוי מכובס להחזרה בתשובה?
"ממש לא".
מסלול צבאי: "סיימתי מסלול בדובדבן, יצאתי לקצונה והייתי מפקד צוות פורצים בשיא האינתיפאדה השנייה. יום אחד הייתה לנו היתקלות מטווח אפס עם מחבל בבית בחברון. אחרי זה, כשסרקנו את הבית, ראינו שהקיר שעמדנו לידו היה מלא חורים של כדורים, ואף אחד מהם לא פגע בנו. הנס הזה גרם לי להרהור תשובה, אבל זה היה תהליך ארוך. יצאתי מהאינתיפאדה עם משקעים, בדיעבד אני יודע שהייתי הלום קרב. הסתובבתי שלוש שנים במזרח, בעיקר בהודו, וכשכחזרתי המשכתי לעשות מילואים בדובדבן, במערך ההכשרות, ואחר כך בקריה. חצי שנה לפני תחילת המלחמה קיבלתי פטור ממילואים על רקע משפחה מרובת ילדים".
מה קורה מאז 7 באוקטובר?
"התעוררתי לאזעקות ולבומים של נפילות. רק אחרי שעתיים, בדרך למקווה, בחור לא דתי סיפר על הכאוס שקורה. אלה היו עדיין שברי מידע, לא מספיק כדי שאקח את עצמי ואת האקדח שלי ואסע לעוטף כדי להילחם על החיים של עם ישראל. עד היום זה אוכל אותי. זה פצע שהולך ומעמיק.
"עוד לפני המלחמה הייתה תוכנית להקים כיתת כוננות לקריית-מלאכי, אבל הפרויקט נתקע. אז גייסנו תרומות כדי לקנות ציוד, וכשהמשטרה נכנסה לתמונה, הצטיידנו גם בנשקים ארוכים. מאז אני לא זז בלי הנשק. היום יש לנו כיתת כוננות של 21 לוחמים מצוידים היטב, כולם רובאי 05 ומעלה. בנוסף יש לנו כוח משמר של 50 מתנדבים לא חמושים, שפועלים במסגרת השומר החדש. ואני פחות או יותר מפקד על כולם".
כשאתה שומע מפגינים חרדים אומרים "נמות ולא נתגייס", מה זה עושה לך?
"צער גדול מאוד. זה חילול השם".
