את רחבת הדשא בלב שכונת נאות הנביאים בשדרות, ואת בית הכנסת הקטן שפועל במקלט שבה, צפויים למלא בבוקר החג ילדים וילדות רבים כשספרי התורה בידיהם ושקיות הממתקים בכיסיהם, והם שרים בקול "שישו ושמחו בשמחת תורה", ומצרפים למעגלי הריקודים את העוברים והשבים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בבית הכנסת "ברית שלום כהנים", שכאן מכנים "בית הכנסת של הרב אזולאי", יצפו לחוגגים הרבים, אך המתפללים יודעים כי השמחה תלווה בתחושה מורכבת אחרי האסון שפקד את שדרות ואת יישובי עוטף עזה במתקפה הרצחנית של חמאס בדיוק שנה קודם לכן. כמה שלא ינסו לשמוח, לשכוח אי-אפשר.
חמישה מאלה שהיו שם בשמחת תורה הקודם נפגשו שוב באותו מקום, שנה אחרי, כדי לדבר על היום ההוא. "הבת שלי אמרה שהשנה חשוב לה שנהיה בבית, כי החברות שלה מחוץ לעיר רוצות לבוא גם ולשמוח אתנו", מספר נתן טולדנו (44), יליד העיר ואב לשישה. "אני לא יודע אם אצליח לרקוד ולקפוץ עם ספר התורה, אבל אם לא - יהיו מי שיעשו את זה בשבילנו".
"את תפילת ראש השנה פתחנו בבקשה 'תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה'", אומר יוסף איטח (60), אב לשמונה וסב לשתיים, גם הוא יליד שדרות. "זו הייתה שנה מטלטלת עם הרבה רגשות מעורבים, ואנחנו מקווים שהשנה החדשה תהיה אחרת".
"כמו שיוסי אומר", ממשיך רס"ב ראובן לוי (53), אב לארבעה, שהיה בבית הכנסת באותה שבת עם אחיינו, איתי אוחיון (27) מאשקלון. "זו הייתה שנה, זה לא האירוע הזה בלבד. בהתחלה מה שעברנו בבוקר החג, אחרי זה הפינוי מהבית והניתוק מהקהילה, ואז לחזור הביתה לתוך מציאות של בומים ויריות. כל מנהרה שמקריסים בעזה, כל מבנה שמורידים, מרעיד אצלנו את כל הבית".
בבוקר 7 באוקטובר התעוררו תושבי שדרות מרצף אזעקות צבע אדום חריג אפילו עבור מי שמורגלים בכך. "הייתי עם הבן שלי בבית ולאזעקות לא ייחסנו חשיבות", נזכר נתן. "הבית שלי כולו בטון אז לא הלכתי למקלט. לקראת שבע וחצי הלכנו לתפילה. באנו להתפלל כאן כי בית הכנסת הוא מקלט".
בדרכו לתפילה פגש רב בית הכנסת את אמיתי אורים, חייל בסדיר, תושב שדרות, שהיה חמוש, וביקש ממנו לבוא להתפלל איתם כי ייתכן שבעיר מסתובבים מחבלים. הוא הסכים. "זה היה נס. בלי אמיתי והחמוש הנוסף שהיה, כולנו היינו נטבחים", אומר אוריאל פוזיילב (83), אב לשניים וסב לשבעה נכדים ושלושה נינים, שמתפלל בבית הכנסת כבר יותר מ-30 שנה ומתלוצץ כשהוא מגדיר את עצמו "צעיר בית הכנסת".
דוד בן שימול (38) מתגורר בשדרות זה שנתיים ולרוב מתפלל בבתי כנסת אחרים, אבל באותו בוקר גם הוא החליט ללכת לבית הכנסת שממוקם במקלט. דוד, מ"פ במילואים בגדוד הנדסה של גולני, חש שמשהו אינו כשורה עם רצף האזעקות החריג. "הדלקתי את הטלפון לחכות להקפצה", הוא משחזר. "לקראת שבע וחצי הלכתי לבית הכנסת ולקחתי את האקדח. אשתי והילדים נשארו בבית. מדי פעם שמענו ירי מקלעי טנקים, והייתה לי מחשבה שיש חדירה באזור הגדר, משהו שהצבא מתפעל. לא חשבתי שהאירוע יגיע עד שדרות".
ראובן: "התחלנו את התפילה כשכל הזמן יש אזעקות. הבנו שהמצב חמור. אחד הבחורים שהיה פה רצה ללכת למשפחה להגיד להם שלא ייצאו מהבית. כשהוא יצא המחבלים ראו אותו וירו לכיוונו. הוא רץ חזרה לבית הכנסת וצעק 'מחבלים!'"
"ראובן, זוכר מה אמרת לי?", יוסף איטח נזכר לפתע, "אמרת: 'הנה התרחיש שדיברו עליו שנים, שיגיעו מחבלים מעזה, עכשיו זה קורה'".
נתן: "התקשרנו מהטלפון של דוד למשפחות שלנו ואמרנו להן לא לצאת מהבית. שכבנו על הרצפה ואמרנו 'שמע ישראל', חלק אמרו 'וידוי' כי חשבנו שאלה הרגעים האחרונים שלנו. ואז המחבלים יצאו ועברו לרחוב שבו אני גר. אחי הגדול עמרם, שהיה אצל אמא שלי בחג, יצא לכיוון בית הכנסת. הם רצחו אותו. ירו בו פעם אחת מרחוק ואז עשו וידוא הריגה. הם ניסו להיכנס לבתים"
דוד: "שאלנו את הבחור שיצא מה היה, והוא אמר שראה מישהו שלבוש כמו שוטר מג"ב, אמר לו שלום, ואותו אדם הרים נשק וירה עליו. דרכתי את האקדח ובאנו לצאת החוצה לראות מה קורה ואז אני שומע יריות לכיוון שלנו. ניסינו לסגור את הדלת אבל לא הצלחנו ממש לנעול אותה. חזרנו פנימה, תפסנו עמדות, אני מקדימה ואמיתי היה מאחוריי בכריעה, תפוסים על הדלת ומחכים למי שייכנס. אחרי כמה דקות ראינו מישהו מציץ לשבריר שנייה, גלוח ראש עם זקן ארוך, כנראה מפקד החוליה. אחרי זה התחיל ירי והשבנו אש. זה היה הקרב הראשון שנמשך כ-20 דקות".
נתן: "ישר נשכבנו על הרצפה. חלק נשכבו צמוד לארון הקודש, אחרים נכנסו לשירותים ונעלו את התאים".
ראובן: "פתאום אני רואה מהפתח צלליות, מדים מנומרים, מתקרבים אלינו. הם ירו לכיוון הקיר ודוד ואמיתי ירו לעברם. אחר כך הם זרקו רימון, ואז היה חושך ודלת הכניסה התעקמה והיה להם קשה להיכנס".
יוסף: "כשהחשיך חשבתי שאולי ככה לא יראו אותנו אם ייכנסו לעשות וידוא הריגה".
באותה שבת היה בבית הכנסת איתי, אחיינו של ראובן, שהתארח אצלו בחג. "התחבאנו בתוך השירותים", איתי משחזר. "כל ירייה שומעים חזק מאוד. שמנו ידיים על האוזניים. הריח של אבק השריפה מילא את האוויר. זה היה מפחיד".
ראובן: "כל אותו זמן דוד התקשר למשטרה. אמרו שניידת בדרך אבל אף אחד לא בא. לא ידענו אז מה קורה ברעים, בקיבוצים ואפילו ברחובות ליד. הוא אמר להם, 'אם אתם לא באים עכשיו ישחטו את כולנו'".
דוד: "כל פעם שמישהו ניסה להיכנס ירינו לעברו. בשלב מסוים הם זרקו רימון שחדר את הדלת ונפל מטר מאיתנו. התרחקנו ממנו, אמיתי ואני, כששנינו שומרים על מבט לכיוון הדלת.
"בינתיים הסתכלתי דרך הטלפון במצלמות האבטחה של הבית שלי וראיתי מחבלים עומדים בחצר. אמרתי שאני חייב לחזור הביתה. דילגתי מבית הכנסת למיגונית סמוכה עם האקדח שלוף ביד, ושם הסתכלתי שוב בטלפון וראיתי שהם יוצאים מהחצר. החלטתי לחזור לבית הכנסת. בדרך ראיתי מחבל במרחק 30 מטר ממני, ניסיתי לירות לעברו אבל לא פגעתי, ונגמרו לי הכדורים. כשהגעתי אמרתי לאמיתי שיוריד מעליו את הרצועה של הנשק כדי שאם הוא ייפגע אוכל לקחת ממנו את הרובה".
נתן: "התקשרנו מהטלפון של דוד למשפחות שלנו ואמרנו להן לא לצאת מהבית. שכבנו על הרצפה ואמרנו 'שמע ישראל', חלק אמרו 'וידוי' כי חשבנו שאלה הרגעים האחרונים שלנו. ואז המחבלים יצאו ועברו לרחוב שבו אני גר. אחי הגדול עמרם, שהיה אצל אמא שלי בחג, יצא לכיוון בית הכנסת. הם רצחו אותו. ירו בו פעם אחת מרחוק ואז עשו וידוא הריגה. הם ניסו להיכנס לבתים".
נתן מתקשה לדבר כשהשיחה מגיעה לאחיו. "עמרם היה בן 54, בן העיר שדרות. בגלל העבודה הוא שכר דירה בתל-אביב. הוא היה גרוש, אז בשבתות ובחגים הוא היה אצלי או אצל אמא שלי. בערב הוא היה איתנו ובבוקר נרצח. המחבלים הגיעו עם טנדר. אשתי אמרה שאחרי שהם חוסלו הוציאו מהרכב שלהם שקים על שקים של נשק".
כשהרגישו שהסכנה מאחוריהם, ראובן ואיתי יצאו מבית הכנסת ומיהרו הביתה. "לא רצו לפתוח לי", מספר ראובן. "אני צועק, 'זה אבא, זה אבא', והם לא יודעים אם יש איתי מחבלים. בסוף פתחו, והיינו בממ"ד עד למחרת".
דוד: "תוך כדי האירוע דיברתי בוואטסאפ עם המג"ד, שהיה בלחימה באופקים. אמרתי לו שאני בשדרות והוא שאל אם צריך פה עזרה. אמרתי שכן. בשלב מסוים הוא שלח תמונה של בית וכתב שיש שם אירוע של בני ערובה. זה נראה כמו בית פה ברחוב. לא הייתי מעודכן בחדשות, אז חשבתי שהמחבלים המשיכו לשם והרחוב נקי. הלכתי הביתה, החלפתי מחסנית, עידכנתי את אשתי במה שקורה בשקט, בלי שהילדים ישמעו, ועליתי לקומה העליונה, משם ראיתי את הכוח הצבאי הראשון שנכנס לעיר. ב-11 בבוקר כבר הכנתי תיק, וב-12:30 כבר הייתי בדרך למילואים".
בבית הכנסת נותרו מתפללים ספורים עד שעות הבוקר המאוחרות, אז הגיעו חיילים למקום. "אלה היו שעות שנעו בין ביטחון ותקווה שיהיה בסדר לבין ההבנה שזהו, נגזר עלינו המוות פה", אומר נתן.
יוסף: "זה חשש קיומי. לקחתי את הטלפון של דוד להתקשר למשפחה ואמרתי להם שאני בסדר, אבל רק רציתי להרגיע אותם. היה פחד".
אוריאל: "האמת, אני לא פחדתי אז. את מה שיוסף הרגיש אני התחלתי להרגיש רק אחרי יום-יומיים, כשזה צף פתאום. אז זה נהיה מפחיד".
נתן: "כשהחיילים הגיעו לבית הכנסת הם אמרו לנו לא לצאת עדיין, כי לא יודעים אם יש עוד מחבלים באזור. אחרי כמה דקות הם חזרו ואמרו שאפשר לצאת, אבל לא לחזור לבתים כי הרחובות לא טוהרו לגמרי. הם ליוו אותנו למרכז גוונים, מין מתנ"ס שנמצא פה ליד".
"התקשרו והציעו לי פינוי למלון, אבל אני לא עוזב את העיר", מכריז אוריאל בן ה-83. "עליתי לארץ ב-1991 ישר לשדרות. פה אני מרגיש הכי בטוח. לא רוצה ללכת לשום מקום אחר"
יוסף: "היינו שם עד 12:00, ואחרי זה כבר לקחתי את הבן שלי ורצנו הביתה. אבל, אוריאל, אתה חייב לספר איך טיפסת על הגדר כמו נער".
"נו, אמרתי לכם שאני הכי צעיר", אוריאל צוחק. "הגענו למתנ"ס והוא היה נעול. היו אזעקות ורצינו להיכנס למקום מוגן, אז אחד החיילים טיפס מעל הגדר ופרץ את הדלת. מה אני יכול לעשות? טיפסתי אחריו. מה שצריך לעשות עושים".
למחרת הם פונו משדרות, כל אחד למקום אחר, סוחבים איתם את החוויה הקשה שמי שלא היה שם איתם באותו בוקר לא יוכל להבין. "כשהתקשרו מהמילואים לגייס אותי הבנתי שאני בפוסט-טראומה ולא יכולתי ללכת", מספר איתי.
יוסף איטח: "במלון בירושלים פגשתי את אחת השכנות שאמרה שבאותו בוקר של החג היא ראתה אותי הולך לבית הכנסת, וכשהגיעו המחבלים חשבה שאנחנו לא בחיים יותר. איך היא שמחה לראות אותי חי".
אחרי 7 באוקטובר שדרות נותרה עיר רפאים במשך חודשים ארוכים. "אחרי שבועיים הגענו לקחת דברים מהבית", מספר נתן. "הכל היה ריק, חשוך ומפחיד. לא היה בחוץ אף אחד. אבל היה לנו פה את שומר העיר, אוריאל, שלא הסכים להתפנות".
"התקשרו והציעו לי פינוי למלון, אבל אני לא עוזב את העיר", מכריז אוריאל. "עליתי לארץ ב-1991 ישר לשדרות. פה אני מרגיש הכי בטוח. לא רוצה ללכת לשום מקום אחר".
דוד גויס למילואים ממושכים בעזה ולאחר מכן בצפון. אשתו והילדים פונו לירושלים. "אין ספק שהעובדה שחוויתי בעצמי את המתקפה הפכה את הכל למשמעותי יותר", דוד אומר. "שלחתי לחיילים שלי את התמונה של המחבלים מהחצר של הבית שלי. רואים אותם עומדים ומסתכלים, בית קרקע בלי סורגים. ילד שהיה הולך לשירותים או תינוק בוכה היה יכול לגרום להם להיכנס פנימה וזה היה נגמר אחרת. בפעילות השמדנו מפעלי רקטות, מחסני אמל"ח, משגרים שכוונו לעבר שדרות. זה דבר גדול".
את חלק ממחבלי הנוח'בה שהשתתפו בטבח פגש ראובן בתפקידו כלוחם כליאה בבית הסוהר שקמה. "מפקדת הכלא דרשה את המובן מאליו - לשמור על מקצועיות הכי גבוהה, בלי מניע אישי", הוא אומר. "לשדרות הם באו כגיבורים גדולים, אבל בכלא הם מתבכיינים ומבינים שיש אפס סובלנות כלפיהם".
נתן: "הכל מתערבב. זה מקום שהיה לנו בו נס, אבל לא לכולם. יש אבלות, יש אנשים שנפגעו, יש חשש. הכל מתערבב לקראת שמחת תורה".
איתי: "זה המקום שבו אני מרגיש את הקשר הקרוב לכל החבורה. בסוף עבר עלינו משהו ביחד. זה לא נגמר בבית הכנסת, זה המשיך בבית. היינו בממ"ד 26 שעות, כששומעים את היריות בחוץ ורואים איפה המחבלים מסתובבים. הזזנו את הארון שיחסום את דלת הממ"ד למקרה שיפרצו לבית. זו חוויה שרק מי שעברו אותה יכולים להבין אחד את השני".
דוד: "זה לא בית הכנסת הקבוע שלי, והחברים שלי לא מתפללים שם ביום-יום. יש חוויה אחת שאני לוקח איתי מהיום הזה. בבוקר החג, כשבאתי לבית הכנסת עם טלפון, אחד המתפללים הסתכל עליי במבט לא מרוצה. ראו על הפנים שלו שלא היה לו נוח עם הטלפון בתוך התיק של הטלית. כשהתחילו הקרבות זה היה הטלפון שאיתו כולם התקשרו למשפחות שלהם. כמה חודשים אחר כך הוא בא אליי הביתה וביקש סליחה על שלא דן אותי לכף זכות. מאז יש לנו קשר ידידותי וקרוב".
יוסף: "השנה אנחנו רוצים לעשות שמחת תורה עוד יותר שמח מכל השנים. יבואו הרבה בני נוער, ביקשנו שיהיו פה חיילים שיוסיפו תחושת ביטחון, וזה יהיה יום שמזכיר הרבה דברים קשים וכואבים לכולנו, אבל נשתדל לעשות חג שמח".
