ראש השנה הוא חג שבמוקדו תפילות בית הכנסת. רק טקס אחד ביום זה יוצא מכלל זה. בשעות אחר הצהריים של היום הראשון של ראש השנה יוצאים אנשים, נשים וטף לחיק הטבע, לים או לנהר, ואומרים יחד פסוקים ותפילות.
מופעו הראשון של מנהג ה"תשליך" בספר מנהגים אשכנזי מן המאה ה-14. המהרי"ל מספר שם, שנוהגים "לילך בראש השנה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו". טוב ויפה. אך אז הוא אומר שנהגו לזרוק גם אוכל לדגים וטוען שזה בעצם "חילול טום טוב", ומוסיף "גם אם יזדמן לו גוי אצל הנהר אל יקח ממנו לחם להשליך אל הדגים, משום דמוקצים הם לישראל". אך מדוע שיקחו לחם להשליך לדגים, הלא במנהג תפילה וכפרה מדובר?
2 צפייה בגלריה
(מצוות תשליך, תחריט מתוך ספר המתאר את מנהגי היהודים, שכתב בלטינית המומר יוהאנס פֶפֶקורן, נדפס בעיר נירנברג בשנת 150)
אלי פריימן, שניתח טקסים אשכנזיים בשלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה, טוען כי מקורותיו של הטקס יומיומיים למדי. הרבה מן היישובים היהודיים באשכנז היו על שפת נהרות, ובימי המועד הם נהגו לטייל להנאתם על גדות הנהר, ואף נפגשו שם עם גוים וכמותם השליכו אוכל לדגים לשעשוע. התשליך אינו אלא שדרוג של תרבות פנאי שהוענקה לו משמעות דתית ושעם הזמן הלך ונוצק בתבנית טקסית ממסדית.
ואכן, פוסקים שונים התנגדו למנהג זה, בדיוק משום שהיה אירוע חברתי נינוח. כך למשל כותב בעל ערוך השולחן במאה ה-19: "ויזהירו שלא ילכו נשים. ובמקומות שהולכות — מוטב שאנשים לא ילכו כלל. דבלאו הכי יש מתרעמים על זה בזמן הזה". הרמז בסוף מתייחס להתנגדות לתפיסות העממיות שסביב הטקס. כפי שכותב הרב ישעיה הורביץ במאה ה-17: "ואוחזין בכנף בגדיהם ונוערין בהם וסוברים בדעתם שעל ידי זה יוכל האדם לנער כל העבירות שעשה כל השנה. וחס וחלילה לחשוב כן. וכן הוא באמת חילול שם גדול בפני האומות שיודעים מזה".
מה קשורות "האומות"? ובכן, את מנהג התשליך באשכנז מתארים לא רק יהודים, אלא גם נוצרים המביטים בהם. פריימן מציג ציטוטים רבים המלמדים על הריטואל והמשמעויות שניתלו בו. הנה כך מתאר את המנהג בשנת 1530 יהודי מומר שם אנטוניוס מרגריטה כחלק מפולמוסיו כנגד מנהגי היהודים: "רבים מהם, נשים וגברים וגם הילדים הולכים למים זורמים... מרימים את כל בגדיהם, מנענעים אותם היטב... בזמן הנענוע הם עומדים מול המים בכיוון הרוח כך שהחטאים אמורים לזרום הלאה במהירות עם המים או לעוף במהירות עם האוויר. את הדברים המגוחכים האלה הם לוקחים מהפסוק במיכה בפרק השביעי". פרידריך הס, יהודי מומר ופולמוסן נוצרי גם הוא, מתאר בסוף אותה מאה את הדברים כך: "אחר כך הם הולכים למים זורמים, כולם הולכים: איש, אישה, משרת, ילד ומשרתת, צעירים וזקנים. מנערים את בגדיהם ואומרים תפילה הלקוחה מדבריו של הנביא מיכה. המלומדים מביניהם אומרים אותה בעברית. והלא מלומדים בגרמנית פשוטה... העם הפשוט מתפלל כך: אני שופך את החטאים שלי לקרקעית הים שלא יזכרו אותם ולא יביאו אותם לפני אלוהים, בשם אלוהים אמת, אמן. ואז חושבים ההמונים העקשנים שכל החטאים שחטאו במשך שנה נשטפים עם המים". והמלומד הפרוטסטנטי יוהנס בוקסטורף כותב: "כאשר הם רואים דגים הם מחשיבים את זה לסימן טוב, מרוב שמחה, קופצים באוויר, מנערים את הבגדים שלהם בחוזקה וזורקים את החטאים שלהם על הדגים כדי שהם ישחו איתם הלאה כמו האייל בברית הישנה שרץ עם חטאי העם למדבר".
מדוע חשבו משתתפי הטקס שעוונות יכולים להישטף עם המים או להינשא על ידי הדגים? ניתן לקשור זאת לדת העממית באשכנז, אך אני מבקש לטעון שהדברים עתיקים הרבה יותר. המפתח להבנתם נמצא בפסוקים שקוראים בשעת התשליך, כפי שמעידים כל הכותבים לעיל. הפסוקים לקוחים מסוף ספר מיכה, והם נקשרו לימי התשובה והיו חלק מן התפילות, הרבה לפני שנולד התשליך (שקיבל מפסוקים אלה את שמו): "מִי אל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ. לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם".
הפסוקים אינם מהנביא מיכה במאה השמינית לפני הספירה, אלא סיום שירי שהוצמד לנבואותיו ושעוסק בחסדו של האל. כדרכה של שירה מקראית הפסוקים מאופיינים בדימויים דחוסים ותקבולות. הנה פירושם: האל נֹשֵׂא עָוֹן, כלומר סוחב אותו עבורנו. אבל העוון נותר בעינו. מה עושים? הרי האל חָפֵץ חֶסֶד ולכן לא מחזיק את אַפּוֹ, כלומר זעמו, לָעַד. אם כן, צריך למצוא דרך להיפטר מן העוונות, החטאים והפשעים שלנו. איך? האל יִכְבֹּשׁ, כלומר ימעך אותם תחת רגליו, או אפילו טוב יותר, ישליכם בִּמְצֻלוֹת יָם. מה עומד מאחורי דימויים אלה?
המפתח הוא עיקרון המונח בתשתית החשיבה המקראית, שניתן לכנותו חוק שימור החטא. על האל נאמר שהוא "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" (שמות לד,ו), כלומר האל נושא עבור האדם את פשעו, אך לא מנקה, מבטל, את הפשע. את נשיאת העוון, טען חוקר המקרא ברוך שוורץ, יש להבין ממש כנשיאת משא. משא החטא כבד, כדברי קין לאלוהים "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא" — כבד לי מדי. האל עוזר לאדם לסחוב את חטאיו. על כן, כשהתורה אומרת שאיש "חֶטְאוֹ יִשָּׂא" או שאישה "תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ" לבדם, ללא סיוע האל — זו קללה. אך החטא נשמר במצב "מוקפא", ועל כן הוא יחזור לרדוף בעתיד את החוטא או את צאצאיו. לכן מיד לאחר "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" נוסף: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים..." — חטאו של האב ישוב להתנקם בצאצאיו.
ואם תשאלו, ומה לגבי חזרה בתשובה? האם תשובה אינה מבטלת את החטא, ובכן התשובה הקצרה היא — לא. בתורה, כפי שהראה חוקר המקרא דויד למברט, התשובה אינה מסלקת חטאים אלא באה רק לאחר העונש. ראו למשל את הפסוקים בדברים פרק ד: "וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים, וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם... וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ... וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". אחרי העונש, אחרי הגלות הנוראה, אחרי שיישארו רק מעטים, אז תבינו סוף-סוף, ואז תבקשו את ה' והוא יקבלכם בחזרה. אבל כל זה אחרי העונש, לא במקומו.
אך האם יש אפשרות אחרת? האם יש דרך לנקות את החטא לגמרי, להעלימו ולא רק לדחות אותו זמנית? זו בדיוק התכלית של טקסי יום הכיפורים. במקור הכוהני בתורה, יום זה אינו אלא מנגנון משוכלל לסילוק החטאים מן המקדש. על כן מופיעות בו שתי טכניקות יוצאות דופן: הראשונה היא התזת ("הזאה" בלשון התורה) דם הקורבן בתוככי קודש-הקודשים. בדרך כלל לא נכנסים לנקות את קודש-הקודשים עצמו. זה פשוט מסוכן מדי, שהרי האל שוכן שם. אך אחת לשנה נכנסים כדי להזות שם מדם הקורבנות ובכך לטהרו מהטומאות. ואם זה לא מספיק, יש מנגנון חזק יותר: שילוחם של העוונות "לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז,י), מחוץ למקום יישוב. מטעינים את העוונות על גבו של שעיר, תיש, ושולחים אותו למדבר, משם לא ישובו.
זהו גם ההקשר של קריאת הפסוקים מסוף ספר מיכה. הרי מדובר שם על השלכת החטאים למצולות הים, והים, בדומה למדבר, הוא מקום שממנו העוונות לא יוכלו לשוב. עתה נבין גם את תיאורו של בוקסטורף, שקראנו לעיל: "וזורקים את החטאים שלהם על הדגים כדי שהם ישחו איתם הלאה, כמו האייל בברית הישנה שרץ עם חטאי העם למדבר".
ההשוואה ליום הכיפורים מלמדת אותנו, שגם מאחורי התשליך ניצבת למעשה תיאולוגיה שלמה. הוא התפתח אמנם ממנהג עממי, אך זה פגש מצוקה יסודית ועתיקה (לוח השנה מזמן לנו לא מעט מפגשים כאלה בין תרבות פנאי לשאלות יסוד תיאולוגיות, כגון מחיית המן בפורים, מנהגי חירות בליל הסדר ועוד). קריאת הפסוקים ממיכה, המופיע בכל תיאורי התשליך, אינם רק קישוט ליטורגי, אלא ביטוי מילולי לבעיית הבעיות של ימי הדין. מיכה מציג את הפתרון באופן רטורי — אלוהים כאילו ישליך החטאות למצולות הים — אך המנהג האשכנזי תרגם זאת לפעולה ממשית.
שני הטקסים הללו, זריקת העוונות לים בראש השנה ושילוחם למדבר ביום הכיפורים, מבקשים להתמודד עם אותה בעיה עצמה: איך נפטרים מן החטאים כך שלא ישובו לרדוף אותנו. אמנם, ביום הכיפורים מדובר בטקס מקדשי, ואילו כאן בטקס מאוחר ו"עממי", אך אלה גלגולים של אותו רעיון. אפשר לראות בו רעיון פרימיטיבי, אך אפשר גם לזכור שהשאלה כיצד מתמודדים עם קיבעונות העבר ואילו טקסים יכולים לשחרר אותנו לקראת עתיד אחר, מלווה אותנו לאורך ההיסטוריה, והיום, יש אומרים, יותר מתמיד.
ספרו של ישי רוזן-צבי "ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל" יצא בהוצאת כנרת זמורה דביר
אפשר לראות בזריקת העוונות לים רעיון פרימיטיבי. אך אפשר גם לזכור שהשאלה כיצד מתמודדים עם קיבעונות העבר ואילו טקסים יכולים לשחרר אותנו לקראת עתיד אחר, מלווה אותנו לאורך ההיסטוריה, והיום, יש אומרים, יותר מתמיד
פורסם לראשונה: 00:00, 02.10.24
