חובש חרדי, לוחם ביחידת עילית וקיבוצניק שגדל על ברכי השומר הצעיר נפגשים בכביש. בעולם הקודם שלנו זה היה יכול להישמע כמו התחלה של בדיחה. בימים הללו זה מפגש שורדים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הם נפגשים לראשונה מאז הבוקר ההוא. מחליפים מבטים, מחפשים סימני זיהוי שנצרבו בזיכרונם, ואז מתאחדים לחיבוק אחים.
3 צפייה בגלריה
("חבל שלא לחצתי יותר חזק על הגז". אלי רוט (משמאל) מחזיר לאסף אורן את התיק שנשאר אצלו בבוקר ההוא; בתמונה הקטנה: חיבוק מהלוחם ש' | צילום: הרצל יוסף)
"אחים מהחיים, אחים לכל החיים", פוסק אלי רוט (29) נהג-חובש באיחוד הצלה שפינה כל אחד מהם, בנפרד, מלב התופת לבית החולים.
"אתה היית הראשון שלי שפניתי", הוא אומר לאסף אורן, תושב קיבוץ גן שמואל, ולופת את גופו הכחוש, "ב-10:00 פיניתי אותך ואת חבר שלך, ממך חטפתי את הסטירה!"
"ממני?", אסף מופתע.
"כמה פצועים פינית באותה השבת?", שואל סמל ש', שנפצע בכפר עזה, ולרגל המפגש יצא מעזה.
"בין 40 ל-50", משיב אלי, "אבל את אסף בחיים לא אשכח בגלל שממנו קיבלתי מידע ראשוני. באמבולנס הוא וחבר שלו סיפרו על מסיבה עם המון הרוגים. הייתי בטוח שהם על סמים קשים. מסיבות טבע וטראנס זה פחות העולם שלי".
את רוט, נשוי לאיילה, אב להדס (3) ולמיכאל (שנה וחודשיים), כנראה פגשתם קודם.
החרדי הראשון שכיכב ב"נינג'ה ישראל". אסי עזר הדביק לו את הכינוי "נינג'ה דוס". רגע לפני הגמר, כשנפל, כתב למעריציו: "בורא עולם לא רצה שאלחץ על הבאזר".
בבקרים עובד רוט במפעל לייצור ספרי קודש, ועד שעות הערב מנהל קיר טיפוס בירושלים ומאמן ילדים עם צרכים מיוחדים. בין לבין הוא מתנדב באיחוד הצלה כחובש וכנהג אמבולנס וביחידת האופנועים.
ב-7 באוקטובר הם התארחו אצל חמותו בירושלים. "כמו תמיד, ישנתי עם טלפון ומכשיר קשר פתוח", הוא משחזר, "ובבוקר, לפני האזעקה הראשונה בירושלים, השכן, שהוא קצין במוקד, מצלצל: 'יש מלחמה בדרום, האמבולנס מתחת הבניין, המפתח בגלגל, אתה יוצא'".
אלי נסע לביתו, לקח את הציוד – אקדח, סט קרמי, קסדה. ברגע האחרון דחף עוד שתי מחסניות. "בדרך ראיתי חובש שהולך לבית הכנסת עם הטלית. קראתי אליו 'בוא צדיק, תעלה'. הוא שאל מה קרה, עניתי 'מלחמה'. זה היה דיוויד בדר, החובש שטיפל בך", הוא אומר לאסף.
"בפעם הראשונה בחיי נסעתי על 180 קמ"ש. הכבישים היו ריקים, רק כוחות הצלה וצבא, בצומת חלץ חסם אותי רכב עם חיילים שפרקו פצועים. העלינו אותך ואת חבר שלך".
אנחנו יושבים על ספסלי העץ בחניון רעים. אלי, אסף והלוחם ש' יותר שותקים ממדברים. שלושה זרים, ובכל זאת השבת השחורה חיברה ביניהם בעבותות של חיים.
"נו, הבאת לי את התיק?" שואל אסף שכבר שנה מסתובב ללא תעודת זהות מפני שהתיק שלו נשאר באמבולנס. אלי מוסר לו את התיק. כשאסף פותח, הוא מוצא בו שאריות קנאביס. "לפני שנה זה נחשב ללא חוקי", הוא מגחך, "היום אני חי על גראס רפואי. זה מה שעוזר לי לתפקד".
אסף אורן, סטודנט למוזיקה ופילוסופיה שעובד במכבסה של גן שמואל, ציין ב-9 באוקטובר את יום הולדתו ה-30. "ועוד איך ציינתי", הוא ממלמל, "קיבלתי את החיים בחזרה".
אז הוא נהג לנובה ברכב של הקיבוץ עם שני חברים: אורי ("למדנו יחד בבית הספר האזורי בעין שמר") ובר שכטר ז"ל ("שלוש שנים מעלינו"), שהיה אמור לנגן במסיבה. "היה לנו לילה מעולה שהסתיים ב-6:30 בבוקר. בר תפס לי בכתף, הצביע לשמיים ושאל מה זה. אמרתי 'פיצוצים, יירוטים, לא יודע, נזוז'. לרגע לא חשבנו להישאר.
"ברגע שיצאנו מהרחבה, התחיל צבע אדום. כולם נשכבו מתחת לפופים ולרשתות, צפופים. כשהיו כמה שניות שקט, אמרתי לבר ואורי 'אנחנו זזים'. אורי ואני קלטנו איזו פרצה בגדר, זחלנו תחתיה והגענו לאוטו מהר. היינו בין הראשונים שיצאו מהחניון. נסענו בשיירה של 30 מכוניות לכיוון תל-אביב. בר נהג, אני לידו, אורי מאחוריו".
מתחת לאש.
"השמיים היו מלאים בטילים, והשיירה התחילה להתקצר, אנשים עצרו במיגוניות. החלטנו לתת גז. כשהתקרבנו למפלסים חטפנו את האמבוש הראשון. הנוח'בות שמו מחסום, כמו משולש של משטרה. בשנייה הראשונה חשבתי שזה צה"ל, עד ששמעתי סאונד יריות, וראיתי אותם יורים בחלונות. צעקתי 'יורים עלינו!' אורי ישר הוריד את הראש. האוטו המשיך לנוע לתוך המחסום. כמה שניות אחר כך בר צעק 'איי'. הוא חטף צרור. הורדתי את הראש מתחת לקו של החלון וחטפתי ביד ימין".
אסף משתתק. קשה לו לשחזר. אלי, חובש-נשאר-חובש, מביא לו מים. מציע להסתובב קצת בשטח. אסף צועד לעבר רחבת הנובה שבה רקד. בשובו, הוא לוקח אוויר וממשיך.
"כשפתחתי עיניים ראיתי את בר בכיסא הנהג בתנוחה לא טבעית. קפצתי עליו, נתתי לו סטירות, צרחתי שיתעורר. לקח לי שתי שניות לקלוט שהוא כבר לא. הכדורים המשיכו לשרוק מעליי, אז הורדתי את הראש, נשכבתי על הברכיים של בר, ביד שמאל לחצתי על הגז ועם היד השנייה, הפצועה, הזזתי את ההגה. לא ראיתי לאן נוסעים. האוטו המשיך עוד קצת, איזה 50 מטר, עד שהתהפך ונתקעתי בגג. כל הדלתות נפתחו.
"אורי ואני נשכבנו בתעלה, צמודים. כשהרמתי את הראש ראיתי שהמחבלים עוברים בין המכוניות, מוודאים הריגה או מעמיסים אנשים.
"במשך שעתיים שיחקנו אותה מתים. הם הלכו לאורך הציר, שמענו את הצעדים ופשוט עצרנו את הנשימה. מהרכב שמעתי שוב ושוב את 'אקווריוס', מתוך 'שיער' – הרינגטון שלי. כשהם התרחקו, אורי קפץ לכבות את האוטו. הנוח'בות שרפו מכוניות שהתמלאו בעשן, ומי שיצא מהן נורה".
ותוך כדי, הייתה את ההתמודדות עם פציעת הירי. "כשהכדור נכנס זה הרגיש כמו מכה נורא-נורא חזקה. כשהאדרנלין פחת התחילה תחושה של נמלול. הרגשתי שהזרוע הולכת להתנתק או משהו כזה, וככה המשכתי לשכב, כשמסביבי שלולית דם. החזקתי את עצמי בכוח עד שהגיע כוח טקילה. בקור רוח הם הרימו את אורי ואותי, השכיבו אותנו בשדה שמעל לתעלה ושמו לי חוסם עורקים. הרגשתי שאני מתחיל להתערפל. הטקילות המשיכו, ואנחנו נשארנו בשדה עוד שעתיים.
"אורי שכב על הצד וניסה לעצור מכוניות. הרבה ג'יפים עם חיילים עברו על פנינו, ואמרו שהם נכנסים להילחם ולא מוציאים פצועים. כשאורי ראה איזה פרייבט מתקרב הוא קפץ ונופף. ישבו בו שני קצינים. אורי נראה מאיים, וברגע הראשון כיוונו אלינו את הרובים".
למה לא צעקתם בעברית?
"הקצינים התקרבו לאורי ואמרו לו 'תגיד את האל"ף-בי"ת', אבל הוא לא הצליח לדבר עד שירד על ברכיו והוריד את החולצה, בנוהל של כניעה, ואמר 'שמע ישראל'. אני לא דיברתי בגלל שכבר הייתי אאוט, רק הסתכלתי על השמיים.
"מהפרייבט העבירו אותנו לאיזה טנדר. במשך הנסיעה צעקו שם 'צה"ל, צה"ל', כדי שלא יירו עלינו. הגענו לעמדת האמבולנסים, העלו אותי לאמבולנס שלך, ואני זוכר שכל הזמן אמרת 'אני לוקח אותך, אל תדאג', כדי לשמור אותי בהכרה. אני גם זוכר ששאלתי אותך יותר מפעם אחת איך קוראים לך. קיוויתי שיום יבוא ואוכל להגיד תודה למי שהציל אותי".
"אני זוכר שהעלו אותם", אלי ממשיך אותו. "הזקן של אורי היה מלא בקוצים והוא סיפר בדמעות על המסיבה. הבאתי אותך לאסותא אשדוד ועוד לפני שהאמבולנס נעצר אנשים פתחו לי את הדלת לראות אם הילד שלהם שם.
"טעיתי כשחשבתי שאתה מסטול ולא מחובר", אלי אומר לאסף.
"הייתי בסמים שמחברים", אסף משיב, "והייתי מפוקס. עובדה שקלטתי את הטילים לפני שכיבו את המוזיקה. זה גם מה שעזר לי לשחק מת, ולהגיד שמע ישראל".
"אמרת שמע ישראל?", אלי מתלהב.
"כן! כששכבנו בתעלה אני, השמו"צניק, אמרתי שמע ישראל בפעם הראשונה בחיים. אורי התחיל להגיד ואני הצטרפתי אליו. זה הדבר היחיד שנשאר לעשות. אתה כאילו משתמש בכל מה שיש לך כדי לקבל עוד רגע מהחיים האלה".
ואז הם מתחבקים.
"חזרתי לכביש, הדרך הייתה מלאה מחסומי המשטרה. מכשיר הקשר קרס מקריאות. קיבלתי משימה, יש לי מטרה – לדהור קדימה, לא לעצור ברמזורים אדומים, לחלץ, לפנות וחוזר חלילה. עקבתי אחרי השלטים, והאמבולנס שלי מזגזג בין גופות. בתחנת המשטרה באופקים פתחו בית חולים שדה קטן. משם פיניתי בנגלות, כל פעם חמישה-שישה".
אחר הצהריים הוא הגיע לכפר עזה. "עכשיו תורי?" שואל סמל ש', בן 21, לוחם מגלן שהגיע למפגש על אזרחי ועם נשק. "אני מתנצל מראש אם הסיפור שלי יהיה פחות דרמטי מזה של אסף", הוא מקדים. "דווקא את מה שעשוי לעניין אסור לי לחשוף".
ב-7:00 בבוקר הוא הוקפץ מביתו במושב לכפר עזה. במהלך טיהור הבתים נורה בזרועו הימנית. "תחשבי על הבחור הכי חזק שאת מכירה – לא, זה לא אני – לוקח פטיש חמישה קילו אדום מהכבשן, ומוריד על היד שלך הכי חזק. עפתי. ברגע הראשון חשבתי שזה ביי-ביי, אבל אז שמתי לעצמי חוסם עורקים ופשוט החזרתי ירייה. המשכתי להילחם עם הקליע בזרוע עד שפינו אותי לשער. משם עליתי לאמבולנס של אלי, שלקח אותי לצומת חלץ, וממנו פינו אותי במסוק לתל השומר".
"איך לא עשינו סלפי?" סמל ש' עוצר, מוריד לאלי כאפה הגונה. "היה לי טלפון בכיס. הייתי כולי אדום מדם, עם חורים במדים. אם היינו מצטלמים היה לי מה להראות לילדים. מה אני אראה להם? את הצלקת?"
"אחרי כמה ימים קיבלתי שקית עם הציוד שהשארתי באמבולנס של אלי. קסדה ומשקפי מגן מלאים בדם. יצא מלך!"
"יצאת גיבור!" אלי מחליק איתו כיף. "היום אתה יותר פוחד?"
"כן", ש' משיב, "אני יותר בודק את המחסה לפני שאני מסתתר. אבל בכללי – כן, זה מפחיד להילחם".
סמל ש' ואסף, שהגיעו לעוטף כדי לפגוש את אלי, הם רק שניים מהעשרות שהציל באותו היום. רק שניים.
"יצאתי מהבית ב-8:00 בבוקר בלי לצחצח שיניים וחזרתי בראשון לפנות בוקר. לא אכלתי, לא שתיתי. תדלקתי שלוש-ארבע פעמים, כל פעם פול טנק", אלי מתאר.
עכשיו הוא מחבק את שניהם, אחד בכל צד, שואל אם מצאו זמן לברכת הגומל והם, בתגובה, שואלים איך יביעו את תודתם.
"תהיו טובים", הוא מחייך, "ובעזרת השם נצא גם מזה".
