שנה מאז פרוץ המלחמה, שהחלה בגיוס מילואים נרחב, נשים רבות מהציבור הדתי-לאומי מצטרפות בימים האחרונים לקריאה לממשלה – לפעול להרחבה משמעותית של מעגלי המתגייסים לצה"ל גם מהחברה החרדית, ולהקל את העומס שנוצר על המשרתים. ליוזמה, שהחלה בקבוצת נשים בודדות, הצטרפו כבר יותר מ-2,000 בנות זוג ואימהות ללוחמים החוות על בשרן את העול הכבד, הן שעל החיילים והן בעורף.
"האיש שלי, הרב אורי ליפשיץ, עשה כבר יותר מ-250 ימי מילואים", מספרת עפרה מהקיבוץ ראש צורים בגוש עציון. "הבן שלי, אמיתי, קצין בסיירת גבעתי, היה מהכוחות ששיחררו את נחל עוז ואחרי זה השתתף בתמרון ממושך בעזה. יש לי בן נוסף שלומד בישיבת הסדר ועתיד להתגייס בחודשים הקרובים. עברנו שנה מטורפת. הבן והאיש שלי לא היו בבית, שניהם היו בדרום כל הזמן ולא דיברנו ימים על גבי ימים. בזמן הזה, בצל הדאגה והחרדה, אני מחזיקה את הבית, עבודה ועולם שלם שמנסה לשמור על שגרה".
עפרה מספרת ש"אורי הוא אלוף-משנה במיל', רמ"ט חטיבה 5, וגם מראשי ישיבת ההסדר שיח באפרת, כך שעולם התורה לא זר לנו, להפך. אנחנו חיים מציאות שבה התורה מצווה אותנו לצאת לקרב ולהגן על המדינה. בן-גוריון נתן פטור למאות לומדי תורה בשביל להציל את התורה, היום צריך להציל את המדינה. העורף קורס. זו מלחמת מצווה של ממש. אני רואה את מה שקורה אצל חברות שלי. יש אימהות שחודשים נשארות עם קטנטנים בבית. הכוחות נגמרים. אנחנו צריכים עוד אנשים".
עפרה מכירה את המורכבות בעולם החרדי, אך מאמינה כי היא ניתנת לפתרון. "לא יכול להיות שאנחנו נמשיך לתקצב את אחינו החרדים", היא אומרת, "מגזר שנוטל ולא נותן. אם הם לא רוצים להתגייס, אז שלא יקבלו תקציבים. מי שמתגייס יתוגמל ומי שיוצא למילואים – יתוגמל עוד יותר. אני מציעה לתגמל ישיבות שבהן מתגייסים עוד יותר ממה שמתגמלים היום, ואני מאמינה שכך נראה שינוי".
עד הקצה
במצב דומה נמצאת נעה מבורך, תושבת לוד, אמא לארבעה ילדים. "בעלי תומר הוא רופא קרבי, משרת כ-250 ימים בגדס"ר כרמלי", היא מספרת, "הוא פסיכיאטר ילדים באיכילוב ומפעיל גם קליניקה משלו. אנחנו חותמים שנה מלאה בתחושה של זכות להגן על המדינה שלנו. יש לי סבא וסבתא שברחו מהשואה ושמעתי הרבה את הסיפורים שלהם. היום יש לנו צבא וזה כל כך משמעותי. אבל יש לזה גם את הצד היומיומי. הפכתי השנה לסוג של אם חד-הורית לארבעה ילדים. הייתי צריכה להתחיל בינואר עבודה חדשה שחיכיתי לה, ופשוט הודעתי להם שלא אגיע כי אין לי סיכוי להחזיק משרה כזאת במציאות שנוצרה. נפגענו גם כלכלית, למרות שלא חסר לנו כלום ואנחנו לא מתלוננים".
שירות המילואים כרופא מכביד על המשפחה ועל תומר באופן אישי. "כשהוא סיים קורס קציני רפואה", אומרת מבורך, "שאלו אותו לאן לשבץ אותו, והוא אמר 'איפה שצריך'. אמרו לו שהכיוון הטבעי הוא קב"ן, אבל קב"נים לא חסר. צריך רופאים קרביים ולשם הוא שובץ. לא ידענו אז מה זה אומר. היום אנחנו מבינים שזה תפקיד שלוקח אותו לקצה לא פעם. זו מעמסה פיזית, סחיבת ציוד רפואי כבד על הגב, הקמת מרפאה, להיות בעומק השטח. זה מאמץ גדול, לא תמיד יש מי שיחליף אותו ולא תמיד יש לנו קשר איתו. כשהבנות הולכות לחברות ורואות משפחה שבה אבא נמצא, הן מתכווצות. חשבתי שהמדינה צריכה לטפל ביצירת עתודות, להרחיב את מעגל המשרתים. במקום זה היא מביאה חוק שהוא יריקה בפרצוף. איך לא עשיתם את זה שנה שלמה?"
מבורך מוסיפה: "בחיים לא אגיד לתומר לחזור הביתה, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. זו מלחמת מצווה, מלחמה קיומית. המציאות שבה מנסים להעביר תקציבים וכספים למי שמראש לא הולך לשרת, מרסקת את המדינה, את החברה, את המשרתים בחזית והמתמודדים בעורף".
היא פונה לשר בצלאל סמוטריץ', שאמור לייצג את המגזר שלה ותומך למעשה בפטור. "הוא צריך להבין שמדובר בהמשך הקיום של מדינת ישראל", מבורך אומרת, "גם מבחינת הערבות ההדדית שבה. שום מהלך פוליטי לא עומד כשווה ערך לפירוד החוקי דרך השוויון בנטל. לשמור על הקואליציה יש המון דרכים. לשמור על עם ישראל – פחות".
אין כוחות
נעמה שלם, תושבת אור עקיבא, מיוזמות התארגנות "שותפות לשירות – נשים דתיות לשוויון בנטל", מספרת גם היא על השנה המורכבת כאמא ללוחמים. "יש לי בן בדובדבן, בקורס חובשים", היא אומרת, "יש לי שני בנים שכל המלחמה היו בלב השטח, בקבע ובסדיר. שלושה ילדים שהיו חלק מהמלחמה. חווינו את הדאגה, את החרדה. בלי כוחות נוספים פשוט לא נחזיק מעמד. אנחנו קוראות קודם לציבור החרדי. דווקא מתוך תחושת האחדות, אנחנו שואלות איך הם יכולים לעמוד מנגד ולא להיות שותפים למילואים. הקריאה השנייה שלנו היא כלפי הקואליציה שמתכננת להעביר חוק שמעשית יעניק פטור לכל מי שהוא חרדי, גם אם הוא לא לומד בכלל בישיבה. זה יביא לקריסת העורף ולפגיעה בציבור המשרת".
ד"ר תהילה אליצור מירושלים, גם היא ממובילות היוזמה, מספרת: "האיש שלי מגויס ואני מחכה כל רגע לטלפון. הבן שלי מגויס לחטיבה של יוצאי גולני, ובן נוסף נמצא בשירות בסדיר בנח"ל. גם החתן והבן הגדול היו מגויסים לאורך המלחמה. אני בעצמי באה ממשפחה שכולה, האח הגדול של אבא שלי נפל ב-1968. בחפצים שלו מצאו חשבון נפש שכתב בערב יום כיפור באותה שנה, דברים שהוא רוצה להשתפר בהם במצוות. בין השאר הוא רצה לשלב יותר לימוד תורה. סבא שלי אמר מעל הקבר שלו: 'אתה למדת תורה יותר מכל המשתמטים'. גדלתי על זה. אמרו שקודם הם ישולבו בשוק העבודה, באקדמיה, והצבא אולי פחות בוער. ואז ב-7 באוקטובר חטפנו סטירת לחי. בחורף, כשכל המשפחה שלי הייתה מגויסת ואני הייתי חלק מצוות של ניחום אבלים שעבר בבתי משפחות שכולות, שלחתי מכתב אישי לאימהות חרדיות וקראתי להן לגייס את הילדים שלהן. ניסיתי לעורר משהו. מתוך זה הבנו את חשיבות הקול של נשים דתיות".
ד"ר אליצור מסכמת: "כולנו חיות בעולם של תורה. לא רק שהיא לא אוסרת על גיוס, היא מצווה עליו. אנחנו לא מוכנות לקבל יותר את המשוואה שזה או לימוד תורה או גיוס לצבא. להפך, זה בא ביחד. ומעל הכול יש משפחות שקורסות. לא יעלה על הדעת שבעת הזאת הממשלה תחוקק חוק שקובע שיש סתירה בין לימוד תורה לשירות צבאי".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.10.24
