זה היה ערב יוצא דופן, שהמחיש שמשהו גדול קורה בציונות הדתית. מי שהגיע לפני כמה שבועות לגשר המיתרים בירושלים, נתקל במחאה בהשתתפות מאות נשים דתיות. הן סחבו אלונקות, וכפי שנוהגים חיילים שמתקשים להמשיך ולסחוב, גם הן קראו בצעקה “חילוף”.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הן ספגו אבידות אישיות קשות במלחמה הזו, ולהפגנה הזו הן באו בתחושה שהגיעו מים עד נפש, כי ככה זה לא יכול להמשיך. הציונות הדתית נכנסה מתחת לאלונקה מיומה הראשון של המלחמה, אבל היא עדיין לא רואה שם את אחיה החרדים. וכשחוקי השתמטות מקודמים ללא בושה, לנשים דתיות-לאומיות נמאס לשתוק.
כל זה קורה כי הציונות הדתית בצומת. מצד אחד, היא מכירה בחשיבות לימוד התורה, אבל צופה מתוסכלת בציבור החרדי, שמנהיגיו מנסחים חוק גיוס שכולו השתמטות. בסוגיית שחרור החטופים – רוב הקולות במגזר נוהגים לציין כמה חשוב שכולם יחזרו הביתה ומהר, אבל מקווים שזה יקרה בפעולה צבאית ולא בעסקה. כשעולה שאלת המחיר של עסקה אפשרית כזו, הנחרצות שמאפיינת את הציונות הדתית מוחלפת בסימני שאלה.
ואולי גם בעייתי להגדיר את הציונות הדתית מודל 2024, שבה הסקאלה התרחבה הרבה מעבר לאותו מגזר מצומצם, זה שנשלט על ידי אליטה אשכנזית וכיום עדות המזרח מהוות נתח מרכזי בתוכו. למשל, ללי דרעי.
אחרי נפילתו של רס"ל (במיל') סעדיה דרעי, בקרב ברצועת עזה בחודש יוני האחרון, הפכה אמו ללי לאחד הקולות הבולטים בציונות הדתית. היא עולה מצרפת שהפכה לפעילת ליכוד מאז שנת 96', ואף שימשה כראש המטה של גלית דיסטל אטבריאן בחודשים שבהם כיהנה כשרת ההסברה. והיא גם תושבת עלי, היישוב שהפך לסמל המחיר של המגזר במלחמה הזו, עם תשעה נופלים בני המקום ועוד 27 נופלים מבוגרי המכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי.
"חלק מהמשימה של הבן שלי בעזה הייתה לנסות להציל חטופים", אומרת דרעי השבוע. היא סיסמוגרף מצוין לקריאת השינויים הטקטוניים שעוברת הציונות הדתית בשתי הסוגיות העיקריות שעל הפרק: שחרור החטופים וחוק הגיוס, שעשוי דווקא להכשיר השתמטות חרדים. "שבוע לפני שהוא נהרג, הוא ביצע פעולת הסחה עם החטיבה שלו במשימה להצלת חטופים ובניסיון להחזירם הביתה. זו תמצית ההוויה שלו בשנה האחרונה, אנחנו מגויסים בכל מאודנו, וכבר מגיעים לשחיקה אישית ומשפחתית גדולה מאוד, כשאנחנו מוכנים לעשות הכל, אפילו להקריב חיים, למען אחינו החטופים".
המוכנות לעשות הכל כדי לשחרר חטופים נכונה לרבים במגזר שמגויסים מתחילת המלחמה. שיח לגבי עסקה אפשרית, שתכלול שחרור אסירים עם דם על הידיים – ממנו מנסים להימנע. "הציונות הדתית מעמידה את הכלל לפני הפרט", מאבחנת תמר אסרף.
גם היא תושבת עלי, לשעבר דוברת המועצה האזורית מטה בנימין, חוזרת בתשובה שגדלה בבית חילוני ברעננה ונישאה לאייל אסרף, אל"ם במיל' וקצין מוערך ששימש כסגן מפקד חטיבת גולני וסגן מפקד אוגדה 36. היום הם הורים לשני בנים לוחמים ביחידות מובחרות, וגם החתן שלהם קצין לוחם בשירות קבע.
בשבוע שעבר נפל בלבנון סגן עברי דיקשטיין, קצין בחטיבת גולני. הוריו, צופיה ואילן, חברים קרובים מאוד של הזוג אסרף. בימים שאחרי השבעה, ניכר שתמר אסרף מושפעת מנפילתו בדבריה. "עוד לפני המלחמה, באורחות חייה, הציונות הדתית העמידה את ערך הכלל לפני הפרט. מצד אחד, זה מביא אותנו לתפיסת תפקיד מאוד משמעותי במלחמה, ומצד שני גם שם אותנו בעמדה מורכבת מול סוג מסוים של עסקת חטופים, ככל שיש בכלל עסקה על הפרק".
האמביוולנטיות שמייצגת אסרף באה לידי ביטוי גם במחקר של מיזם "המדד", בראשות שמואל רוזנר. בספטמבר האחרון נבדקו עמדות הציונות הדתית ביחס למלחמה, במחקר שבו הוצגו לנסקרים אמירות ציבוריות מהשבועות האחרונים והם התבקשו לומר עד כמה הם מזדהים איתן. 50 אחוזים מהמגזר ענו שהם הכי מסכימים עם האמירה "החטופים יקרים מאוד לליבנו, אבל הדרך היחידה להחזיר אותם היא לנצח במלחמה". 41 אחוזים הכי הסכימו עם האמירה "אנחנו מוכנים לכל עסקה הגיונית להשבת החטופים, וחמאס פשוט לא מעוניין".
"חלק גדול מהמאבק לשחרור חטופים מעמיד את הפרט לפני הכלל", אומרת אסרף. "והקמפיין הוא כזה בצדק, אם חס וחלילה הייתי אמא לחטוף או חטופה, הילדה שלי הייתה הדבר היחיד שהייתי רואה לנגד עיניי. מנגד, אנחנו חיים במציאות שבה אנחנו שולחים את הילדים והבעלים שלנו להילחם. אז אנחנו לא רק אחד בפה ואחד בלב, אנחנו מעשית מעמידים את הכלל לפני הפרט. אני אומרת את זה כאמא לשני בנים לוחמים, שלא ישנה בלילות, אבל שולחת אותם בכל זאת להילחם".
"אילן דיקשטיין, אבא של עברי ז"ל, שהוא גם קמב"ץ במילואים של פיקוד הצפון, אמר את זה מאוד חזק ומדויק", היא אומרת. דיקשטיין נפל ערב פרשת חיי שרה, שבה מתואר מותה של הראשונה מבין האמהות, לאחר סיפור עקידת יצחק. "אילן אמר, 'אני לא אברהם אבינו, לא שמתי את הבן שלי על חמור והעליתי אותו להר, אבל כשאני חושב על זה, ידעתי בדיוק איפה הבן שלי נמצא. ברמת נ.צ. עם 12 ספרות. ידעתי מי האויב ולאן שולחים אותו'. ואתה עושה את זה למרות זאת, כי כל תפיסת העולם שלנו היא שהכלל הוא מעל הפרט".
ואיפה תפיסת הכלל לפני הפרט פוגשת עסקה לשחרור חטופים?
"במקום שבו עסקה עלולה להציל את הפרט אבל במקביל לפגוע בכלל, שם אנחנו לא מרגישים נוח להיות שותפים".
וזו ליבת הדילמה הסרוגה. האכפתיות שמובעת במגזר כלפי החטופים היא בהחלט אמיתית, אבל תומכי עסקה לשחרורם תוהים מה שווה האכפתיות אם היא לא מובילה להבנה שפעולות צבאיות הרואיות הן מבורכות, אך אלה לא מהוות תוכנית עבודה להחזרת 101 חטופים, כשכל דקה מכריעה חיים ומוות.
זו לא רק מחשבה פנימית, גם כלפי חוץ – תמונות של חטופים לא מציפות את הנוף ברבים מהיישובים שמזוהים עם הציונות הדתית. "ברחובות עלי אין כמעט שלטים של חטופים", אומרת אסרף. "זה עורר בי מחשבה, מה חזק יותר - לראות שלטים מול העיניים, או להתפלל עליהם שלוש פעמים ביום? בשני המקרים יכולה להיות שחיקה, וכל אחד מנסה בדרך שלו לזכור כל הזמן ולפעול לשובם כמו שהוא מאמין שנכון".
ואיך נראית הדרך שלך?
"אני חברה קרובה של מישהו ממשפחות החטופים, הראיתי לו שאצלי בסידור יש פתק עם שמות החטופים ושאני מזכירה אותם. אי-אפשר לומר שאנחנו לא משלמים מחיר כבד במלחמה הזאת. אכפת לנו מאוד מהחטופים ואנחנו גם בתוך תהליך של הידוק הקשר עם משפחות חטופים. ועדיין, עם כל האכפתיות, זה לא אומר שבהכרח נהיה מוכנים לכל עסקה שבהמשך עלולה לסכן את עם ישראל".
זו לא דרך יפה לומר שלא תסכימו לשום עסקה?
"הלוואי שהמנהיגים שלנו, שיש להם אחריות גדולה בהקשר הזה, יצליחו להגיע לניהול נבון של המלחמה ולמצב שבו תהיה עסקת שחרור חטופים שלא תסכן אותנו מבחינה ביטחונית, כמו שקרה בעסקת שליט למשל".
הרבה דברים לא היו שגרתיים בביקור של סמוטריץ' בניר עוז. שר בממשלה שמגיע לאחד הקיבוצים שעברו טבח, ובעיקר, רב בציונות הדתית שמדבר על "מחירים מטורפים" שעלינו לשלם כדי לשחרר חטופים.
ובכל זאת, למרות הפער האידיאולוגי, יש רצון עז של הצדדים להתקרב. בשבועות האחרונים התקיימו אירועים בהשתתפות משפחות חטופים, שלחלוטין לא מגיעות מהמגזר, שבאו למפגשים פותחי לב בהתנחלויות. מירב לשם גונן, אמא של רומי שחטופה בעזה, היא אחת ממובילות המפגשים האלה. רומי נודעה כמי שאהבה מאוד ללבוש פריטי לבוש מנומרים, ועל כן משפחתה השיקה האשטג בשם #מנומרומי. כדי להזדהות עם רומי ומשפחתה, הגיעו למפגש נשים רבות עם מטפחת ראש מנומרת. זו אולי תמצית האמירה של הציונות הדתית: אנחנו מחוברים בכל הכוח, אבל בדרך שלנו.
"הלכתי כמה פעמים למפגשים בכיכר החטופים", אומרת ללי דרעי. "כשאנחנו מגיעים לשם וכשמירב לשם גונן מסתובבת ביישובים, זה כדי לדברר את הנושא הזה. בלי קשר לעמדות או לעסקה כזו או אחרת, הרי אין לנו מושג מה העסקה, מה אנחנו נותנים ומה נקבל בתמורה. אבל עצם זה שהצלחנו להוריד את המסכים והגדרות בין משפחות חטופים לבין אנשים אחרים, שבעולם של 6 באוקטובר היו בצד השני של המתרס, זו כבר התקדמות גדולה. יש פה תיקון שמאוד מרגש אותי".
מפגשים בין קהילות סרוגות למשפחות חטופים העלו הילוך לאחרונה, גם בגלל חיבור מאוד לא שגרתי כמו שהמציאות הנוכחית מסוגלת לייצר. איתי דקל חן (39) נולד בקיבוץ ניר עוז, הקיבוץ שספג את המכה הקשה ב-7 באוקטובר, כש-38 מחבריו נרצחו ו-77 מהם נחטפו לעזה. אחיו, שגיא דקל חן, נחטף גם הוא מהקיבוץ באותו בוקר שחור. הוא קיבוצניק, אח של חטוף, וגם חוזר בתשובה. קירוב לבבות באדם אחד.
"אני בעמדת תפר פה", הוא מודה. "מצד אחד אני מקיבוץ ניר עוז, ממשפחה מאוד חילונית ושמאלנית. גדלתי בבית ממש אתאיסטי. מצד שני, חזרתי בתשובה והתחתנתי לתוך משפחה דתית לגמרי. בזכות זה אני מאוד עמוק בעולם הדתי, ובכל השנים נשארתי בקשר עם הרבה אהבה לקיבוץ. אני מגיע אליו עם ילדיי הדתיים, וזה ממש חלק מהחיים שלנו".
איתי דקל חן הפך למעשה לאופרטור שייסד את החיבור שלא בהכרח היה טבעי לשני הצדדים – משפחות החטופים והציונות הדתית. אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהקשר הזה היה ביקורו החודש של שר האוצר ויו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ', בניר עוז החרב.
כשסמוטריץ' הגיע לקיבוץ, שבו ראש הממשלה עדיין לא ביקר מאז הטבח, הוא פגש ברב ראובן נתנאל, לשעבר רב היישוב עצמונה בגוש קטיף. הרב נתנאל המתין בסבלנות לשר, וכשזה יצא ממפגש עם תושבי הקיבוץ הוא נעמד לצידו ואמר לו: "אם שאלת החטופים לא נפתרת, זה אירוע ביטחוני. להחזיר את פילדלפי זה מסוכן מאוד, בעייתי מאוד, אבל אם חלילה וחס – לא רון ארד אחד, 101 רון ארדים כאלה, אם הילדים של ביבס לא חוזרים – זו פגיעה במורל, באחדות. זה אירוע ביטחוני ממדרגה ראשונה. לכן, כשאתה עושה את החשבון, צריך להבין שטובת מדינת ישראל של היום ומחר זה לשלם מחירים מטורפים".
הרבה דברים לא היו שגרתיים בביקור הזה. שר בממשלה שמגיע לאחד הקיבוצים שעברו טבח, ובעיקר, רב בציונות הדתית שמדבר על "מחירים מטורפים" שעלינו לשלם כדי לשחרר חטופים. "תודה שבאת", חתם הרב נתנאל בפני השר, "אני בטוח שזה לא פשוט, זה דורש אומץ". אין ספק שגם דבריו של הרב דורשים אומץ.
לכאורה, הרב נתנאל והשר סמוטריץ' משתייכים לאותו תת-זרם בציונות הדתית; שניהם חרד"לים (חרדים לאומיים), מאותו בית גידול, ובכל זאת הדברים שאמר הרב נתנאל מול המצלמות היו מפתיעים והטילו ספק בעמדה הרווחת בציונות הדתית, ביחס למחיר שראוי לשלם בעסקה לשחרור חטופים. "לשלם מחירים מטורפים", כדבר הרב, אלה לא אמירות שסמוטריץ' היה רגיל לשמוע מהבייס.
המפגש הזה לא היה מתאפשר בלי איתי דקל חן. "אצלנו בקיבוץ חיינו חיים מאוד שונים מתפיסות העולם של הציונות הדתית", הוא אומר. "בקיבוץ האמינו בדו-קיום. חיים פרי ועודד ליפשיץ, שחטופים בעזה, הובילו פרויקטים של שיתופי פעולה עם תושבי עזה".
איך אתה מסביר את ריבוי המפגשים לאחרונה בין קהילות סרוגות למשפחות חטופים?
"סיפור החיים שלי גרם לי לחיות עמוק בתפר, ואני ממש עובד בעשיית החיבורים האלה. ב-7 באוקטובר, מיד אחרי שהתאפסנו על החיים שלנו והבנו מי חי, מי מת ומי חטוף – התחלתי לעסוק בנושא החטופים מתוך מטרה שהוא יהיה נושא מאחד ולא מפלג. יש אנשי ציבור שיעזור להם שזה יהיה נושא מפלג, אני עובד בלעשות את ההפך".
אילו עוד פעולות קידמת, מלבד ביקורו של סמוטריץ' בניר עוז?
"התחלתי להיות בקשר עם המון רבנים, הנעתי את תהליך מכתב הרבנים (מכתב שעליו חתמו רבנים בציונות הדתית בחודש יולי וקורא להשבת חטופים – ע”א), שבכוונה החותמים עליו הם רבנים מהמיינסטרים בציונות הדתית".
כלומר, זו לא חוכמה לגייס רב ליברלי כמו הרב בני לאו, ולכן רצית לצידך את הרב אליקים לבנון?
"הרב בני לאו מאוד-מאוד מגויס לעניין ועוזר לנו המון, אבל המטרה של המכתב הייתה להגיע לקהלים שלא בהכרח היו מאוד מעורבים בנושא של החטופים. קיימנו עצרת תפילה שהגיעו אליה הרב שמואל אליהו ועידן רייכל. להעמיד את שניהם על אותה במה זה כבר הישג".
המפגשים מקרבי הלבבות שאיתי דקל חן ואחרים מארגנים בשבועות האחרונים, המשיכו מעלי לסוסיא ולמעלה חבר שבהר חברון והציפו גם את השאלות הקשות. "משפחות חטופים מגיעות, מספרות בלב פתוח מה עבר עליהן באותו יום", אומר דקל חן. "מירב לשם גונן יודעת בדיוק מה קרה לרומי בכל דקה ב-7 באוקטובר, היא הייתה איתה אונליין כל היום עד שנחטפה. אז מירב מספרת את היום הזה, ואנחנו מתארים ממקום מאוד עמוק ואישי את החוויה של להיות עם בן משפחה חטוף כבר יותר משנה".
איך הציבור מגיב לזה?
"אנשים שואלים הכי בפתיחות שאלות אמוניות, דתיות, וגם לגבי סוגיית המחיר שצריך לשלם בעסקה. אנשים שואלים לגבי 'עסקה בכל מחיר', ואנחנו מסבירים שזה לא בכל מחיר, אלא במחירים כואבים. הציונות הדתית זה הציבור שעסקה הכי תכאיב לו".
למה?
"בגלל המחירים הביטחוניים שכל עסקה מביאה איתה. מי עלול לשלם את מחיר הסיכונים? מי שגר ביצהר, בקריית ארבע, באלון מורה ובכוכב השחר. אלה אנשים שברגע שמשוחררים מחבלים, הם מרגישים שינוי ביום-יום שלהם בכבישים".
אפשר להתעקש שמחבלים שישוחררו יגורשו רק לרצועת עזה, ואולי בכלל עדיף לחו"ל.
"זה חלק ממה שאני מקווה לו. אני לא בא עם תשובות חד-משמעיות, אלא להתקרב, לשמוע ולהשמיע. זה ממש אירוע דו-צדדי, לא רק משפחות חטופים באות לדבר. מירב לשם גונן אמרה משהו יפה מאוד אחרי אחד המפגשים: 'אני מרגישה שגם משפחות החטופים צריכות להגיע לפה, להבין מה זה הפחד לנסוע בחושך ליישוב מבודד. אנשים לא בהכרח מבינים את החוויה, ואני מבינה שעסקה לשחרור מחבלים עשויה להשפיע ישירות על החיים שלכם'".
הפנייה הממוקדת מצד משפחות חטופים כלפי הציונות הדתית לא נראית מקרית. דקל חן מסביר שזה בסך הכל התחום שהוא טוב בו, אז בו הוא תורם. "משפחות החטופים זו קבוצה גדולה מאוד, כל אחד עושה מה שהוא חושב שהוא יעיל בו. כדי להצליח להיכנס לחדר עם 300 תלמידי חכמים, צריך לדעת לדבר את השפה הזו. בזה אני טוב, לכן אני עוסק בזה".
ללי דרעי: "כל הפוליטיקאים שאומרים לנו עכשיו שהצבא עייף וזקוק להתרעננות, ולכן נדרש הסכם עם חיזבאללה, הם אותם אנשים שבמקביל לא עושים דבר כדי לעבות את הצבא ולהגדיל את כוח האדם שלו כדי שהצבא לא יתעייף, וממסמסים את כל האפשרויות שעל השולחן."
הציונות הדתית חשובה כי היא יושבת על השאלטר הפוליטי?
"לא בטוח. אם ראש הממשלה היה רוצה להעביר עסקה, אולי הוא היה מצליח גם בלעדיה ועם קואליציה חלופית. מבחינתי העניין הוא שהקול של הציונות הדתית הוא קול חשוב. אנשים שם אומרים לנו, ובצדק, 'תבינו שאנחנו עדיין משלמים את מחירי אוסלו, ההתנתקות ועסקת שליט'. ברור שזה המגזר שהכי מושפע מהאירועים האלה, ולכן חשוב לי לגעת בו ישירות".
וכשהוא נוגע בנושא ישירות, יש רגע אחד שדקל חן לוקח איתו מהמפגשים שאירגן. "במוצאי השבת האחרונים היינו במפגשים בסוסיא, ניגש אליי אדם וסיפר לי על מיזם שלא הכרתי: קדיש לכל קדוש. בעצם לקחו את כל אלפיים הרוגי המלחמה, בדקו על מי מהם לא אומרים קדיש, ומתנדבים לקחו על עצמם לומר קדיש שלוש פעמים ביום במשך 11 חודשים על אנשים שהם לא מכירים. מי שלא מכיר את העולם הזה, לא יודע איזו מסירות ענקית יש בלקיחת קדיש על עצמך. האיש הזה אמר לי, 'בקיבוץ נירים נהרג מישהו ואני אמרתי עליו קדיש 11 חודשים, אתה מכיר אותו אולי?' דרך חברים הגענו למשפחה, ועכשיו הוא מכיר את קרוביו של האיש שעליו הוא אמר קדיש כל השנה.
"בחור אחר סיפר לי שהם הכניסו ספר תורה לזכר אדם שלא הכירו. אלה דברים מדהימים שאנשים עושים במיטב כספם וזמנם. אני מבין שזה בנפשם ומנסה לעשות את החיבורים".
"העמדה שלנו מורכבת", אומר הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בתל-אביב, וגם אב שכול. בנו, קצין השריון סרן אמתי גרנות ז"ל, נפל שבוע לאחר 7 באוקטובר. אחרי שניהל קרב גבורה וחיסל כמה חוליות מחבלים, הטנק שעליו פיקד נפגע מטיל נ”ט והוא נהרג. בחודשים האחרונים הפך גם הרב גרנות לאחד מהקולות המשמעותיים ביותר בציונות הדתית.
"בעמדת הציונית הדתית יש המון רגישות למה שקורה, ומצד שני, המחשבה הציונית-דתית מתאפיינת מאוד בחשיבה כללית ולאומית", הוא אומר. "אנחנו מנסים לעשות חישוב של הווה ועתיד כל הזמן. זה תמיד נמצא באידיאולוגיה הציונית-דתית, ולכן - בצדק - זה הופך את העמדה שלנו למורכבת".
בוא ננסה לפשט אותה.
"יש את האינדיבידואל ויש את הקבוצה, היישובים שצריכים להתקיים אחר כך בדרום, ויש את עם ישראל כולו שצריך לא להיות בסכנה. ובדרך כלל, בגלל שהמחשבה הציונית הדתית חושבת לטווח ארוך, ולא רק אישית, המתח הזה בולט הרבה יותר בתוכה. אני חושב שנכון שהדילמה תהיה נוכחת אצל כולם, לא תהיה שייכת רק למגזר אחד. שאף אחד לא יחשוב רק על הפרט, ושאף אחד לא יחשוב רק על הכלל".
מה זה אומר מעשית?
"כולנו חייבים לחשוב על מצוקת החטופים והחטופות ועל מצוקת המשפחות, מצוקה שהיא חלק מהותי מהמלחמה, שנפתחה באסון שקרה לנו, ועד שלא נפתור אותו – נישאר באסון הזה. בתוך המתח הזה צריך להתנהל באחריות".
ובכל זאת, קונקרטית לגבי עסקה?
"אני אומר בזהירות, שיכול להיות שבתוך ההכרעה של חמאס, וכנראה גם הסכם בלבנון, נוצרה הזדמנות חדשה משמעותית להגיע להסכמה, שברור שתהיה כרוכה במחירים. אבל אסור שיהיה ויתור על הכרעת חמאס ועל שינוי מהיסוד של השלטון שם, כדי לאפשר לנו חיים בטוחים. בתוך זה צריך להתנהל".
במקביל לדילמת המחיר בעסקת חטופים עתידית, עולה בציונות הדתית גם שאלת גיוס החרדים. מדובר בבעלי ברית פוליטיים, אבל בעוד הציונות הדתית נושאת בנטל הקרבי באופן גבוה ביחס לשיעורה באוכלוסייה, החרדים נשארים מאחור. ובשנה כזו, שבה מחיר הדמים עולה כמעט מדי יום, לא בטוח שהשטח הסרוג עדיין מרגיש את הברית עם החרדים.
"זה ה-נושא סביב שולחן השבת אצלנו", אומרת ללי דרעי. אחרי שורת מפגשים שהיא קיימה עם פוליטיקאים וגורמים בכירים בציבור החרדי, היא גיבשה עמדה שלפיה הציונות הדתית לוקחת על עצמה משימה לאומית, ובמקביל היא מופקרת על ידי הפוליטיקאים הסרוגים.
"אני חושבת שהפוליטיקאים בציונות הדתית לא מודעים בכלל להלך הרוח בציבור שלנו", היא אומרת. "בכל המשפחות זה נושא שיחה מוביל, ואגב, לא רק בציונות הדתית. גם אצל הליכודניקים. ובינתיים, כל הפוליטיקאים שאומרים לנו עכשיו שהצבא עייף וזקוק להתרעננות, ולכן נדרש הסכם עם חיזבאללה, הם אותם אנשים שבמקביל לא עושים דבר כדי לעבות את הצבא ולהגדיל את כוח האדם שלו כדי שהצבא לא יתעייף, וממסמסים את כל האפשרויות שעל השולחן".
מה מפספסים הפוליטיקאים הסרוגים?
"הם לא מצליחים להבין את גודל הכעס שלנו ואת גודל האירוע. במקום להעביר את הלחץ למפלגות החרדיות, שהן יהיו במגננה, ושהפוליטיקאים החרדים יצטרכו לתת תשובות, אז הציונות הדתית כרגיל לוקחת על עצמה את האשמה. הם אפילו לא מבינים את הסיטואציה הפוליטית, הבייס רותח. והבייס זה אנחנו, שהולכים להלוויות ולשבעות, אנחנו, שרואים משפחות שבקושי מתפקדות, אנחנו חיים את זה כבר יותר משנה. המשפחה זו ציפור הנפש שלנו, והמשפחה הציונית-דתית מרגישה שהפוליטיקאים שלה מפקירים אותה".
מה הציפייה המיידית שלך מהם?
"כרגע הם בולמים כל אפשרות לשינוי ועוצרים את האירוע אצלם. הם רק מאיימים עלינו, שאם נלחץ לגייס חרדים – הממשלה תתפרק, ואז לא תהיה לנו ממשלת ימין. הם צריכים להפנות את הבעיה לנציגי הציבור החרדי, ולומר להם, 'הציבור שלנו לא יסלח לנו. הציבור שלנו כורע תחת נטל השירות בשנה האחרונה, אתם צריכים לעשות צעדים משמעותיים שיניעו אלפי חרדים לתוך הצבא, ואם לא - לא תהיה לנו ברירה אלא לחוקק את הסנקציות האישיות', שזה האיום הכי גדול על החרדים".
למה לדעתך הם לא עושים את זה?
"הם לא מבינים את גודל האירוע ועוצמתו. הם פשוט לא מבינים את הציבור שלהם".
סמוך לראש השנה כתבה ד"ר תהילה אליצור, תושבת ירושלים, מכתב פומבי לאמהות חרדיות במטרה שיקראו לבניהן להתגייס. אליצור נשואה לרופא צבאי בן 54 שמשרת בכוח לוחם, אמו של חייל סדיר שמשרת בנח"ל, וגם אמם של שני בנים וחותנת של מילואימניק נוסף, ששירתו מאות ימים במילואים מאז פרוץ המלחמה.
למכתב שלה הצטרפו 1,200 נשים מהציונות הדתית, במהלך שהביא להקמת "שותפות לשירות - נשים דתיות למען גיוס לצה"ל", שבו חברות כיום יותר מ-4,000 נשים. הן גם יזמו את מחאת הנשים בגשר המיתרים בירושלים.
"אני דווקא עונה למספרים לא מוכרים, כי קיוויתי שזה הבן שלי מג'באליה", היא אומרת כשהיא עונה לטלפון. "אנחנו כבר לא סופרים את ימי המילואים. הם אמורים לסיים בקרוב, אבל הם גם היו אמורים לסיים לפני שבועיים, אז אני לא יודעת".
בתוך חוסר הוודאות הזה, לצד התסכול כלפי החרדים, איך אתן מקדמות את השוויון בנטל?
"אנחנו בעיקר מקיימות מפגשים עם חברי כנסת מהקואליציה, כדי להשמיע להם את הקול הברור מאוד שלנו, שאומר שאין יותר אפשרות להכיל פטור לחרדים משירות בצבא. כולנו נשים דתיות, ואנחנו מגוונות בעמדות הפוליטיות שלנו. רבות מאיתנו הצביעו למפלגות שמרכיבות את הממשלה הנוכחית, אבל ההתארגנות שלנו היא לגמרי לא פוליטית. אנחנו נחושות באמירה שלנו שאנחנו יודעות היטב מה התורה אומרת".
ומה היא אומרת?
"לא רק שהיא לא סותרת גיוס, אלא היא מחייבת גיוס לצבא. אנחנו קוראים לכל חברי הכנסת הציונים בקואליציה לא לאפשר את החוק שמסתמן כרגע. לא ייתכן שאחרי הפוגרום שעברנו לפני כשנה, ואחרי המלחמה הכל כך מורכבת הזו, לא יהיה פה שינוי משמעותי. יש חוק בישראל, וכולם צריכים להתגייס".
איך את רואה את ההשפעה של השנה האחרונה על התהליך שאתן מקדמות?
"אנחנו רואות היטב מה קורה סביבנו. משפחות קורסות, אבל אין ברירה אלא להתייצב. יש פה גם אמירה ערכית ועקרונית, וגם אמירה קריטית-קיומית לביטחון ולקיומה של המדינה האהובה שלנו. אנחנו אומרות לחברי הכנסת שהם צריכים להתעלות מעל לכל שיקול פוליטי, ולא רק שזה אפשרי, זה קריטי להמשך קיומנו כאן".
הרב גרנות רואה את הסוגיה הזו באור קצת שונה. "לציונות הדתית יש תפקיד מיוחד בשנה הזאת, מפני שהיא נושאת על כתפיה את המאמץ של המלחמה ואת המחיר שלה. במילואים הנוכחות של הציונות הדתית היא באחוזים עצומים, שמתקרבים לשני שלישים לפעמים, פי ארבעה מהשיעור שלה באוכלוסייה. אז היא מרגישה את הכאב".
איך עוד מתבטא התפקיד המיוחד של המגזר בעיניך?
"הציונות הדתית קשורה לתורה ולערך לימוד התורה, ומתוך כך היא גם רואה את חשיבות עולם הישיבות החרדי ומבינה אותו, ורוצה שההתקדמות בגיוס חרדים לצה"ל תהיה מתוך הבנה, ולא חלילה מתוך פגיעה בו".
הברית הפוליטית בין הציונות הדתית לחרדים יכולה לסייע כאן, או שאנחנו צופים בהתפוררות שלה?
"במשך שנים יש שיתוף פעולה חשוב וטוב בין הציונות הדתית לחרדים, והמציאות עכשיו מייצרת מתח אמיתי. אבל התכלית צריכה להיות שהמתח הזה יביא לפתרון ולשיתוף פעולה שישנו את המצב".
כמי שעוסק בנושא באינטנסיביות, אתה מריח ניצנים של בשורה אמיתית?
"אם תיעשינה פעולות נכונות מצד המדינה והצבא, ביצירת מרחב של ביטחון עבורם בתוך הצבא, וגם יצירת מסגרות מותאמות להווי החיים החרדי. לא גיוס לשלוש שנים בגיל 18 - זה לא יקרה, אני יכול לומר בביטחון, אבל כן מסגרות אחרות עבור חרדים יותר מבוגרים, עבור גיוס בחורים שלא לומדים בישיבה, ואז כן יכול להיות שינוי. המדינה צריכה לבנות את התשתית לזה, ומצד שני לתבוע שהם יושיטו יד ויממשו את חלקם. אם החרדים, במקום רק לומר 'לא', יגידו 'כן, אבל דרושים לנו תנאים כך וכך כדי לשמור על העולם שלנו', זאת תהיה תחילת הדרך לכיוון הזזת המציאות בכיוון שדרוש לנו".
אתה אופטימי?
“יש פה הזדמנות היסטורית. יש תזוזות עמוקות בעולם החרדי, נפשיות ומעשיות. אבל יש חרדה והתנגדות לכל שינוי ברמת ההנהגה. יש הזדמנות אדירה שיתחולל עכשיו שינוי, ואם ההנהגה תשכיל להבין זאת, עם ישראל כולו יכבד את העולם החרדי ואת תורתו, וגם העולם החרדי יוכל לבנות את הקומה הבאה שלו”.
מה עם סנקציות אישיות, זה לא הכלי היחיד שיכול להניע אותם להתגייס?
"אני לא חושב שצריך לדבר במונחים של סנקציות, אלא לומר שכרגע מדינת ישראל מממנת את עולם התורה החרדי. ברמת הפרט, זה צריך להיות ענייני - מי שמקבל צו גיוס מהמדינה ומפר אותו, המדינה לא יכולה לתמוך בו. ברמת הכלל, מימון לישיבות צריך להימשך אם הישיבות ייתנו יד. אני אפילו לא מצפה שהם ייתנו יד כמו שאנחנו נותנים, אבל שיגידו 'אנחנו מוכנים בגיל כזה וכזה להצטרף'. אם לא - שיסתדרו לבד".
