אם מנסים לכתוב או להצביע על מגמות בתולדות הספרות היהודית במזרח אירופה, הרי השאלה היא לא רק מה מאפייניה ואופייה אלא האם אפשר לקחת את המאפיינים האלה ולעשות בהם שימוש בספרות עכשווית. האם המגמות ודרכי הביטוי של ספרות בדורות קודמים נותרים רלוונטיים גם עבור יוצרים בימינו אנו. אחרי הכול, אלה לא רק תמות והלכי רוח, אלא גם טכניקות ספרותיות של ממש.
המאפיינים שמונה ידידנו איציק מאנגר לספרות היהודית המודרנית - ספרות לירית-פתטית מצד אחד, וספרות בעלת מאפיינים קומיים-גרוטסקיים מן הצד השני - הם ביטוי לתפיסות של אמנים ואינטלקטואלים גולים ופליטים שהגיעו לפריז בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בהם אנטונן ארטו שהזכרתי כאן באחת הרשימות בסדרה. אבל היא בעיקר פרי התפיסה ההיסטורית של מאנגר ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה והחורבן של יהדות אירופה.
הספרות העברית של הדורות האחרונים, הספרות הישראלית, כפי שנרמז בצורה די מפורשת ברשימות הקודמות, בחרה בפלג של הספרות הלירית-פתטית לפי ניסוחו של מאנגר. אם אנחנו מסתכלים היום על סופרי דור תש"ח ועל סופרי דור המדינה שבאו אחריהם, לא קשה לראות קואליציה חזקה של סופרים-דוברים, כאלה שלוקחים את תפקיד המוכיח בשער. בספרות הישראלית של הזרם המרכזי, גם אם הדמויות טועות, הסופר תמיד צודק.
העולם מציין בקרוב 400 מאות שנה לרכישת האי מנהטן על ידי ההולנדים ותחילת הפיכתה של ניו-יורק למוקד של כוח תרבותי שמייצג את כל מה שחדש, נועז ובעיקר - קורא תיגר על סמכות. הכתבים הראשונים מאמריקה כינו אותה "ארץ ללא בתי אצולה". אבל אם גילוי אמריקה היה בעל פן נוצרי דתי מובהק, הרי אצל אחינו יהודי מזרח אירופה העולם החדש נתפס כמקום שנמצא מחוץ להשגחה הרבנית, ומקום שאליו מגיעים פורקי מוסר ועול.
הגילום המובהק הראשון של אמריקה ביצירה מרכזית של ספרות ההשכלה היה ב"קוצו של יוד" של י"ל גורדון. כולם זוכרים את הגיבורה של הפואמה, בת-שוע, בעלת המעלות המושלמות, שהממסד הרבני גזר עליה חיים של אומללות בשל קוצו של יוד. בעבורה חיבר משורר ההשכלה הגדול את אנחתו המפורסמת "אישה עברייה מי ידע חייך". הרבה פחות זוכרים את בעלה, הלל בן עבדון, הגבר העלוב שנמלט מפניה מהעיר אילון, היא וילנה, למנצ'סטר שבאנגליה ומשם לאיים האזוריים בדרך לאמריקה: "לוֹ עֵינֵי עֵגֶל, לוֹ פֵּאוֹת כִּזְנָבוֹת/ לוֹ פָּנִים כִּפְנֵי גְרוֹגֶרֶת רַבִּי צָדוֹק/ אַךְ 'עִלּוּי' הוּא, בָּקִי בְּשָׁלֹשׁ בָּבוֹת/ וּבַחֲרִיפוּתוֹ יָדוּשׁ הָרִים וְיָדֹק".
הבחור החשקן (עיני עגל וגרוגרת בולטת), המכוער (כנ"ל), זה שיעדיף את חסדיהן של נשים על דברי תורה, זה שברח אפילו מפני אישה מושלמת כבת-שוע — ככל הנראה בגלל שרצה גם נשים אחרות, אולי מושלמות פחות ומוסריות פחות, אולי רחמנא ליצלן גויות — מוקצה ומאוס בספרות העברית. עבור הספרות היהודית-אמריקאית הוא האבן הראשה. הלוזר, השלומיאל, יהיה הגיבור המרכזי של הספרות היהודית האמריקאית בתור הזהב שלה. ומי שאימץ את הדמות הזו באופן המובהק ביותר הוא כמובן פיליפ רות.
קשה לדעת עד כמה היה פיליפ רות מצוי בתולדות הספרות היהודית המזרח-אירופית ובאיזו מידה היא הייתה עבורו אינסטינקט, אינטואיציה. רות הוא חניך מובהק של הספרות האמריקאית. כמו גיבוריו, גם הוא בילה לא מעט ימים ושנים במחלקות לספרות אנגלית באוניברסיטאות ובמכללות של ארה"ב. כמו כן, רבים מגיבוריו שוזרים לדבריהם דיונים ספרותיים עם לא מעט ניים-דרופינג, ונדיר למצוא בתוכם גם שמות של סופרים יהודים מזרח-אירופאים, אם בכלל. בדומה לספרות העברית, גם הספרות היהודית-אמריקאית "נולדה מן הים"; ברגע שהאנגלית הפכה לשפת הדיבור היא גם הפכה לשפת הכתיבה. ההתייחסות המחקרית-ביקורתית ליצירתו של רות היא כאל יצירה אמריקאית בעלת גוון יהודי, ולא כאל יצירה שצמחה מתוך מסורת ספרותית יהודית — בדומה לוודי אלן נניח, ומעט בשונה מסול בלו, שתירגם את בשביס מיידיש והיה קרוב יותר לספרות היהודית המזרח-אירופית.
אם יש ספר שהוא בחזקת "אגדת הסופר" של רות, זהו "חיי כגבר" שראה אור ב-1974 ותורגם לעברית ב-1978 בצורה מאוד מגושמת על ידי אהרן אמיר. אמיר לעולם ייזכר כמי שתירגם יפה את "איים בזרם" מאת ארנסט המינגוויי, אבל ההוויה האמריקאית וזו הכנענית לא הצליחו להיפגש בצורה אלגנטית בתרגום הזה. הספר נכתב אחרי ההצלחה הפנומנלית והמעט בלתי צפויה של "מה מעיק על פורטנוי", ובו הוא נותן דין וחשבון נוקב על דמות הסופר, שבבת אחת הפך מכותב לסופר של ממש. כל זאת, תוך יצירת אלטר-אגו שיהיה מזוהה איתו יותר מאוחר, נתן צוקרמן. הספר הוא מהלך מורכב, כשחלקו הראשון הוא סיפור על סופר בשם נתן צוקרמן, שכתב ספר שהצליח; וחלקו השני הוא הסיפור הביוגרפי לכאורה של הסופר האמיתי שכתב את הספר. שמו של הסופר הוא פיטר טרנופול.
אם הצגתו של צוקרמן היא עוד איכשהו מעודנת ומתורבתת, הרי דמות הסופר ה"ביוגרפי", טרנופול, היא דמות דקדנטית וברוטלית, שבה גורר הסופר את כל סביבתו אל תוך סחי וזוהמה נפשית וגופנית. המהלך כאן מתוחכם ביותר. אם יבוא כל סופר ויגיד שהדמויות שלו הן הקצנה ומימוש של פוטנציאל ההרס שקיים בסופר, הרי רות הופך את היוצרות - צוקרמן, מורכב ככל שיהיה, הוא בן הבבואה האלגנטית של הסופר עצמו. אם האישה שצוקרמן מאמץ היא שרון שצקי בתו של מלך הרוכסנים, שאהבה משחקי מין חינניים, אשתו של טרנופול היא כבר אמריקאית גויה, שבאה מרקע שהיינו היום מכנים White Trash. מוכה ומסוממת היא היחידה שמוכנה לסבול את החוליים שמביא איתו טרנופול. כמי שבחינת גבולות הפוליטיקלי-קורקט בכתיבה לא זרה לו, אני נדהם - היום אולי עוד יותר - מהתעוזה והאנרכיזם המוחלט של רות.
כמו ב"מה מעיק על פורטנוי", בחלק השני של "חיי כגבר", שנקרא "הסיפור האמיתי", יושב טרנופול ומרצה את תפיסת עולמו הברוטלית בפני הפסיכואנליטיקאי שלו, ששמו הוא, ובכן, ד"ר שפילפוגל. שככל ששפילפוגל מנסה לתאר לפניו נרטיב של חיים "נאותים" מתאר בפניו טרנופול חיים ברוטליים של נשף מסכות משפחתי-עדתי-טקסי, זה שהוביל אותו לחיות חיים של פרוורט. בדומה להומברט הומברט, איש הדקדנס האירופי שבא להשחית את מידותיה של אמריקה אצל ולדימיר נבוקוב, ככה גם הצאצא הרחוק של העיירה היהודית, טרנופול. אלא שבעוד הגיבור של נבוקוב עושה זאת בנימוס אירופי צונן, גיבוריו של רות לא חוסכים מהקורא אף מילה או דימוי. וכל זאת בצורה שמעליבה לא רק את מושא הדברים, אלא בראש ובראשונה חושפת את נושא הדברים במערומיו הגרוטסקיים.
רות ובאי כוחו בספר לא נותנים את הדעת על השם טרנופול, העיירה של שושלת באב"ד, אבל אותו הרקע היהודי נשאר כמשהו לא מפוענח, כמו איזה צופן גנטי שהסופר נושא על כתפיו בדממה. ההתייחסויות לספריו של רות הן כאל ספרות דור שני של מהגרים. לא פעם ההקשרים היהודיים של הדיון קצת נבלעים בתוך ההקשרים הכלליים-אמריקאיים-אוניברסליים. אבל אם נתעקש ונאמין, נוכל לקשור אולי גם את פיליפ רות אל תוך אותה שושלת קומית-גרוטסקית של מספרים יהודים שמונה מאנגר.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
