שמחה גדולה והקלה משמעותית הורגשו בימים האחרונים עם נפילת משטר אסד בסוריה. אסירים פוליטיים במתקני הכליאה האכזריים שבנו אנשיו שוחררו לחופשי, מתנגדיו שהיו נתונים למרמס נשמו לרווחה, ובעולם החופשי צוין סוף עידן של רודן אכזרי. גם בישראל הבשורה התקבלה בברכה, ובבתים רבים היא צוינה באופן משפחתי ואישי.
יפה לוי חשה כל חייה איך מטען כבד רובץ על אביה, מרקו (מרדכי) חליפה ז"ל, שחווה את נחת זרועו של משטר אסד. "חבל שאבא שלי לא פה לראות את סגירת המעגל המשמעותית הזו", אומרת יפה שנולדה לאב עולה מסוריה ולאם לוחמת אצ"ל ממשפחה שורשית זה כמה דורות בארץ.
"אבא נולד למשפחה עשירה בסוריה, היה להם מפעל לקצח, הם חיו טוב. קראו לאבא מרדכי כהן והוא שינה את שמו למרקו חליפה, כך הסתיר את היהדות שלו מהמוסלמים. בגיל 16 הוא עזב את סוריה ונסע ללבנון. נתנו לו שם עבודה: להעלות יהודים מסוריה לישראל. הוא עשה את זה מתחילת שנות ה-50, כמעט 20 שנה. הוא היה מבריח אותם במשאיות דרך רמת הגולן. אנשי אסד האב, חאפז, עלו עליו. כעונש וכדי ללמד את האחרים לקח, הם עינו בכלא את אביו של מרקו, יצחק-זכי חליפה".
אחרי מעצר האב התבקש מרקו להגיע שוב לסוריה, להעלות משם משפחה יהודית חשובה ועשירה. "אבא היה פה בארץ, שלחו איתו ערבי מיפו, אבא לשמונה ילדים, שישמור עליו", מספרת יפה, "הזהירו אותו שאם משהו יקרה לאבא שלי – יפגעו בילדיו שלו. הם היו הביטחון. אבא התחפש לערבי, הגיע לבית של אמא שלו בסוריה, בהתחלה כדי לבקש צדקה, אוכל. הוא ביקש לישון שם, ואז אמר לה שהוא הבן שלה. עברו שנים מאז שהם נפרדו. בהתחלה היא לא זיהתה, אבל כשהוא אמר לה את זה, היא אמרה לו: 'לך מפה, עוף מיד לישראל ואל תחזור לכאן אף פעם'. היא סיפרה לו שעינו את אבא שלו בכלא, עקרו לו את העיניים. היא פחדה שגורלו יהיה דומה. אבא היה ציוני. הוא חזר לארץ, נלחם בכל המלחמות, בסדיר ובמילואים, השתתף בכיבוש הכותל, הקים משפחה ותמיד הרגיש אחריות למה שקרה לאבא שלו. זה ישב עליו ממש. יחד עם הגעגוע לאמא שלו ולכל המשפחה שנשארה שם, זה משהו שהלך איתו עד יומו האחרון".
לפני יותר מ-30 שנה מרקו נפטר. את נפילת המשטר, שהתקשה לסלוח לו, הוא לא ראה. אבל במשפחתו כאמור מרגישים שהמעגל נסגר. "שמחנו מאוד", אומרת יפה, "ראינו כמה כאב לו, זו הקלה גדולה עבורנו".
משטר אסד, של האב והבן, לא היה ידידותי ליהודים, לא רק אם היו בעלי שאיפות ציוניות ופעלו לעליית יהודים לארץ כמו מרקו חליפה. "המשטר ראה בכל יהודי סוריה בני ערובה", מסביר פרופ' ירון הראל מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן, שחוקר את תולדות הקהילות היהודיות בארצות האסלאם בתקופה המודרנית. "בתקופת אסד, האב ובנו, אף יהודי לא הזדהה כציוני. אבל מבחינת הסורים כל יהודי הוא ציוני. מצד אחד שלטון משפחת אסד הגן על היהודים מפני התנכלויות של פליטים פלסטינים שהגיעו לסוריה בעקבות 48' ו-67', מתוך רצון לשמור על שקט ויציבות. אבל השלטון עצמו כן התנכל להם.
"בעיקר אחרי 48' השלטון הסורי הצר את צעדי היהודים בתעסוקה, תרבות וחינוך. רכוש רב של הקהילה ושל יחידים הוחרם, חשבונות בנק הוקפאו, נאסרה העברת כספים מחוץ למדינה, נאסרה העסקת יהודים במשרות ציבוריות ונסגרו כמעט כל בתי הספר היהודיים. ב-1965 אחרי המעצר של אלי כהן היה נגדם כל הזמן איום של מעצרי פתע, ואנשים התחילו להיעלם. אחרי מלחמת ששת הימים המצב הוחמר עוד יותר. קרנות של הקהילה הוחרמו, חופש התנועה נשלל לחלוטין, שוטרים עמדו בכניסה לשכונה היהודית ומנעו תנועה. חאפז אל-אסד איפשר את היציאה של היהודים מסוריה בתנאי שלא יוציאו רכוש ולא יגיעו לישראל. זה הביא בפועל לכך שיהודים רבים יצאו מסוריה עד שלא נשארה קהילה יהודית בכלל".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.12.24