"מכתבים לקמונדו" כתוב כאוסף מכתבים שממוענים למואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אמנות יהודי (1860–1935), ובאמצעותם מספר אדמונד דה ואל את תולדות משפחת קמונדו, יהודים עשירים שהגיעו מקונסטנטינופול לפריז באמצע המאה ה-19. דה ואל כותב את תולדות המשפחה באמצעות המכתבים ובאמצעות תיאור הבית שמואיז דה קמונדו בנה, החפצים שאסף והחפצים שמהם נפטר, שכן חפצים הם נושאי זיכרון, מעצבי זהות ועדים לעבר.
- "שופר האנטישמיות מניח שכל יהודי אחראי למעשיו של כל יהודי אחר" | קטעים מתוך הספר "מכתבים לקמונדו"
משפחת דה קמונדו, כיתר יהודי צרפת העשירים, התערתה בחברה הצרפתית הגבוהה, התעצבה מחדש בתוכה ועיצבה אותה. ומואיז דה קמונדו אדוק בכך יותר מכולם. לאחר מות אביו, מואיז מכר את כל ירושתו – ציורים של מסגדים, לוח מעוטר של ספר תורה, עיטורי רימונים מגולפים ועוד ועוד, "כל הדברים שמקשרים את המשפחה לקונסטנטינופול" – ולבסוף הרס את הבית שבנו הוריו ובנה בית חדש. הבית הזה יהיה הצרפתיות עצמה, האוסף הגדול ביותר של אמנות צרפתית מהמאה ה-18, "תפאורה מושלמת לשיחה, לנאורות, לרגע שבו התרבות הצרפתית הייתה במצבה המעודן ביותר".
קמונדו רוצה לנקות "את כל אותן עקבות שעשויות להראות מאין באת", ולכן בנה בית שהזמן לא ישנה בו דבר, שהאבק לא יכול להיכנס אליו. ואילו דה ואל רוצה דווקא את האבק, "בלי אבק, מסייה, קשה יותר למצוא את העקבות". הוא מחפש את "הדברים שהצליחו לשרוד אחרי העריכה שלך, האיסורים שלך. את הדברים האלה אני מחפש". דה ואל כותב על אהבתו של מואיז לרהיטים שפושטים ולובשים צורה ול"אמנות המרקטרי, הציפוי בלוחות פורניר [...] דרך לגרום לדבר מסוים להיראות כמו משהו אחר לגמרי", ועל תשומת הלב שמקדיש מואיז למיקום של חפצים בחלל ("אתה מקדיש ארבעים שנה כדי להזיז שעון, שני אגרטלים מעוטרים וצמד פמוטים מסועפים, [...] הבית הזה כולו מתפקד כארון תצוגה בפני עצמו שבו 'הזיכרון נשזר ונפרם ומהדהד'").
אחר מותו של ניסים דה קמונדו, בנו של מואיז, במלחמת העולם הראשונה, הבית משתנה ומתאבן. חדרו נהפך למקדש שלא ישתנה יותר. מואיז משתמש בבית כדי לממש את נטייתו לקיפאון ולהנצחה. הבית הוא מקום להתאבל, אתר זיכרון וחלל לדבר בו עם המתים, ולאחר מותו של האב יהיה הבית מוזיאון לזכר הבן. מואיז מוריש את הבית ואת האוסף לצרפת, אולם לירושה יש תנאי: מואיז אוסר להשאיל משהו מתוך האוסף, לשנות אותו או להוסיף לו. הוא רוצה לקבע את חוסר התנועה. המוזיאון הוא הנצחה, במובן המילולי ביותר של המילה.
זה ספר נהדר על המלחמה בהשתנות שגוזר עלינו הזמן, על מאבק להשתייכות והתמודדות עם אבל, על הכוח של האמנות וחוסר האונים שלה. וכמובן, יש לו רובד נוסף, זה הצל שריחף על הספר כבר מתחילתו: לצד התצלומים הרבים המופיעים בספר – של בני משפחת קמונדו, של הבית ברחוב מונסו ושל רהיטיו, וגם תמונה אחת מפורסמת של רנואר – מובאים ארבעה תצלומים נוספים; אלו תעודות הגירוש של פאני, ברטראן ליאון וביאטריס ריינאך – בתו, חתנו ונכדיו של מואיז קמונדו – לאושוויץ. אלו המסמכים שגוזרים מיתה על בני משפחת קמונדו, מי שחיו כדגם של צרפתיות ונרצחו כיהודים.
"מכתבים לקמונדו" הוא נספח או תאום לספרו המצוין של דה ואל, "הארנבת עם עיני הענבר". באותו ספר, דה ואל – אמן קרמיקה, סופר ונצר למשפחת אפרוסי העשירה, שמוצאה מאודסה ושענפיה התפצלו בין וינה לפריז – גולל את תולדות משפחתו באמצעות אוסף פסלי נצקה יפניים שעבר אליו בירושה. "מכתבים לקמונדו" הוא גם דיון מחודש באותו הספר, שבו השתלשלה ההיסטוריה סביב חפצים שנאספו ונדדו, וכאן היא מסופרת סביב בית שלא השתנה, שנותר באותו מקום על אף מות המשפחה.
"הספר שכתבתי על האוסף שקיבלתי בירושה, הוא מחווה ראויה למשפחה שאבדה", כותב דה ואל למואיז. "אבל אני כבר לא מאמין בדרך הזאת. זה לא כך: זה לא עובד. מחווה ופיצוי, זה נשמע כמו סוף, כמו סגירת מעגל". כעת, כותב דה ואל למואיז ובעצם לכולנו, הוא מבין שההיסטוריה אינה העבר, "היא השתלשלות מתמשכת של הרגע". "למה מכעיס אותי כל כך כשאומרים לי להמשיך הלאה?" שואל דה ואל, וממשיך לשאול, "לאן אני שייך?"
"אני חושב שאני בן כלאיים [...] אני חושב שאפשר לאהוב יותר ממקום אחד". הוא מתחיל לענות, ואת המשך התשובה כדאי לקרוא בספר היפה הזה עצמו.
מכתבים לקמונדו // אדמונד דה ואל. תרגום: עפרה אביגד. ידיעות ספרים – 192 עמ'
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.24
