ישנן כמה הפתעות בקריאה בספר המפורסם הזה, שראה אור בוונציה ב-1653 וסיפר את קורות מרד חמלניצקי האוקראיני בשלטון הפולני, מרד שלווה בפרעות חסרות תקדים ביהודי אוקראינה, שבהן נרצחו באכזריות עשרות אלפים.
ההפתעה הראשונה היא ההתכוונות ההיסטוריוגרפית הרצינית. המחבר, תלמיד חכם צעיר, בעצמו פליט מעיירות אוקראינה, אינו כותב קינה ולא צידוק הדין, הוא מבקש לספר דברים כהווייתם. הוא אומנם סבור שהטבח ביהודים הוא גזירה משמיים, נבואה תנ"כית שנתגשמה, או דוגמה לכך שצדיקי הדור (כאן יהדות פולין כמכלול) מכפרים על הדור. אבל הרצאת האירועים היא על דרך הטבע והמחבר טורח על הסברים וביאורים כלכליים, פוליטיים וצבאיים, לאירועים ולמעשים, כהיסטוריון שפועל במסורת הגדולה של תוקידידס. למשל, הוא מסביר לקוראיו מי הם המורדים, אותם לוחמים אוקראינים שהכתר הפולני נזקק להם: "ועם היונים [האוקראינים] היו הולכים ודלים והיו נבזים ושפלים והיו לעבדים ולשפחות לעם פולין וליהודים להבדיל. רק גיבורי החיל שהיו בהם לקחם לו המלך לאנשי מלחמה [...] ושמם קוזקין".
הבאתי את הציטוט הזה גם כי הוא מבטא סגולה יקרת ערך נוספת של הספר הזה: אי-הסבת פניו מהאחריות המסוימת של היהודים לגורלם (אחריות מסוימת, לא חלילה אשְמה!). היהודים היו בעלי בריתם של הפולנים השולטים, לעיתים ניהלו את אחוזותיהם ועסקיהם, וגם מסיבה זו פנתה הרצחנות האוקראינית נגדם. כמה פעמים לאורך הספר מצוינת הסיבה הזו. למשל: "ושם היה מושל ופקיד על העיר הנ"ל יהודי אחד ושמו זכריה סבילנקי, שהיה שוכר [חוכר] העיר הנ"ל מן השר הנ"ל - כדרך כל היהודים שבמדינת רוסיא [הכוונה כאן לחבלי ארץ באוקראינה], היו שרים ומושלים בכל מקומות רוסיא אשר מזה נמשכה הגזרה הרעה שנתקנאו בחשיבות היהודים".
הפתעה שנייה, מסדר אחר, היא העברית החיה ולפרקים אפילו הממזרית של הטקסט. קודם כל היא בהירה כמעט לחלוטין לקורא מודרני. שנית, היא משובצת בהמצאות ואף בשנינות. למשל, כשהנובר מתאר כישלון של דיכוי מרד אוקראיני שקדם למרד חמלניצקי, הוא חותם אותו בביטוי "ויצא העגל הזה". השימוש בביטוי שבו מצטדק אהרן הכהן על יצירת עגל הזהב הוא בעל גוון קומי-סאטירי דק, לא בטוח שלא מכוון, כלפי חמיל או חמליצקי, כפי שמכונה הצורר ("בלשון רוסיא ובלשון פולין" בהתאמה).
גם בשינוי הנוסח המקראי הבא יש שנינות דווּיה: "קהילה גדולה וחשובה לאלוהים, של חכמים וסופרים, מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה — נרצחים". סאטירה מרה-דקה מצויה גם בטרוניה כלפי האיטיות הפולנית: "והם היו מאספין לאט לאט, כדרך מלכות פולין כשהולכים למלחמה המה הולכים במתון רב ולא בזריזות. להפך הם הקדרים [שבטים טטאריים מוסלמים, שהתפרנסו משוד וביזה] והיונים, שהולכים בזריזות ולא בעצלות". להנובר יש חוש לגרוטסקיות והוא מתאר זוועות בסיועו: "ובק"ק [קהילת קודש] קרמניץ לקח צורר אחד סכין של שחיטה ושחט כמה מאות ילדים מילדי העברים ושאל לחברו אם זה כשר או טרפה, ואמר: זה טרפה, והשליך לכלבים". או כשהוא מספר על יהודים שביקשו שירצחו אותם בבית הקברות, "בית החיים", על מנת להקל על הבאתם לקבורה. והנה שתי דוגמאות לניסוחים עבריים מעניינים של הנובר. "פשר" הוא הסכם פשרה. "שלא יתוכו להם", הכוונה שלא יסגרו עליהם ואותם בתווך.
הפתעה שלישית היא שיש כאן כמה תיאורים של התגוננות יהודית. ביאליק קרא ל'בעיר ההרגה' 'משא נמירוב', נדמה לי מפחד הצנזורה הצארית ועל שם העיר נמירוב שיהודיה נשחטו כפי שמתואר כאן (כביכול הוא כתב קינה על אירוע היסטורי). אבל למרות ש'יְוֵן מצולה' משופע בתיאורי זוועה של יהודים נרצחים באכזריות (שמהם אכן הושפע ביאליק), בצד דיווחים על מעשי אונס, המרת דת בכפייה ומוות על קידוש השם, הרי שלא רק שאין, כצפוי, בספר את המגמה הביאליקית לעורר את היהודים להגן על עצמם (ואת התפלצותו מכך שלא עשו זאת), אלא שהנובר, בדרך אגב, מעיר כמה פעמים על יהודים לוחמים: "וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי זין". נכון הוא שמסופר כאן גם כיצד בגדו בקהילת טולצ'ין הפולנים ביהודים ואלה אספו מהיהודים את נשקם ומסרו אותם ביד האוקראינים, בעוד רב הקהילה מפציר בבני קהילתו לא להתעמת פיזית עם הפולנים: "אנחנו בגלות בין העמים, אם תשלחו יד בשרים ושמעו כל מלכי אדום וינקמו נקמתם מכל אחינו שבגולה חלילה".
הקריאה בטקסט הזה מרתקת ומזעזעת. נחמה אחת בולטת מצאתי בו. אל הקוזקים האוקראינים הצטרפו טטארים מוסלמים (המכונים כאן בכינוי המקראי "קֵדָרים"). הברית ביניהם איפשרה את הצלחת המרד. והנה, מספר הנובר, כשעמדה לפני הקהילות אפשרות לבחור בידי מי ליפול, העדיפו היהודים ליפול בידי המוסלמים. האוקראינים ירצחו אותם או יאלצו אותם להמיר את דתם, ואילו הקדרים יאפשרו ליהודי טורקיה לפדות אותם. "כי ידענו, אחינו בית ישראל שבקונסטנטינא [איסטנבול] ושבשאר קהילות תורקיא [טורקיה] רחמנים גדולים הם". וכך היה. ישראל השנייה פדתה את שבויי ישראל הראשונה, או ההפך, ו"השם ישלם להם גמולם הטוב שגמלו לאחינו בית ישראל וישמרם מכל צרה עד ביאת הגואל".
"ספר יְוֵן מצולה", נתן נטע הנובר, 158 עמ'. הוצאה לאור: כרמל.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.12.24
