"הסיבה שאצלנו לא הולכים לצבא", אמר לי חבר חרדי שאפילו נחשב "מודרני", "היא אותה סיבה שאתה לא טס לשלוש שנים לגור בגואטמלה". "מה?!" תהיתי, והוא השיב: "בדיוק. זה העניין. התמיהה שלך עכשיו היא אותה פליאה שתהיה לבחור חרדי שיקבל צו. רוב הישראלים שמגיעים לבקו"ם בגיל 18, 19 או 20 ראו את האחים שלהם, השכנים שלהם והחברים שלהם עושים אותו דבר לפניהם, זה חלק מהמסלול המקובל והנורמלי. אצל חרדי – זה זר לו ורחוק ממנו מאוד".
אמירתו של הרב יצחק יוסף כי "גם מי שבטלן – אסור שילך לצבא" איננה מגיעה בחלל ריק. קדמו לה הכרזותיהם של המנהיגים הרוחניים של הזרם הליטאי – הרב דוב לנדו שאמר כי לבחור ישיבה אסור אפילו לנהל משא ומתן עם הצבא, והרב משה הלל הירש שקבע כי מצווה להיות עריקים.
הרב יצחק יוסף: "גם מי שבטלן – אסור שיתגייס"
(צילום: מרכז מורשת מרן)
מלחמת חרבות ברזל, שמתחה עד הקצה את כוח האדם של צה"ל בסדיר ובמילואים, נראתה בשבועות הראשוניים שלה כהתחלה של שינוי בציבור החרדי בסוגיית הגיוס והשותפות בנטל הביטחוני, אך עד מהרה התברר כי ההימנעות מהשתתפות בהגנה על גבולות המדינה נטועה עמוק הרבה יותר במגזר הרואה בלימוד התורה את תרומתו לביטחון המדינה. ללשכת הגיוס הגיעו מעטים בעקבות הצווים הראשונים ששלחו בצבא, והרבנים המובילים הציבו קו אדום מפני כל התגייסות.
הציבור החרדי לא משמר אורח חיים יהודי-אורתודוקסי כפי שהיה מאז ומעולם, אלא ייסד את עולם הישיבות בתוצרתו הנוכחית כאן בארץ, כאשר חלק ממטרותיו הן הימנעות מהיטמעות בחברה הישראלית ושמירה על אורח חיים שכולו, בכל גיל ובכל שלב, חלק מתיבת נוח החרדית.
השינוי בחברה החרדית לא היה מקרי. המנהיג הרוחני של הציבור החרדי המכונה "החזון איש" (הרב אברהם ישעיהו קרליץ), על שם סדרת ספריו שהוציא, הביא חידוש לעולם היהודי – חברת לומדים, מגזר שבו כל מי שיש לו יכולת לימודית ילמד בישיבה, ובבתי הספר שלו יילמדו מקצועות קודש בלבד ללא לימודי חול. רעיון זה היה תוצאה של השואה שבה נמחקו ישיבות וקהילות שלמות, ובא במטרה למלא מחדש את החוסר בלימוד תורה ובקול התורה שנדם מאז רצח אותם לומדים.
לצד זאת, הורים שחששו עד מאוד מהשינוי שיעבור על ילדיהם בצה"ל שלחו לישיבות גם את מי שלא הצטיין בלימוד התורה. המכסות הלכו וגדלו, ולראשונה בחיי העם היהודי משפחות שלמות החלו לשלוח את כל ילדיהם לישיבות, מהגדול עד הקטן.
בראשית ימיה של המדינה נתן בן גוריון מכסה ל-400 לומדי תורה מדי שנה לבקשת החרדים. המגזר החרדי אז היה פחות מאורגן מהיום, ומשמעותית קטן יותר. הווטו על שירות צבאי מצד החרדים בזמנים ההם לא היה מוחלט כל כך. אלא שגם מסגרות לשילוב לימוד תורה ושמירה על אורח חיים דתי עם שירות צבאי לא היו מצויות כל כך, ורבים מהמתגייסים שהגיעו מבתים שומרי מצוות לא הצליחו לשמור על דתיותם בצה"ל.
אורח החיים החרדי שם במרכזו שמרנות ואזהרות מתכנים חיצוניים באופן הקפדני ביותר שיש, ומבוסס על בניית חומות בין העולם החרדי לכל מה שמעבר לאותן גדרות. החל מהחינוך והתרבות, וממשיך באוכל, צריכת תקשורת, צורת לבוש, אופי מגורים – הכול מתנהל על פי מה שמוכתב מלמעלה.
החרדים שמחים להיות חלק ממדינת ישראל, ברובם. בתעסוקה, גם בהתנדבויות באינספור גופים מבורכים: יד שרה, זכרון מנחם, עזר מציון, זק"א, איחוד הצלה, ידידים וארגוני סיוע לחולים בבתי חולים. אך כל אלה הם תחת חותמת הכשרות של הציבור החרדי, באישור ובהסכמת הרבנים והמחנכים.
שירות צבאי תהיה יציאה מהחומות, ממסגרות שבהן מילת הרבנים היא הסמכות העליונה – למערכת שבה גם עם התחשבות שיא בצורכי החייל החרדי והקפדה על יחידות שהותאמו לאורח חייו, בסופו של דבר פקודת המטכ"ל החילוני (או הלא-מספיק-חרדי) היא זו שקובעת.
הציבור הספרדי, שתמיד היה פתוח יותר, משמיע לאחרונה טקסטים בוטים גם בהשוואה לליטאים ולחסידים. הנימוק לכך מופיע באמירה אחרת של הרב יוסף, מלפני כשבועיים, בשיעור עם תלמידים: "ספרדים יכולים חס ושלום... הם לא כל כך... האשכנזים הם יותר חזקים, תיקח מישהו ממאה שערים לצבא? בשום פנים הוא לא יסכים, דיברתי על זה עם ועד הישיבות, הם עושים מה שהם יכולים לעשות".
מחשבה של מעבר למערכת כזאת מדירה שינה מכל אם חרדית, סביב חוסר השליטה בנושאי השיחה, שעות הפנאי, צריכת התרבות והרגלי הבילוי של הבחור שיתגייס.
זהו המכשול העיקרי בפני הרחבת מעגלי הגיוס והבאה של עוד צעירים חרדים, ומכאן זהו האתגר המרכזי של צה"ל בבניית האמון מול הציבור החרדי ויצירת מתווה מדויק שיענה על החששות.
מה היה לנו
> בראשית ימיה של המדינה נתן דוד בן גוריון פטור משירות צבאי ל-400 לומדי תורה מדי שנה לבקשת החרדים
> בחברה החרדית היו מי שטענו כי המתגייסים שהגיעו מבתים שומרי מצוות לא הצליחו לשמור על דתיותם, והשתמשו בכך כטיעון נגד גיוס
> הורים שחששו מהשינוי שיעבור על ילדיהם בצה"ל שלחו לישיבות גם את מי שלא הצטיין בלימוד התורה, והמכסות גדלו – והגיעו לעשרות אלפים בימינו
> ניסיונות לשנות את הלך הרוח בחברה החרדית לגבי הגיוס עלו בתוהו, וככל שהלחץ הציבורי גבר כך החמירו אמירות הרבנים נגד המהלכים במערכת הפוליטית בניסיון לגייס את צעירי החברה, כשהאחרונה בהן של הראשון לציון הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לשעבר וחבר מועצת חכמי התורה: "גם מי שבטלן – אסור שילך לצבא"
פורסם לראשונה: 00:00, 18.12.24
