שחר סמט, בוגר ישיבת ההסדר אורות שאול בתל אביב, נשוי ואב לילד, עומד על 176 ימי מילואים מתחילת המלחמה. אשתו הודיה שירתה בשנה האחרונה 246 ימי מילואים בתפקיד קמב"צית בגדוד לוחם בגוש עציון. "הפכנו למשפחה חד-הורית, כשכל פעם הורה אחד נוכח", הוא אומר. "בכל הלו"ז שלנו לשנה הקרובה אין דברים אחרי 16:00, כדי שתמיד מי שלא במילואים יוכל להיות עם הילד. יצאנו לסבב הראשון בשמחה ובתחושה שברור שאנחנו עושים את זה ונמשיך לעשות את זה. אבל מסבב לסבב נסגר השיבר שלנו. כל יציאה למילואים הופכת ליותר מאתגרת".
בין סבבי המילואים, מנסים הלוחמים ששבים הביתה לתקופות קצובות לעיתים להשלים פערים, מול הילדים, הנשים, בלימודים ובעבודה. עבור רבים מהם, בוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות מהציונות הדתית, השנה האחרונה הייתה מטלטלת, מרגשת ומממשת באופן הגבוה ביותר את הערכים שעליהם גדלו בישיבות. סרטונים ותמונות של חיילים מברכים על נר של חנוכה ברצועת עזה ובחרמון הציפו השבוע את הרשתות החברתיות. קדמו להם התיעודים של חיילים רוקדים עם ספר תורה בשמחת תורה, בונים סוכה ותוקעים בשופר או משתתפים לאורך השנה בקידוש, שומעים שיעורי תורה ומקימים בכל נקודה בית כנסת.
דברי ח"כ יצחק פינדרוס על הציבור הדתי-לאומי
אך משפט אחד שנאמר השבוע על ידי אחד מחברי הכנסת הבולטים בקואליציה היה עבורם יותר מדי. בכנס השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ענה יו"ר סיעת יהדות התורה יצחק פינדרוס על השאלה איך הוא מסתכל על בני הציונות הדתית שרבים מהם נופלים במלחמה: "אין לי איך להסתכל להם בעיניים. אבל אני רואה את המחיר שהם משלמים ביציאה מהדת, וזו התשובה לשאלה למה אני לא נמצא שם".
"ב-255 ימי מילואים למדתי 255 דפי גמרא", אומר נעם אייזקס, בוגר ישיבת ההסדר עתניאל. "התורה החרדית בקטע הזה היא עקומה ואין בה שכינה. לא יכול להיות שאנשים לידך נהרגים במלחמת מצווה ואתה פשוט לא משתתף, זה 'לא תעמוד על דם רעך'. פינדרוס אמר שהוא לא יכול להסתכל לי בעיניים, אני אומר לו: תסתכל לי בעיניים, ממה אתה בורח? אתה שולח אותי למלחמה ולא יכול להיות שלא תסייע ולא תשלח את הציבור שלך לעזור".
המדים ובגדי הכהן הגדול
את התחושות הללו לא נושאים סמט ואייזקס לבדם. בחודשים האחרונים קמה קבוצת פעילים בשם "פורום המילואימניקים הדתיים" שמטרתה להעלות את נושא חוסר השוויון בנטל ולהציע פתרונות מגוונים – המרכזי שבהם הוא גיוס הציבור החרדי. "הקמנו את הפורום הזה, קבוצה של בוגרי ישיבות דתיים-לאומיים", אומר אחד המייסדים, יאיר וייגלר, "כולנו בין סבבי מילואים. ישבנו עם נשותינו ואמרנו 'המצב הזה לא הגיוני, הסיפורים והמקרים הופכים להיות כבדים'. אמרנו, בואו נקים קבוצה ציונית דתית, דווקא ציונית דתית: כשיש ממשלה שבה יש מפלגה בשם 'הציונות הדתית', ממשלה עם המון נציגים דתיים-לאומיים – בואו נדבר מתוך הבייס שהממשלה הזאת מייצגת".
6 צפייה בגלריה
שחר סמט. שירת 176 ימי מילואים מתחילת המלחמה, בעוד אשתו הודיה שירתה 246 ימים
(צילום: הרצל יוסף)
וייגלר מתגורר במושב בר גיורא. הוא בן 29, מנכ"ל ארגון "מורים מובילים שינוי", אבא לבת שנולדה במהלך המלחמה. אל היוזמה הצטרפו כאלף איש החברים בקבוצות ווטסאפ ומשתתפים בפעילויות שונות: בהם שראל הלפרין, בן 29, אברך בישיבת הר עציון, לומד רבנות, אבא לילד ועוד תינוק בדרך; אייזקס, בן 29 מעפרה, מ"מ בגדוד 8149 של החטיבה הדרומית, שהיום חולק פודקאסט עם ראש הישיבה הרב רא"ם הכהן; סמט, מורה למוזיקה, תושב באר שבע, נשוי ואב לילד; וגם דור שלו, מהנדס חומרה, בן 35, תושב ברוכין, שלמד בישיבת ההסדר בקריית שמונה והוקפץ כבר ב-7.10 עם גדוד התותחנים שלו לעוטף עזה.
כל אחד מהם רשם השנה עשרות רבות עד מאות ימי מילואים ועכשיו הגיע הזמן בעיניהם להרחיב את מעגל המשרתים. "כל סבב כזה בסוף משבש את החיים, הולך ונהיה מאתגר", אומר הלפרין. "דחיתי את אחד ממבחני הרבנות בשנה. אצל כולנו מצטברים פערים בעבודה, בלימודים ובבית. התורה שלי לא שווה פחות משל אחרים".
האמירה של פינדרוס לא רק קוממה אותם, לדבריהם היא מציגה תמונה הפוכה לחוויה שלהם בצבא. "באחת הכניסות לעזה היינו בשיירה", מספר הלפרין. "לידי היה בחור שסיים הסמכה לרבנות עיר, עבר 12 מבחני הלכה ברמה גבוהה, מהצד השני היה מישהו שסיים הסמכה לדיינות – לימודים ברמה עוד יותר גבוהה. אני עצמי באמצע מבחני רבנות. זה פשוט הפוך לכל מה שהוא אמר. אבל הנקודה עמוקה יותר: יש פה חוסר הערכה לתורה של הציבור הסרוג, כאילו התורה שלהם גדולה או חשובה יותר. ומעבר לכול אני אומר לו – צריכים אותך, אחיך כורעים תחת הנטל. בוא, תהיה חלק".
פינדרוס הוא רק סימפטום. בשנה האחרונה, משיחות שלנו עם חרדים – מהקיצונים ביותר ועד למתונים והממלכתיים – דעה אחת עולה וצצה שוב ושוב: האמירה שהציונות הדתית לא מצליחה לכאורה לשמור על החינוך של הבנים שלה וחווה נשירה ענקית, אז "שלא תטיף" לחרדים.
גיבורי הכתבה הזו רואים את הדברים אחרת. "עבדתי בעבר עם נוער חרדי נושר", אומר אייזקס, "ואני יודע להעיד שיש נשירה מטורפת גם מהחברה החרדית. יש כאלה שיוצאים מהבית ומתרחקים מהדת. אחרים לובשים חולצה של מטאליקה עם צווארון לבן ועליה סוודר, שייראה כאילו הם לבושים כחרדים, ובהתאם למי שלידם משאירים את הסוודר או פושטים אותו. היה לי חניך שנזרק מהבית כי ביקר באילת. לא עדיף כבר ללכת לצבא? זה מקום שבעיניי אנחנו לובשים בו את המדים של 'מלכות דוד', המדים בעינינו הם בגדי כהן גדול".
6 צפייה בגלריה
נעם אייזקס. "לא ייתכן שאנשים לידך נהרגים במלחמת מצווה ואתה לא משתתף"
(צילום: הרצל יוסף)
סמט: "אני לא יודע לדבר על החרדים, אלא על עצמי וסביבתי – ואני לא מכיר מישהו שהוריד כיפה בגלל הצבא. להפך, הצבא עוזר לי להטעין את התפילות ולימוד התורה שלי באנרגיות שאין לי במקום אחר. כשאתה בלב עזה, מטהר בית, מחלץ חברים תחת אש, התורה שלומדים אחרי זה היא אחרת, התפילה היא אחרת, היא מלאה בעשייה למען עם ישראל. הקדוש ברוך הוא נכנס עם עם ישראל לחיים שלך מהדלת הקדמית".
ובכל זאת, הבחור החרדי – יש שיגידו שהוא פשוט לא בנוי לצאת מבית המדרש.
"החרדים אומרים שהם יעטפו את החיים שלהם בלימוד תורה, אבל במילואים אני מרגיש שאני נוגע בידיים חשופות בעם ישראל. האמירה של החרדים, שלפיה בצבא תפגוש את החילונים ואת הישראלים והתורה שלך תיפגע – תמוהה. אתה נמצא בצבא בדבקות בקב"ה, במשמעות אחרת לגמרי – נוגע בדבר עצמו. יכול להיות שהם מפחדים לגעת בדבר עצמו. והפחד הזה שאולי התורה שלהם תישבר כשייגעו בדבר האמיתי? לא יודע".
"החברה הדתית-לאומית הסתכלה על עולם התורה החרדי ברגשי נחיתות", מוסיף וייגלר, "זה צריך להיפסק. אין שום הצדקה לכך: בציבור הציונות הדתית יש גם רבנים, גם תלמידי ישיבות, גם אברכים וגם סתם אנשים עובדים שמפסיקים את מהלך החיים ויוצאים למלחמה, ובצד השני פוחדים שחובש הכיפה השחורה ילך ויתקלקל אם יעשה זאת גם. זה עיוות".
"השירות מביא לחיבור אנשים לתורה", אומר אייזקס. "פיתחתי מנהג שלפני כל יציאה לפעילות אומרים ביחד תפילת הדרך. לפני שהתחלנו עם זה שאלתי את החברים החילונים, אולי זה מפריע להם, וזה ממש לא הפריע. כולם מתחברים ואומרים אותה בהתרגשות. הצבא לא מְחַלֵּן, הוא מצריך אותך להתחזק באמונות שלך, להתמודד בתוך מציאות מורכבת. החרדים פוחדים להיכנס להתמודדות הזאת".
"אני מסכים עם חבריי בצורך לשינוי", אומר שלו. "יש בעולם החרדי הרבה אנשים שבזווית שלהם שוקדים על התורה. הם מנסים כמה שיותר לשקוע בלימוד, לצבור היקף ועומק בלימוד תורה כמה שאפשר. אפשר להעריך את זה. אנחנו בציבור הדתי-לאומי צריכים להעמיק בתורה ולהשתדל לגדול בתורה, כי התורה שלנו היא ייחודית והיא באמת 'תורה שמביאה לידי מעשה', כמו שכתוב. עולם הישיבות שלנו הוא מדהים, אז בואו נגדיל אותו עוד: שיהיו עוד יותר תלמידים שמסיימים כיתה י"ב והולכים ללימודי ישיבה, נוסיף אור ונוסיף תורה. הביקורת שלנו על העולם החרדי היא גדולה, אבל המסר שלי הוא גם לציבור שלנו: ניקח דוגמה מהחרדים ונוסיף אור ועומק של תורה בציבור שלנו, עם הערכים שלנו, ונצפה במקביל לשינוי גם אצל אחינו החרדים".
החרדים יגידו שהנה, אצלם בהחלט חיים במסלול מובנה של חינוך מגיל צעיר לישיבה וכשאתה מוציא נער למסגרת שהיא לא בשליטתך אתה כבר לא מחנך אותו.
"מה זה החינוך הזה?" מתקומם סמט. "שהילד ימשיך להניח תפילין כשהוא עומד בתוך שלולית של דם של האחים שלו? החינוך שלי הוא לבוא לאן שעם ישראל צריך אותי".
"אין משמעות דתית, הלכתית, לעמוד ולהדליק נרות חנוכה עם כל המשפחה שלך כשזה על הדם של האחים שלך", אומר וייגלר. "כל קיום המצוות והתורה כשאתה לא נושא בנטל – זה לא תורה".
"זו תורה", מנסה לדייק אייזקס, "אבל עקומה, וחילול השם".
"אם להתייחס לשאלה של החשש", אומר הלפרין, "אז אני מבין שיש אתגר בלהיות דתי בצבא, אבל השאלה לא צריכה להיות אם אני מגייס, אלא איך אני מגייס. ברור לי שאני לוקח חלק, אבל איך אני עושה את זה נכון. אפשר להתגייס בקבוצות, כמו ישיבות ההסדר שבהן הנשירה היא אפסית, ללוות את התלמידים ולהכווין אותם במהלך השירות".
בציונות הדתית יש מי שחוששים להצטרף לקולות שלכם, בטענה שכרגע מסדירים יישובים ביו"ש, בונים הרבה, עושים פעילות ימנית שבשבילה צריך את קולות החרדים.
"זו טענה פוליטית", אומר הלפרין. "גם אם המלחמה תיגמר עכשיו, והחטופים יחזרו, אחרי המכות שחיזבאללה וחמאס ספגו – נצטרך עוד אנשים להגן על הגבולות בשנים הבאות. בסוריה, בלבנון, בעזה. אז סמוטריץ' יסדיר עוד יישובים, אבל מי ישמור עליהם? הממשלה צריכה לעשות מה שעושה היום כל מג"ד בצה"ל: לחפש עוד כוח אדם".
"האמת, אני יותר מבקר את סמוטריץ' מאת פינדרוס", אומר וייגלר. "אני הבייס שלו. הוא מדבר על ניצחון מוחלט? אין ניצחון בלי עוד לוחמים. סמוטריץ' עושה דברים חשובים מאוד ביהודה ושומרון, אבל נצטרך לשמור על הגבולות החשובים הללו. בן גביר בשביל שטויות העמיד את כל הממשלה על הרגליים, הביא את ראש הממשלה מבית חולים. אני מצפה שהוא גם יידע להציב קווים אדומים קודם כול – פה, בסוגיה הזו".
"יש הנחת מוצא שהציבור הדתי-לאומי מנהל מלחמות גדולות, מקים יישובים, גרעינים תורניים, אבל הנה, תוך כדי ריאיון קיבלתי את התאריכים של הצווים הבאים ומתברר שאני לא אהיה בבית בפורים, בפסח וביום העצמאות", מגלה סמט. "יש הנחת מוצא שאנחנו ניאבק על הדברים הגדולים ולא יראו את הצורך שלנו בדברים הקטנים. אם סמוטריץ' מתעדף את ארץ ישראל לפניי לפחות שיגיד את זה, שיכנס את עיתונאי המגזר ויגיד: 'אני יודע שקשה לכם ואתם מקריבים, אני מקריב את ימי המילואים שלכם עבור ההתיישבות'".
לא באים להפיל ממשלה
את השירות הצבאי הם רואים כבעל ערך לא פחות מהתקופה שבה למדו בישיבה, אפילו כמעין השלמה לבניין האישי הרוחני של כל אחד מהם. "בשמחת תורה", מספר שראל, "היינו בגדוד בנצרים והגיעו אלוף פיקוד הדרום וראש אמ"ן. היה קשה לשמוע אותם כי הייתה קבוצה של חיילים בוגרי ישיבות שהשלימו את הריקודים של שמחת תורה אחרי הפעילות. זה היה מיוחד".
"ביום כיפור", מספר וייגלר, "היינו ערב כניסה ללבנון. ישבנו ממש על הגדר. את רוב היום העברנו בהכנת הטנקים. לפי ההלכה והפקודות, לא צמנו באותו יום וגם לא היו לנו עשרה דתיים להתפלל את תפילות היום המקודש. אבל רגע לפני הכניסה לקרב היינו קרובים לעבור את הגבול והיה לנו זמן לתפילת נעילה. הצטרפו כמה חילונים להשלים מניין. זו לא הייתה תפילה בציבור גדול או עם כל הפיוטים כמו בישיבות. היא הייתה מהירה, עם מעט אנשים ועם הטלפון ביד. אבל בתפילה הזאת הייתי קרוב לקדוש ברוך הוא יותר מכל ימי הכיפור שלי בחיי. אחד החברים, שהוא לא דתי, אמר לי 'זה מה שהייתי צריך'".
"היה לנו אירוע רב-נפגעים בזייתון, זה היה בערב שבת", מספר סמט. "לא היו באזור נציגים מהרבנות הצבאית, והיה שם חייל דתי שטיפל בהרוגים ובפינוי שלהם על פי הלכות כבוד המת. הוא כיסה את הדם, ואם לא היה שם מישהו שיודע שיש צורך כזה הוא היה נשאר גלוי. באותו יום, בערב שבת, היה חייל אחר שבסוף החילוץ, תחת אש, זרק לפח את המדים של ההרוגים. שאלתי אותו 'מה זה?' הוא אמר לי, אלה מדים שפונו מאזור הקרב וזה הולך לפח. אמרתי לו שלא זורקים, לוקחים את זה לקבורה. נתנו את זה לרב החטיבה שעשה לזה קבורה על פי ההלכה. אם לא היה שם חייל שיודע את זה – מדים עם דם של לוחמינו היו נשארים בזייתון זרוקים".
"בסוף", אומר הלפרין, "אנחנו לא מנסים להפיל את הממשלה, אנחנו עושים מהלכים למען המטרה שלנו: הגדלת כוח האדם המשרת. הקמנו חמ"ל שעוזר לצבא לאתר מילואימניקים שיצאו משירות ולהחזיר אותם למילואים, להכניס את בוגרי חיל הים לשירות מילואים בכיתות הכוננות וכך להרוויח עוד כוח אדם, מחפשים אנשים שרוצים להתנדב לכל מיני תפקידים, וגם הציבור החרדי הוא סעיף מרכזי פה".
"אני חושב שהפתרון מול החרדים לא יהיה מעצרים או גיוס בכפייה", אומר וייגלר. "צריך פשוט לסגור את הברז. מי שלא משרת – לא מקבל. זה יביא לשינוי".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
