ציור.
רואים בו מחלקה, בשעת לילה, בשני טורים. רואים את המסוק שבהמשך הקרב יגיע לחילוץ הנפגעים. רואים, בצד הדרך, את בתי הכפר מרכבא דוממים. מאחד מהם תכף תיפתח אש. סמ"ר עומרי אלמקייס, סמ"ר דניאל שירן וסרן ד"ר איגור רוטשטיין ייהרגו. יהיה כאוס, יהיו פצועים.
8 צפייה בגלריה
הגולנצ'יקים על הגג במנהטן. "החיים זורמים, השעון עובד. תיגע במחוג, יכול להיות שיפסיק לעבוד" | צילום: אוהד קב
הציור מונח על הרצפה. סביבו במעגל 17 לוחמי המסייעת לשעבר של גדוד 13 של גולני. הביינישים. בני ישיבות. מרכינים ראש לציור, מזמזמים ניגון של הבעל שם טוב, מחובקים.
את הציור צייר אליה זומר. אחד הלוחמים בטור במרכבא. רק בן 21 וכבר צועד אל תופת. אל רגע שיהפוך קריטי בחייו, אי שם במלחמת לבנון השנייה. ולא יזכה לעיבוד מאז. ויחכה 18 שנה, למסע של מחלקת הביינישים לניו-יורק, לב הקוסמוס, תוך כדי מלחמה אחרת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
בציור, בכל אופן, ליל 4 באוגוסט 2006, רגע שקפא בזמן, שני טורי החיילים עוד צועדים. תכף הם מגיעים. תכף החיים מתהפכים. מה אתם אומרים לנערים שמתקדמים שם, לבני ה-21 שהייתם, אני שואל את זומר ושאר לוחמי המסייעת שבמעגל.
"תתכונן, תהיה מוכן. הולך להיות אירוע שילווה אותך", זומר משיב, "תהיה הכי טוב שאתה יכול. תנסה לעזור לחברים שלך".
"קח איזה שוקולד טוב. יש לך אירוע משנה חיים", אלעזר שטרן, גם הוא בטור, פונה לנער ששם, "אל תשפוט את מה שתעבור מול מה שתחווה אחר כך בחיים. זה מקרה קיצון. שמור על עצמך".
שלמה: "תהיה סיטואציה קשה שאי-אפשר באמת להתכונן אליה. בטירונות או בהכשרה יש מישהו שרואה את התמונה הגדולה. זה לא יהיה ככה".
"אל תשמור בבטן. תמצא את ההזדמנויות לדבר. תתעקש על זה", זומר מוסיף, ואז מבקש לפנות לצעירים של היום. שצועדים בעזה ובלבנון. "תשתפו מה שעברתם. תספרו עוד פעם ועוד, גם אם מישהו עושה פרצוף".
כמה ימים קודם.
שדה התעופה ניוארק. זומר ניצב על אדמה זרה, ליד המסוע לאיסוף מזוודות. מסוקרן. "תחושה מוזרה", הוא מחייך. בטיסת הלילה ישן אולי שעתיים. משמאלו ישב תלמיד חכם שמסמיך לרבנות, מימינו קצין לשעבר בגדוד 13 ששוקל לרדת מהארץ. "עולמות שמתחברים", אומר.
זומר הוא מורה לחינוך גופני, אב לשבעה מסוסיא שבהר חברון. זו הפעם הראשונה שלו מחוץ לישראל. אם לא מחשיבים את הקרבות מעבר לגבול. "ארץ ישראל זה להישאר", מסביר.
ובכל זאת הוא כאן, עם החברים לנשק. את המסע הזה, שאליו יצאו כדי ללבן טראומות ישנות, כדי לחשוף סודות קרב, הוא לא היה יכול להחמיץ.
"מסע שחרור" קוראים לפרויקט. רק שהחבורה שפה כבר שני עשורים מעבר לגיל השחרור. הרבה מים זרמו בליטני מאז שמחזור אוגוסט 2005 המורכב מבוגרי ישיבות הסדר סיים את חלקו בסדיר. לנערים שהיו נולדו ילדים. חמישה, שישה, שבעה. התיישבו. אפרת, פתח-תקווה, נתניה. התברגו. מהנדסים, מתכנתים, אנשי חינוך. השיער האפיר, הראייה נחלשה, ועדיין יש דברים שלא משתנים.
טוביה יישאר המורעל, ניימן האדיש, שרון המפקד, ויש את ההוא, שתמיד יראו בו ילד, גם בגיל 38, רק כי התגייס קצת באיחור.
לא כולם באו. מרבית המפקדים למשל העדיפו שלא. והיו רבים שהתלבטו עד הרגע האחרון. באחת השיחות שלפני מישהו זרק לאוויר משל על שעון. "כולנו, ברוך השם, עם ילדים, עבודות. החיים זורמים, השעון עובד. תיגע במחוג, יכול להיות שיפסיק לעבוד".
ביממה שלפני הטיסה חלקם סיימו מילואים. רובם שירתו יחד ברמת הגולן. בהמראה קלטתי אחד מהם מחפש במפה שבמסך המושב את כפר מרכבא. רוצה לחזור לשם, שאלתי. "גם על הפעם הראשונה הייתי מוותר", השיב.
לעולם יהיה להם מרכבא. לאן שלא יפנו. גם אם סביבם מתחלפות מלחמות. גם אם נולדות טראומות חדשות.
הסיפור שלהם מביט מהצד, מלווה, לפעמים מתעורר בלילה, לפעמים לוחץ בחזה. ועכשיו, כשירח מלא נותן הקשב בחלון המטוס, ממריאים.
היעד: נפש של לוחמים.
נאיי-נאיי-נאיי נאאא.
פיוט שבת חרישי, סודק לב, ממלא את חלל השטיבל של חסידות בויאן. מתפשט מעלה, לצדדים. מחפש את דרכו מהפתחים; אל מנהטן המושלגת, שהבוקר צבעהּ בשנהב, זרועות עצים ריקות, שקיות זבל שחורות; בחוץ מינוס שבע מעלות. האוזניים הראשונות שקופאות. ואז האף, גלגלי העיניים, המחשבות.
נאיי-נאיי-נאיי נאאא.
כשנגמר הניגון, יוחאי מימון קם, מבקש לשאת דברים. מתאר איך בתחילת המלחמה הנוכחית, רגע לפני שנכנס לעזה, כינס את הלוחמים. מי שגר בעוטף או בצפון שירים יד, ביקש. אף אחד לא הרים. אז למה אתם מסתכנים. השיבו: "כי פוגעים לנו באחים". "אתם מבינים", יוחאי פונה למתפללים הנרגשים.
הוא אב לחמישה מאלעזר שבגוש עציון, ראש המכינה הקדם-צבאית ידידיה בבית-שמש, רב ביחידה מובחרת.
כבר ביום הראשון, אחרי שנוחתים, והאוטובוס מתפתל למנהטן, יוחאי מתאר את קורותיו בין לבנון לעזה. ב-7 באוקטובר נפלו לוחמים מהיחידה שלו בעוטף, ואחר כך מפגיעת מטען בג'באליה. בתפקידו כרב, מאחוריו 440 ימי מילואים, היה צריך לעמוד מול אלו שאינם. ואחר כך מול המשפחות.
"סערה גדולה, צער גדול, במיוחד כשאתה מכיר אותם באופן אישי. ומצד שני הבנה שהמשימה עכשיו זה לתת את הכבוד האחרון שמגיע להם", הוא מתאר. "וזה מחבר אותי ללבנון השנייה. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה הרוגים, השוק הראשוני קצת מאחוריך".
האוטובוס עוצר ב"אוהל" שברובע קווינס, קברי האדמו"רים לבית חב"ד, יוסף יצחק שניאורסון וחתנו הרבי מלובביץ'. למרגלות מצבות האבן אלפי פתקים עם בקשות. מעליהם אורות ניאון בוהקים, דרך בקיעי השמיים טיפות מרטיבות את משאלות ההמונים.
חוזרים לאוטובוס. יוחאי חוזר ללבנון של 2006. הוא צמוד לחוליה הרפואית. לידו רופא הגדוד, ד"ר איגור רוטשטיין. "חובש, רופא", נשמעת צעקה.
"הרופא רץ", יוחאי מתאר, "אני רוצה לרוץ גם, אבל הסמל תופס אותי. אומר, 'מימון, אתה נשאר לתת חיפוי'. ותוך כדי מטען. ד"ר רוטשטיין נהרג".
מה רואים, אני שואל. יוחאי שותק לרגע. יש לו את הקטע הזה לפעמים שהוא שותק. או נאחז במשל מהתנ"ך או באמירה על נצחיות העם. בציטוט גדול מאיתנו.
"בעיקר לא רואים", משיב לבסוף, "מריחים הרבה ריחות קרב. אבק שריפה, דם, זיעה. נפגשים עם הכאוס. עד שהמג"ד יואב מרדכי מגיע ועושה סדר".
יוחאי עוצר. "אפשר לקחת את זה למסכנות ואפשר לשליחות", אומר, ומגלה שמהמלחמה ההיא חזר אחר. לא סתם הפך לרב במילואים ולראש מכינה. לא סתם כל שנה, בתאריך ההיתקלות, מקיים סעודת הודיה. "את החיים שלי אני מחלק ללפני ואחרי לבנון.
"במלחמה הזו, כשיצאנו מעזה אחרי תקרית קשה, אספתי את החיילים. אמרתי: 'נכון, עברנו דברים קשים וחברים שלנו נהרגו גיבורים, אבל עכשיו אנחנו צריכים לבחור לאן לוקחים את זה'".
ועכשיו ליוחאי מחכה שבוע עיבוד, ולא ברור של מה. לבנון ההיא או עזה הנוכחית. אולי שתיהן.
ברודוויי פינת רחוב 76.
יהודה לפיאן עומד בשדרה, מהדק מעיל. נושם את האפר ווסט סייד. מתמתח. אני בגן עדן, אומר. המיטה נוחה, החדר חם, אני מסתכל משם על הסנטרל פארק, אני שמח לחיות, מכריז.
ניו-יורק אדישה להכרזה. מאחורינו בית קפה מתחכם, שמגיש קפה בקערת מרק. מטר וחצי מאיתנו שרוע מקבץ נדבות. מימינו ומשמאלו גורדי שחקים מפוארים, והוא כאילו נפל בין הכיסאות המרופדים של החיים.
רק לפני שבועיים לפיאן היה במילואים, בגיחות ללבנון וקודם לעזה, והנה הוא פה עכשיו.
לפיאן הוא איש הקשר עם הקהילות היהודיות מטעם פרויקט "מסע שחרור". מאחורי המיזם עומד "מטיב", המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה שייסד ד"ר דני ברום ושמסונף למרכז הרפואי הרצוג. גם משרד הביטחון תורם לפרויקט, שהוציא כ-35 משלחות דומות בשנה החולפת, ועדיין זה רחוק מלהספיק. עשרות רבות של יחידות שלוחמיהן חוו טראומות מחכות לתורן.
את הימים הבאים לפיאן יעביר בפגישות, בוויסקי בשמונה בבוקר עם יהודים, לא בהכרח ציונים, שיש צ'אנס שיתרמו. אין לו פריבילגיה לוותר על אף קצת חוט.
"יצאתי מהמלחמה כמו מלוע תותח. הכי מפוקס, הכי חד", הוא מסביר, "אני יודע מה החבר'ה האלה צריכים, ובשביל זה אני לא רואה בעיניים. זה צו השעה, דיני נפשות".
באוויר ניחוח גראס מתקתק. באוזניים צפצוף משאית אשפה שנעה לאחור. במלחמה לפיאן שירת בצוות ניוד. שינע מזון, אמצעי לחימה.
כשיסתיים הקרב, עדיין בלבנון, שטרן יקבל נייד לחצי דקה כדי לדבר עם אמא. היא תבשר לו ששתי האחיות שלו בהיריון. "הייתה לנו עדיין גופה מתחת לבית. עוד לא פינו. וזה הרג אותי. הדיסוננס הזה. חיים ומוות", הקול שלו רועד. הנשימה כבדה. וגם הנשמה.
הוא נזכר בתחילת המערכה, אזור העוטף, כשספגו מתקפה של חמאס. "תוך שנייה אנחנו במלחמה, טירוף, צעקות, רואה אחד עף מהטנק באוויר, ואחד על הברכיים. חטף רסיס בצד ובגב. ואני רץ אליו. הבן אדם ספוג דם אבל שלם", עם הידיים לפיאן מדגים איך הוא אוחז לו בראש, מנסה להרים לו את הרגליים, "הוא שואל, 'אני בסדר?' אני אומר, 'אחי, הכל טוב'. אני קולט שהוא בייניש, אז אני אומר, 'תגיד, יש לך משהו מעניין להגיד על פרשת השבוע?' הוא נשפך. מסתבר שאני טוב בלחץ. אבל המוח והלב בספרינט, ותוך כדי אני חושב על ההורים שלי. על זה שאני חולם שיעמדו איתי בחופה יום אחד, ושאני מקווה שאוכל לספר להם על מה שקורה ושלא מישהו אחר ידפוק בדלת".
יש לו זקן ארוך, ללפיאן, כמו של הרצל, רק בג'ינג'י. העיניים שלו בין כחול לירקרק, ובקצה שלהן דמעה. אחרי שהסתיים האירוע, גילח את הזקן שהתמלא דם. "הרגשתי שיש בו משהו לא טוב", הוא מחייך.
ואז מתישהו אחר כך, במחנה בצפון, לפיאן פגש את אותו חייל שנפצע. הבין שהוא בסדר. "הוא על הטנק, באינסטינקט מרים לעברי יד. לא יודע אם תודה או שלום. הסתכלנו אחד על השני, היה חיוך, וזהו, הלאה".
אני שואל אם הוא לא זקוק ל"מסע שחרור" משלו. הוא מבטל עם היד. מסביר שאת הגיבורים האמיתיים פגש בכניסות לעזה, כשהביא אספקה, מכתבים, חבילות.
"יש כאלה שמתחזקים, הם במשימת חייהם, ויש כאלה שהנפש שלהם כל כך עדינה, והם כל כך מתגעגעים הביתה, שאתה רואה בן אדם שזקוק להפסקה, שזקוק לחיבוק.
"ואתה בא. הבאת הפתעות, סוכריות גומי. אתה מכיר מישהו שלא אוהב גומי? ובן אדם יוצא אליך מהטנק. אומר, 'איזה כיף שבאתם'. שבוע אחרי זה יוצא מהטנק, מסתכל עליך, לא אומר מילה. ושבוע אחרי בכלל לא יוצא. ואתה רואה את הדעיכה. יש כאלה שדועכים.
"ואתה צריך עכשיו להביא להם פולסים של אנרגיות. להגיד שבארץ יש הצלחות. להביא סיגריות וגרביים, לעשות איתם שתי דקות צחוקים".
בעוד כמה ימים ניסע לסנטרל פארק, להפגנה למען החטופים. כמה עשרות עם שלטים יתקבצו במינוס עשר מעלות. בספונטניות לפיאן ישתלט על המיקרופון. "עם ישראל ימשיך בעקשנותו לשרוד בזכות אנשים כמוכם", הוא ימלא את הגיבורים שרועדים שם בפולסים של אנרגיות. ואז אחד-אחד הם ייגשו לחבק אותו. את ההוא עם הזקן של הרצל שהמריא לפה לחפש תרומות בשביל הנפש של הלוחמים שלנו.
סשן עיבוד נפתח.
מחלקה 6 מתכנסת במעגל בבית הכנסת של קהילת קרליבך ברחוב 79. אחרי שציירו רגע תקוע מהעבר, כל אחד מתבקש לשתף. לכל לוחם שעה. מה קרה אז, מה נהיה אחר כך.
יואל בר אילן ומוטי בוטון, מטפלי הקבוצה, יסבירו תכף שהניתוק מהארץ, האינטנסיביות, החברים שהיו שם ורק הם יוכלו להבין, יוצרים דינמיקה. "תהליך פסיכולוגי של חצי שנה חווים בשבוע", יואל יאמר. ומוטי יוסיף ש"אתה רואה את השיתופים, את הביחד, ונכנס לקפסולה של אחדות".
על הרצפה, מעבר לקיר בית הכנסת שבו מכונסים הביינישים לסשן, יושב עכשיו אלעזר שטרן. קיר ריק, צהבהב, רק שבעיניים של שטרן הוא ליד קיר אחר, בית בפאתי מרכבא.
הרגע ההוא ארך שניות. כלום במונחי חיים, הרבה במונחי שבר. שטרן מתנשף. העיניים אדומות. הוא שם עכשיו. המולה, יריות, מחבלים, פצועים.
ואז שטרן מתאר את רגע השבר: אחד המפקדים, בזמן שיורים, מורה לו לרוץ כדי לחלץ. הוא עומד לרגע. לא מבין. הסיסמה היא "אחריי". אבל הוא מתבקש לרוץ לבד לשטח אש.
בהמשך ירוץ, יטפל. יעשה נקודת לחיצה לאחד הפצועים שמאבד דם, יאמר "הנה הפינוי מגיע, יהיה טוב". לא יהיה טוב.
רק שעכשיו, ליד הקיר והפקודה, שטרן קופא. "הוא מסיר מעצמו אחריות", אומר על המפקד, "אם הייתי הולך באותו רגע של אש לא הייתי חוזר. אני חייל מצטיין. אבל עד היום יש לי מצפון שלא הלכתי. לא מצליח להשתחרר".
כשיסתיים הקרב, עדיין בלבנון, שטרן יקבל נייד לחצי דקה כדי לדבר עם אמא. היא תבשר לו ששתי האחיות שלו בהיריון. "הייתה לנו עדיין גופה מתחת לבית. עוד לא פינו. וזה הרג אותי. הדיסוננס הזה. חיים ומוות", הקול שלו רועד. הנשימה כבדה. וגם הנשמה.
כשחזר לארץ גילה שלא חזר לעצמו. "מתח תמידי, קשב וריכוז נדפקו לגמרי. אין רגע מנוחה. סבלתי. לא נהניתי מהחיים".
הדלת נפתחת. "נו, אתה בא?" מוטי שואל. החברים בפנים מחכים.
שטרן, איש קבע, אב לארבעה מרמת-גן, היה זה שיחד עם זומר וחבר נוסף יזם את המסע עבור המחלקה.
הוא מתרומם מהקיר במרכבא. כלומר מקיר בית הכנסת. אולי היום, אולי מחר, גם הוא יתבקש לשתף. יותר מדי חיכה לרגע הזה. וכמו שאתם מבינים, יש לו מה לספר.
מה יהיה, אני שואל רגע לפני שהוא מצטרף לחברים.
"אני מניח שאבכה. אני מהרגשניים האלה".
נודדים צפון-מערבה.
את מגדלי מנהטן שמלחכים את זנב הרקיע מחליפה דרך מתפתלת, חשוכה, המובילה אל בתי קרקע מפוארים עטופי מרבדים ירוקים.
הנה, הגענו. שכונת אנגלווד. 290 משפחות יהודיות גרות בה. "הכאב שלכם, שלנו. הצער שלכם, שלנו", אומר רב הקהילה עקיבא בלאק מחוץ לאולם ב-Jewish Community Center.
בתוך האולם מתקיים משחק כדורסל. לוחמי אגוז נגד צעירי הקהילה. תלבושות, כרוז באקסטזה, שלטים שכתוב עליהם "גו אגוז", כאלה. על הפרקט מספר 5 של אגוז דוהר לסל, צעד וחצי קל, מתרומם, בום, מתרסק. ואז מחטיא גם מהעונשין. נ', המ"פ.
דקה לפני שהמשחק הוזנק הוא וסמל ד', לוחם ביחידה, עוד שיחזרו רגעים מעזה. כאלה שעכשיו הם פה לעבד, במסגרת צוות נוסף של "מסע שחרור".
שניהם מילואימניקים בשנות ה-30 לחייהם. נ' לחם ברימאל, שג'עייה, אל-בורייג'. באחד מאלה הפלוגה שהוביל יצאה למתקפה, כבשה מבנה. כשטיפסו לקומה העליונה זיהו מחבלים רצים על גג סמוך. ואז, לפני שהספיקו להגיב, בום. אר-פי-ג'י אל החדר שבו שהו. נ' לא זוכר את הרגע אלא את מה שבא אחר כך. אבק, שקט, שחור. "ואני נוגע בעצמי, רואה שהכל במקום, מסתכל על הקשר שלי, רואה שגם הוא טוב".
נ' והקשר היו היחידים שיצאו ללא פגע. סביבו שכבו לוחמים פצועים. עופו למדרגות, צעק למי שהיה יכול. "ואני עדיין לא מבין מה אני רואה". את מה שראה אולי עדיף היה לא להבין לעולם. אחד הלוחמים לא שרד. הוא עמד לידו, מטרים ספורים.
אשמת הניצול, נ' נותן עכשיו הגדרה לתחושות. "אני שואל את עצמי למה ככה הדברים קרו, ומה העניין של הגורל, ולמה הוא לא ואני כן חי".
ד', שמקשיב תוך כדי מתיחות רגליים, חזר גם הוא עם שאלות קיומיות מהמלחמה. כאלה שאולי ימצא להן תשובות פה. רק שאצלו, צחוק הגורל, הסיפור הפוך.
הם בדיוק כבשו ציר בעיר עזה, השליכו רימונים, רסיסים חזרו. אחד מהם פגע ב-ד'. הוא פורס את זרוע ימין. מצביע על סימן שכדי לזהות נדרש מכשור אלקטרואופטי. "זה זיעזע אותי. היו שם עוד עשרה לוחמים. למה אני?.
טלטלה גדולה מרסיס קטן, אני לא ממש מבין. הוא מסביר מההתחלה.
"כשנכנסנו לעזה, הכי חשוב היה לי להחזיר את החברים בחיים, גם אם זה אומר שאיפגע. לכל לוחם יש את התחושה הזו. ואתה מרגיש שאיזה כוח עליון מלווה אותך, שאתה יכול לעשות הכל. וכשקיבלתי את הרסיס הרגשתי שאלוהים נתן לי סימן. תתעורר, הוא אמר. תתחיל לדאוג לעצמך, בכלל בחיים. עלו שאלות של כמה אכפת לי מעצמי".
היכולת הזו לדבר את תחושות המלחמה לא מובנת מאליה. בניגוד לביינישים שחיכו 18 שנה, לוחמי אגוז רק יצאו משדה הקרב.
ד"ר יהודה שחם, בן 76 מכרמיאל, מטפל בקבוצת לוחמי אגוז שנלחם בששת הימים וביום הכיפורים, נזכר איך כשהיה לוחם צעיר ונתקל בקרב בצנחנים עם תסמיני פוסט-טראומה, קרא לזה פחדנות. "לא היה לנו מושג. אז גם לא היה מותר לבכות בלוויות או דברים מהסוג הזה. נחשב לא גברי".
עוד מעט ד"ר שחם וצוות אגוז ימשיכו לברביקיו אצל אחת המשפחות היהודיות המארחות, בתוך בית, נדל"ן שלא נגמר. עם בשר דה-בסט, יין ללא תחתית, ואופוריה כזאת באוויר.
אם כבר לצאת לקרב, הפעם מול השלכות רסיס שמנותב בג'י-פי-אס של הגורל, שאלו יהיו התנאים.
בחזרה לביינישים.
שעת לילה ברכבת התחתית. עולים ברחוב 79, מחליפים ב-72. מעלינו טיימס סקוור, ברודוויי, פארק הדסון. אבל כאן, בחדר המכונות של התפוח הגדול, יקום אחר. צפיפות בקרונות, חריקה בתחנות, פרצופים עולים-יורדים.
ותוך כדי אלעד קינד עומד ומספר. אתמול זה קרה. הוא פתח את הלב במעגל מול החברים. סודות נחשפו.
אנחנו הולכים לפירוק והרכבה כדי לחזור שלמים, אמר לפני שהמראנו, בתור לצ'ק-אין, והסביר: "אז לא היה מי שיעזור לנו, היינו ילדים. היתקלות זה כאוס, ואתה מנסה להבין, רגע, איפה היית, איפה ההוא היה, הייתי יעיל?"
במעגל, קינד הציג טנק שצייר. מלבן, מעליו אליפסה – הצריח, ועוד מלבן – הקנה. נראה כמו ארטיק וסופגנייה, אחד החברים זרק.
הטנק הזה פינה את קינד ממרכבא עם עוד פצועים, כשסיים את חלקו בקרב. רק שאצלו זה היה אחרת. הוא סייע בפינוי – עד היום יש לו את התחושה כשאחז באחד הנפגעים – איבד נוזלים, לא היו מים, ובאיזשהו שלב התמוטט.
ועכשיו, ברכבת התחתית, קינד שוב בתא הצר שבטנק הארטיק-סופגנייה. פחד אימים מקורנטים. חוסר ודאות. רגשות אשמה. אין לו מושג מה עלה בגורל הקרב. הוא רק יודע שהוא משאיר את החברים מאחור. "והם נשארים. לא חטפתי כדור או רסיס. פינוי מאוד קשה. אכזבה".
אותה אשמה תחזור בהמשך השנים, כשישוחרר משירות המילואים עם חבריו למחלקה, או ב-7 באוקטובר. "ואני שוב לא הייתי איתם".
קינד, נהג קטר, אב לארבעה מניר גלים, עשה מילואים בכיתת כוננות, ובין לבין התנדב. איזה חבר ירים אוטובוס פינוק לחיילים, כזה שמציע גילוח, מסאז'ים, אוכל. וקינד יהיה שם. יפגוש את טרוטי העיניים שרק יצאו משדה הקרב. יישב איתם, ישמע סיפורים. לפעמים יזהה בין הדמויות המאובקות את עצמו. יעזור במה שלו היה חסר. "פשוט להיות אוזן קשבת, להתעניין".
הרכבת הולכת ומתרוקנת. תכף מישהו יעלה לקרון, יפצח בשירה בניו-יורק של מטה. אף אחד לא יניח לו מטבע בכוס. האנושות עברה לביט.
במעגל השיתוף אלעד חלק סוד נוסף. אישי. אמא שלו נפטרה לפני שהתגייס. הוא זכה להקלות, יצא שבתות. החברים לא הבינו למה, והוא לא סיפר. אבל עכשיו כבר אין טעם להסתיר.
הגענו. תחנת אטלנטיק אווניו. ממול האולם של ברוקלין נטס. מיד היא תקבל בראש מיוטה ג'אז. קינד, פעם ראשונה במשחק כדורסל, יביט משתאה, יחלק סוכריות גומי. ואז נמשיך אל "770", הבית המפורסם של הרבי מלובביץ' בברוקלין. מאות מאירי פנים לבושי שחור-לבן יהיו טרודים ב"התוודעות". סביב שולחן יצטופפו ויסקי, מטבוחה, דברי תורה ושירה. "יא-יא-יא יאאאאי", ידפקו בשולחן.
קינד, כשהחברים מהקרב קרוב לידו, יביט על הכל מהצד. יחייך. הלב שלו יהיה קל.
אזעקה מייללת.
זה קורה בערב שבת, בבית הכנסת של הקרליבכים. אין צורך במרחב מוגן. זו התרעה מאחד הניידים, ממרחק 9,000 קילומטר. ובכל זאת, בית הכנסת משתתק. קופא על תפילותיו. לפני רגע היו פה ריקודי מעגלים, ושירת "ישראל-ישראל", ותפילות ארוכות-ארוכות – הכל לפי מורשת הרב שלמה קרליבך ז"ל.
זו קהילה שמחוברת לישראל. בקרב חסידיה במנהטן, שהולכים ומתמעטים, אפשר למצוא כאלה שמחוברים לאפליקציית האזעקות בישראל ומתעוררים ממנה באמצע הלילה. למשל ישראל ותני פוגר.
יושבים עכשיו אצלם בבית, בחדר האורחים. את השהות בניו-יורק הביינישים עושים בבתי יהודים מקומיים, בעיקר מקהילת קרליבך, שפינו מיטות למילואימניקים. אצל הפוגרים, למשל, ישנים שלושה.
תני, 68, פסיכולוגית, 11 נכדים, היא זו שכבר שנים מארגנת את האופרציה של אירוח לוחמים בקהילה. ליד תמונה של הרב קרליבך ואחיו חיים, היא מתארת את ההתרוצצות בין בתי עסק יהודיים כדי לגייס תרומות.
יהודי 8 באוקטובר. יש מושג כזה. כאלה שהזהות היהודית, הישראלית, לא הזיזה להם. ואז, יום לאחר האסון, התעוררו חדשים. דרך השאלה מי רודף אותם למדו מיהם. "מי שנולד אחרי השואה וחשב שלא יהיה עולם בלי ישראל, פתאום מבין שזה כבר לא Never again", תני מסבירה.
יש בזה גם אשמה, אני שואל. "למה אני עושה את זה? יש לי ארבעה בנים פה, אף אחד לא משרת בצה"ל. הם לא בסכנה. זה המינימום".
לא רק הקרליבכים התגייסו לטובת הביינישים. יש גם את בויאן במנהטן. הם לא נראים כמו החצרות הסגורות בארץ, יותר על חליפות עסקים, ועדיין קשה לומר שזו חסידות ציונית. על דלת השטיבל שלהם, בניגוד לזו של הקרליבכים, לא תראו תמונות חטופים. ובכל זאת הם תרמו 30 אלף דולר למסע.
תני מובילה לסלון. פסנתר, פרקט, דגל ישראל. כאן, היא מצביעה, התכנסו כ-20 מחסידי בויאן, גברים. מעבר לדלת שמעה את הרב מבקש: "תכניסו את היד לכיס עד שזה יכאב". "הייתי בהלם", אומרת.
יש משהו בריחוק מהארץ, מהפוליטיקה העכורה, שגורם לדת להיראות אחרת. בלי המטענים. פשוט דת. דווקא פה, אוקיינוסים מישראל, חילונים שצועקים הדתה עשויים לאמץ את תפילות הבוקר. וחסידים שמזהירים מהתערות, ילמדו ויעבדו. זה לא בהכרח אומר שתשמעו אותם קוראים לגיוס חרדים. באחד הערבים, כשהקבוצה מתארחת בבית מכובד בקהילת בויאן, ניצת ויכוח. מישהי טוענת בנחרצות שבן תורה לא יכול להתגייס. ואחר, אליוט שמו, זמר, אומר שהפוך, חייבים.
הוויכוח מתלהט. אליוט מספר שבשמחת תורה האחרון הגיע לארץ, לשמח חיילים במוצבים. תוך כדי הושיט ללוחם גבעתי ספר תורה. אני לא דתי, הלוחם נרתע. "אמרתי לו: 'זה הסיפור של כולנו'", אליוט צועק עכשיו, ואז לוחץ פליי על סרטון. רואים בו את הלוחם כבר אוחז בספר התורה. רואים גם את אליוט מרכין ראש ואת הלוחם נותן לו ברכה.
זמן לנחות.
המטוס רועד. מנמיך. מבעד לחלון שמש שמפציעה. כזו שפורסת לקראתך קרניים מחממות, אבל מסתירה צרות וטראומות שנערמות.
ובכל זאת, "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב", ישירו הגולנצ'יקים כשהגלגלים ייגעו באדמה.
לפני כמה ימים, בניו-יורק, אני נזכר, שלושה מהם ניגשו לרחלי ברוקס, מנהלת "מסע שחרור". תודה, אמרו, אבל אנחנו תופסים מקום של כאלה שחוו יותר. של צעירים. לא מגיע לנו.
לרחלי לא היה קל. "מה זה לא מגיע?" היא כאילו אומרת דברים שלא הספיקה להשיב להם. "למה לא מגיע? כי אתה חסין? כי אתה מבוגר, יש לך ילדים, לא מגיע לך ריפוי? הלב שלי נשבר".
"עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב", נמשכת השירה במטוס.
ותכף, כשנעמוד ליד המסוע לאיסוף הכבודה, רוח עליצות תרחף. "חבר'ה, לקחת מזוודות של אחרים, אני לוקח את של ניימן, הכי שווה", המסייעת של מחזור אוגוסט 2005 תכבוש את נתב"ג בצחוקים. וכשיגיעו המזוודות, הן יהיו באמת יותר קלות. ובתוכן פחות שיפוט, כעסים, שאלות, פחות ייסורי מצפון של "יכולתי לעשות".
ואז זומר, שתיאר קודם את הבדידות שאחרי ההיתקלות – כל אחד חזר לבית שלו, לחיים שלו, כאילו לא קרה כלום – ישתמש במילה ריפוי. ועל הדרך יסכם את הביקור הראשון שלו מחוץ לישראל. יגיד שהביא את הרוח של סוסיא לניו-יורק, "אבל אין כמו סוסיא", יוסיף.
ובאוזן "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב", עוד יתנגנו המילים. כמו באות מנפש של לוחמים.
