הלכתי לחפש את קמצא
החורף הגיע וקמצא נם במחילות ביתו. אבל שמש ירושלמית חורפית האירה לי פנים, ובגינה הקהילתית שברחוב רבי חלפתא (עוד נדבר בו) מצאתי את קמצא. השורש קמ"ץ בארמית נמצא בשמות של שתי חיות קטנות: החגב והנמלה. כשיוצר האגדה המכונה "קמצא ובר-קמצא" בחר שמות לגיבוריו, הוא התכוון שהקהילה דוברת הארמית תדמיין נמלים קטנות מסבות לשולחנו של עשיר ירושלמי.
במדרש ב"איכה רבה" מובאת האגדה בסמוך לתיאור "יקרותם", התנשאותם, של בני ירושלים: "מה הייתה יקרותם? עירוני שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב... לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה". דמיינו בת ירושלים שעולה בגאווה על המשקל ומקבלת מבעלה לעתיד תוספת זהב על כל גרם של יופי נשי מלא.
הדוגמה שנייה מקרבת אותנו אל האגדה המפורסמת. הנימוס הירושלמי דרש שאדם יצטרף לסעודה רק אם הוזמן אליה פעמיים. בסוגיות אלה עסקו עשירי ירושלים בשעה שהבריונים רקמו מלחמת גוג ומגוג. ההזמנה הכפולה הייתה אמורה למנוע את המשבר בסיפור על בר קמצא ובעל הסעודה, אבל היא לא.
כך מתואר בתלמוד הבבלי במסכת גיטין, דף נה עמוד ב' עד נו עמוד א' (מתורגם מארמית. גרסה נוספת, שונה בכמה פרטים, נמצאת באיכה רבה פרשה ד):
על קמצא ובן קמצא (במקור: בר קמצא) חרבה ירושלים. אדם אחד, שאהובו היה קמצא ושונאו בן קמצא, עשה סעודה. אמר למשרת שלו: "לך והבא לסעודה את קמצא". הלך המשרת והזמין את בן קמצא. בא המארח וראה את בן קמצא יושב. אמר לו: "כיוון שאנו מסוכסכים מדוע באת לכאן? קום וצא". אמר לו בן קמצא: "הואיל והגעתי, הנח לי ואשלם לך על מה שאני אוכל ושותה". אמר לו המארח: "לא". אמר לו בן קמצא: "אשלם לך חצי ממחיר כל הסעודה". אמר לו המארח: "לא". אמר לו בן קמצא: "אשלם לך את העלות של כל הסעודה". אמר לו המארח: "לא". ואחז בידו, הקימו והוציאו.
כאמור, בחירת השמות "קמצא" ו"בר קמצא" היא תרגיל ספרותי. החזרה על השורש קמ"ץ מטמיעה את הידיעה שיש לפנינו סיפור שמהותו "קמצא", סיפור על קהילה של יצורים קטנים ועוקצים.
איך נוצרה התסבוכת בסעודה היוקרתית, בעיקר לאור ההבהרה שהאורח מקבל הזמנה כפולה? קשה לייחס תמימות לדמויות בסיפור. המשרת – הוא מכיר את אדוניו, וגם אם השמות מבלבלים, הוא ידע את מי הוא אמור להזמין. האם המשרת רצה לנקום באדוניו ואולי להתחיל במרד עבדים? בן קמצא – לא היה אמור להגיע לאירוע. היה עליו לחכות להזמנה כפולה וגם לברר מדוע הוזמן לבית שונאו. המארח – הוא המנוול הגלוי. וקמצא – הוא הקורבן של הסיפור. נעדר מהמסיבה ומוזכר כמי שאחראי לחורבן. נמלה אומללה שכמותו.
אמר לעצמו בן קמצא: הואיל והחכמים ישבו בסעודה ולא מחו במארח, אלמד מכאן שהתנהגותו טובה בעיניהם. אלך ואלשין עליהם למלכות. הלך ואמר לקיסר: "מרדו בך היהודים". אמר לו הקיסר: "מי יוכיח זאת?" אמר לו בן קמצא: "שלח להם קורבן ותראה אם יקריבו אותו במקדש". שלח הקיסר בידי בן קמצא עגל משולש (עגל משובח). בזמן שהלך בן קמצא עם הקורבן, הטיל מום בשפתיו, ויש האומרים שאת המום הטיל בעפעף, מקום שבעיני היהודים נחשב למום ובעיני הרומאים אינו נחשב למום.
קמצאות ונקמנות
קמצאות – בחירה להקטין ראש ולחמוק מאחריות. בן קמצא מגייס למסע הנקמה את ההלכה היהודית ואת נטייתה לעסוק בפרטים. בשלב זה המספר מוסיף לאגדה את החוליה החשובה מבחינתו – החכמים. הם היו בסעודה ולא מחו נגד המארח. אדישות החכמים הפעילה את האקדח של בן קמצא.
הסיפור מקבל אופי של אגדה עממית שבה אדם מהשורה יכול לפגוש את הקיסר. בן קמצא מסכן את הקהילה היהודית כשהוא טוען בפני הקיסר: "היהודים מורדים בך". כדי להוכיח את טענתו הוא מציע לקיסר לשלוח קורבן לבית המקדש ולראות שהיהודים יסרבו להקריבו (שזה ביטוי למרד). בן קמצא מכיר את החכמים הקמצאים בדורו ומייצר את הפשע המושלם; הוא יגרום לחכמים לרסק במו ידיהם והלכותיהם את הקהילה. בן קמצא מבצע חתך קטן בגופו של העגל המיועד לקורבן. את החתך הוא עושה במקום שעל פי חוקי ההקרבה הרומאים לא פוסל את הקורבן, אבל על פי ההלכה היהודית – פוסל אותו, והנה לנו דילמה.
לא. זו לא באמת דילמה
החכמים רצו להקריב את הקורבן הפסול בגלל שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: "אם נקריב את הקורבן, אנשים יחשבו שמותר להקריב על המזבח בעלי מומים". רצו החכמים להרוג את בן קמצא, שלא יספר לקיסר שהקורבן לא הוקרב, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: "אם נהרוג אותו, אנשים חשבו שיש להרוג אדם שמטיל מום בקורבנות".
סתומים. במובן הפשוט, המילולי. זה מה שמבקש המספר לומר על חכמי דורו. חדלי אישים שתבונתם נסתתמה מפחד. נמלים ללא שמות. היחיד שזכה לשם הוא רבי זכריה בן אבקולס (חכם שנזכר רק עוד פעם בתלמוד, וגם שם לא באופן מחמיא). פעמיים ניסו החכמים להציע פתרון שיציל את העם מחשד למרד. פעמיים קפץ זכריה בן אבקולס, האיש שהאבק דבק בשמו, וביטל את הפתרון בשל אבק של בעיה הלכתית. בשם ה"מה יאמרו" הקדוש. "מה יאמרו אם נחרוג משורת הדין".
מתפללים בכותל המערבי בתשעה באב
(צילום: גיל יוחנן)
מה יאמרו, בן אבקולס? יאמרו שהייתם אמיצים וחכמים, והצלתם את העם מהשמדה. אבל בן קמצא ידע עם מי יש לו עסק – עם חכמים חסרי חוליות, שתבונתם נדחקת על ידי גרגיר אבק.
אז מי "האיש הרע" של הסיפור?
האגדה נחתמת בדברי החכם הארץ-ישראלי, שחי אחרי האסונות של המרידות היהודיות: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". בניגוד לדברי הפתיחה של האגדה, בן קמצא, ובוודאי קמצא, לא אחראים לחורבן. אנשים קטנים ונשים קטנות יש בשפע. גם תככים ונקמנויות יש. האחריות מוטלת על כתפי מנהיגות שמצטנעת במקום הלא-נכון, מנהיגות שנדמית בעיני עצמה לנמלים בשעה שיש לקחת אחריות.
משתמשים בהלכה להרע
בכל פעם שאתן שומעות את המשפט "ההלכה לא מאפשרת", תדעו שמשחקים לכן בתודעה. ההלכה היא שפה, פילוסופיה וצורת חשיבה, ולא ערמת חוקים בפורמלין. ההלכה יוצרת חוקים והאפשרויות בלתי מוגבלות.
ההלכה לא אוסרת על הומוסקסואליות, על הפלות או על שוויון בנטל ללומדי תורה. הפוסקים והפוסקות הם שאוסרים ומתירים. הם משתמשים בשפה ההלכתית כדי לבסס את אמונותיהם. "נטורי קרתא" וארגון "בית הלל" משתמשים באותם חומרי בניין הלכתיים, וכל אחד מרכיב את שנכון בעיניו.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נון"אָדָם צוֹבֵר זִכְרוֹנוֹת כְּמוֹ נְמָלִים" (יונה וולך)
האמת היא שאנחנו נמלים. ביחס ליקום (ואם תרצו, מנקודת המבט של אלוהים), אנחנו בני ובנות קמצא. אלא שהידיעה הזו אמורה להפוך את חיינו לאמיצים ומדויקים יותר. אין "מנהיג גדול" שיפתור לנו את הבעיות. הצניעות הראויה היא להבין שאלו החיים היחידים שיש לנו, ועלינו לפעול מתוך אחריות ושוויון, ולא להרכין ראש בפני רודנים מטעם עצמם.
גלי בהרב-מיארה
זו שעתך הגדולה וזו השעה שלנו להודות לך על האומץ, הנחישות והמנהיגות. שאלוהים תיתן לך כוח ובריאות להמשיך לשמור עלינו. את לא לבד והלב מלא תודה.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
