יומו הראשון של חג סוכות, שחל בתאריך ט"ו בתשרי התשפ"ה, יחל ביום רביעי, ב-16 באוקטובר 2024, ויסתיים ביום חמישי בערב, ב-17 באוקטובר. היום הראשון של סוכות הוא יום טוב, שבו לפי ההלכה אסור לעשות מלאכה. לאחר מכן יחל בישראל חול המועד סוכות, והחג יימשך עד הושענא רבה בשבוע שלאחר מכן, ב-23 באוקטובר. אחרי הושענא רבה, סוכות יפנה את מקומו לשני מועדים שנחגגים בארץ באותו יום, כ"ב בתשרי – שמיני עצרת ושמחת תורה (בין 23 באוקטובר ל-24 באוקטובר).
זמני החג – היום הראשון של סוכות
כניסת החג – ביום רביעי, 16 באוקטובר 2024: בירושלים 17:30, בתל אביב 17:46, בחיפה 17:38, בבאר שבע 17:48, בפתח תקווה 17:26, במודיעין 17:49, בנתניה 17:45, באשדוד 17:45, באשקלון 17:38, בצפת 17:38, בטבריה 17:33, באילת 17:38, בקריית שמונה 17:32, בעזה 17:39.
צאת החג – ביום חמישי, 17 באוקטובר 2024: בירושלים 18:41, בתל אביב 18:43, בחיפה 18:42, בבאר שבע 18:43, בפתח תקווה 18:42, במודיעין 18:42, בנתניה 18:42, באשדוד 18:44, באשקלון 18:44, בצפת 18:40, בטבריה 18:40, באילת 18:43, בקריית שמונה 18:39, בעזה 18:44.
מצוות הישיבה בסוכה
ההגדרה היסודית של חובת הישיבה בסוכה עולה מדרשת חז"ל על הפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כ"ג, מ"ב). כך דרשו בספרא (אמור, פרק י"ז, ה; וכן בסוכה כח עמוד ב): "'תשבו' – ואין תשבו אלא כעין תדורו. מכאן אמרו: אוכל בסוכה, שותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כליו בסוכה".
חז"ל קבעו שהסוכה אמורה להיות הבית שלנו בסוכות. מבחינה הלכתית מותר לצאת לעיתים מהסוכה, אולם לפי פשטות המקראות ודברי חז"ל, אדם צריך להתאמץ ולהפוך את הסוכה לביתו, להשתדל לנצל כל רגע של מצווה חשובה זו ולשהות כמה שיותר בסוכה תחת כנפי השכינה.
ברכת "לישב בסוכה"
הגמרא (סוכה מו עמוד א) אומרת: "נכנס לישב בה, אומר: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". נחלקו ראשונים מתי יש לברך. להלכה פסקו השולחן ערוך (תרל"ט, ח), הרמ"א (שם) והמשנה ברורה (שם, ס"ק מו), שמברכים רק אם אוכלים בסוכה. לאור זאת יש לברך לפני האכילה.
על איזו אכילה יש לברך? האוכל פת כביצה או מזונות כשיעור קביעות סעודה בוודאי מברך, שכן דברים אלו מחייבים סוכה מעיקר הדין. לפי המשנה ברורה (תרל"ט, ס"ק טז) מנהג העולם לברך גם על אכילת כביצה מזונות (56 סמ"ק), אך הוסיף שכדי להינצל מחשש ברכה לבטלה, יש לשהות בסוכה מעט לאחר האכילה ולכוון בברכה גם על האכילה וגם על השהייה.
מי שבירך "לישב בסוכה" ואכל, ואחר כך נשאר בסוכה עד הסעודה הבאה, או שיצא לזמן קצר מתוך כוונה לחזור מיד וכך עשה – לא יברך שוב. אולם אם יצא לעסקיו או לבית הכנסת או לסידורים אחרים, כשחוזר ואוכל בסוכה מברך שוב "לישב בסוכה" (משנה ברורה, תרל"ט, ס"ק מז).
אכילה בסוכה
המשנה קובעת: "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה". לא נאריך בכך, אלא נציין את פרטי הדינים:
1. לחם או מזונות (לרבות תבשילים כמו פסטה, פתיתים וכדומה) בשיעור יותר מכביצה (56 סמ"ק, בערך נפח של שתי קופסאות גפרורים) – חייבים בסוכה לפי ההלכה.
2. בשר, דגים וכדומה – מותר לאוכלם בדרך עראי, אולם ראוי להחמיר ולא לאכול אותם במסגרת סעודה (כמו ארוחת צהריים) מחוץ לסוכה.
3. פירות וירקות וכדומה – מותר לאכול גם בכמות גדולה מחוץ לסוכה.
4. שתייה – מותרת בכל כמות שהיא, אך יש להחמיר ולא לשתות יין באופן של קביעות מחוץ לסוכה.
דינים אלו נוגעים לעיקר הדין ומגדירים את הגבול בין אכילת קבע לאכילת עראי, אך הרוצה להחמיר ולהקפיד לאכול גם אכילת עראי בסוכה – הרי זה משובח, ואין בכך משום יוהרה (אך גם מי שאינו נוהג כך אינו נחשב כמי שאינו מדקדק במצוות). חומרה זו נוגעת גם לשתיית מים, אולם יש מקום לנהוג חומרה זו בכל הדברים פרט למים (כדעת המהרי"ל).
שינה בסוכה
הגמרא (סוכה כו עמוד א) קובעת שאין ישנים מחוץ לסוכה. אם כך, שינה חמורה מאכילה. אכילת עראי מותרת חוץ לסוכה, ואילו שינת עראי אסורה. הגמרא מבארת ש"אין קבע לשינה". רש"י מבאר שלעיתים אדם מתנמנם מעט, ודי לו בכך. מכאן שמבחינה מהותית שינה ארעית חשובה מאכילה ארעית, ולכן נאסרה מחוץ לסוכה.
במשך השנים הקלו רבים בשינה בסוכה. דבר זה דורש הסבר, שהרי על פי הגמרא שינה חמורה מאכילה. ראשונים ואחרונים הציעו דרכים שונות ללמד זכות על אלו המקילים בדבר. המרדכי (סוכה, סימן תשמ"א) כתב שאנשים יראים מן הקור השורר בסוכה, ולכן נחשבים כחולים או כמצטערים הפטורים מן הסוכה, וכך הובא ברמ"א (תרל"ט, ב). בשולחן ערוך הרב (תרל"ט, ח) כתב שניתן להקל בכך רק אם הצער והטרחה הם כאלה, שהאדם היה נמנע מלישון בביתו בנסיבות דומות.
הרמ"א (תרל"ט, ב, וכן בדרכי משה שם) לימד זכות על המקילים באופן אחר. לדבריו, המצווה היא שאדם יישן עם אשתו, כפי שהיה ישן בבית, ומאחר שבדרך כלל אשתו אינה יכולה לישון בסוכה, גם הבעל פטור מהסוכה.
כל הנימוקים הללו הם בגדר לימוד זכות, ונראה שבחו"ל חששו רבים לישון בסוכה, אולם בארץ ישראל יש להשתדל שתהיה סוכה ראויה ונוחה לשינה, ולהקפיד לישון בסוכה עד כמה שאפשר.
טיולים בסוכות
הגמרא (סוכה כו עמוד א) אומרת ש"הולכי דרכים" פטורים מן הסוכה. כלומר, בזמן שאדם הולך בדרך (ביום או בלילה או בשניהם) הוא פטור מן הסוכה. בשו"ת יחוה דעת (ח"ג, סימן מ"ז) ובאגרות משה (אורח חיים, ח"ג, סימן צ"ג) פסקו בהתאם לדברי רש"י, שהיוצא לטיול לשם הנאה אינו רשאי לאכול בו מחוץ לסוכה, ואילו מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (עלון שבות 90) פסק שמבחינה הלכתית אפשר להקל בדבר, כיוון שדין הולכי דרכים מבוסס על "תשבו כעין תדורו", והרי אדם נוהג לטייל כל השנה, כסברת הרשב"א. אולם אף שהקל בכך מבחינה הלכתית, הרב ליכטנשטיין התנגד לכך בתוקף מבחינה ערכית וחינוכית, שכן "אדם מישראל צריך להיות רווי שאיפה וכמיהה למצוות, ולא חס ושלום לראותן כמשא... ממנו הוא משתחרר בהזדמנות הראשונה", ובפרט במצווה העומדת לרשותו שבוע אחד בשנה בלבד.
אומנם, פעמים רבות יש חשיבות בטיול בחול המועד – כיוון שהילדים מצויים בו בחופש, וגם רבים מההורים לוקחים בו חופש (וטוב שכך), והטיול המשותף חשוב לגיבוש המשפחתי. נראה שבמצב זה יש מקום לטייל, אך ראוי שלא לסמוך על הפטור של "הולכי דרכים", אלא להתנהל באופן שאינו נזקק להיתר זה. בדרך זו גם נקיים את המצווה כראוי וגם נאפשר טיול משפחתי.
ניתן לנהוג כך: לאכול ארוחת בוקר טובה בסוכה לפני הטיול, וארוחת ערב טובה בסוכה לאחריו. בטיול עצמו אפשר לאכול אכילת עראי בלבד, על פי הגדרים שהתבארו: 1. לחם או מזונות עד כביצה. 2. פירות, ירקות וכדומה (ורוב הדברים שברכתם "בורא נפשות", כמו חטיפים מסוגים שונים) גם בכמות גדולה. 3. תבשילים למיניהם (בשר, דגים וכדומה) באופן ארעי בלבד (לא כסעודה). 4. שתייה ללא הגבלה.
הנחיות אלו נוגעות לעיקר הדין, אך כבר ראינו שהמחמיר שלא לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה, הרי זה משובח. מי שאוכל היטב לפני הטיול ואחריו יכול לטייל כמה שעות ללא אוכל, ולעיתים יש אפשרות להקים סוכה או למצוא אחת במהלך הטיול.
מהלכות ארבעת המינים
המשנה במסכת סוכה אומרת: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש". לדברי המשנה, מן התורה נוהגת מצוות נטילת לולב בבית המקדש בכל שבעת ימי החג, אולם במדינה, כלומר בכל המקומות שהם מחוץ לבית המקדש, נוהגת המצווה ביום הראשון של החג בלבד.
אומנם, המשנה ממשיכה וקובעת, שלאחר החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיש ליטול לולב בכל שבעת הימים גם במדינה, זכר למקדש. אנו נוטלים את ארבעת המינים בכל ימי החג, אולם ביום הראשון של החג זוהי מצווה מן התורה, ואילו בשאר ימי החג המצווה היא רק מדרבנן. בשבת חול המועד לא נוטלים את ארבעת המינים.
דינים הנוגעים להגדרה הבסיסית של המינים השונים ודאי חלים בכל שבעת הימים. אולם יש דברים אחרים שמקילים בהם בשאר ימי החג: 1. ביום הראשון ארבעת המינים צריכים להיות שלנו, ולא שאולים (אלא אם כן הם ניתנו במתנה על מנת להחזיר), אולם בשאר הימים הם יכולים להיות שאולים. 2. ביום הראשון חסר (שיש בו חור וכדומה) – פסול. בשאר הימים – כשר. נחלקו לגבי דברים אחרים, כגון אם נפל הפיטם או אם יש חזזית (מעין כתם) על האתרוג, ובמקרים רבים מכשירים.
בתורה נכתב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ'). חז"ל ביארו שארבעת המינים הם: אתרוג (פרי עץ הדר), לולב (כפות תמרים), הדס (ענף עץ עבות) וערבה (ערבי נחל).
המשנה מביאה מחלוקת בעניין כמות המינים שאותם יש ליטול: "רבי ישמעאל אומר – שלושה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד... רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת".
להלכה פסק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך כדעת רבי ישמעאל, ולכן אנו לוקחים אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות. אומנם בשעת הדחק, כשאין לאדם אלא הדס אחד כשר או ערבה אחת כשרה, יסתפק בהם ויסמוך על הראשונים הפוסקים כרבי עקיבא (רמ"א לגבי הדס, וכן בערוך השולחן ועוד לגבי ערבה). במקרה זה נחלקו הפוסקים האם יוכל גם לברך (משנה ברורה, תרנ"א, ס"ק ו).
אופן הנטילה: בגמרא מבואר שיש ליטול את הלולב ביד ימין ואת האתרוג ביד שמאל, כיוון שעם הלולב אגודים שלושה מינים, ואילו האתרוג הוא מין אחד בלבד. בנוגע לאיטר (שמאלי) נחלקו הפוסקים: לדעת השולחן ערוך (תרנ"א, ג) עליו לנהוג ככל אדם וליטול את הלולב בימין ואת האתרוג בשמאל, ואילו לדעת הרמ"א (שם) איטר ינהג להפך וייקח את הלולב בשמאל (היד החזקה שלו) ואת האתרוג בימין.
כיצד מסדרים את ארבעת המינים?
האשכנזים נוהגים לסדר את שלושת ההדסים מימין ואת שתי הערבות משמאל (משנה ברורה, תרנ"א, ס"ק יב), וכך ינהג גם איטר (שם). מנהג האר"י לאגוד הדס אחד בימין, הדס אחד בשמאל, הדס אחד באמצע (נוטה מעט לימין), ערבה אחת בימין וערבה אחת בשמאל, וכך נוהגים רבים מהספרדים (עיינו כף החיים, תרנ"א, ס"ק יד-יז).
שדרת הלולב צריכה לבלוט טפח מעל ההדסים. הרמ"א, רבי משה איסרליש (תרנ"א, א), מוסיף וכותב שההדסים אמורים להיות גבוהים מעט מן הערבות (על פי הקבלה).
הברכה על ארבעת המינים
על נטילת ארבעת המינים יש לברך את ברכת "על נטילת לולב" – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". בגמרא מבואר שמאחר שהלולב הוא המין הגבוה והבולט ביותר, מזכירים דווקא אותו בברכה.
מבחינת מועד הברכה מתעוררת בעיה. מצד אחד כלל הוא בידינו ש"כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן" (מסכת פסחים, דף ז עמוד ב), כלומר יש לברך לפני קיום המצווה. מצד שני, יש לברך על המצווה בשעה שהיא מזומנת ביד האדם וניתן לקיימה מיד עם תום הברכה, ואין לברכה לפני כן ("עובר דעובר"), כאשר חפץ המצווה עדיין אינו ביד האדם – והרי ברגע שייטול את המינים יקיים את המצווה ולא יוכל לברך לפני הנטילה!
הראשונים הציעו פתרונות שונים לבעיה זו. למעשה, מקובל ליטול את המינים כשהאתרוג הפוך ועוקצו כלפי מעלה (כך שהמינים מזומנים ביד האדם, אך עדיין אין הוא מקיים את המצווה), לברך ואז להפוך את האתרוג.
ביום הראשון לאחר ברכת "על נטילת לולב" מברכים "שהחיינו". לדברי השולחן ערוך, יש לברך את שתי הברכות ברצף ורק אחר כך להפוך את האתרוג, וזהו המנהג המקובל.
הנענוע
מלבד עצם הנטילה של ארבעת המינים, שבה מקיימים את עיקר המצווה, תיקנו חכמים שיש גם לנענע אותם, כפי שעולה מדברי המשנה: "והיכן היו מנענעין? ב'הודו לה'' תחילה וסוף, וב'אנא ה' הושיעה נא', דברי בית הלל. ובית שמאי אומרין: אף ב'אנא ה' הצליחה נא'".
מדברי הרמב"ם (פ"ז הלכות ט-י) נראה שאין מנענעים את הלולב אלא באמירת ההלל, כפי שמופיע במשנה, ואילו תוספות ורוב הראשונים כותבים שיש לנענע גם בשעת הנטילה והברכה, וכן פסק השולחן ערוך (תרנ"א, ח).
נחלקו בדרך הנענוע. למעשה, הן לספרדים והן לאשכנזים יש להוליך ולהביא את הלולב שלוש פעמים לכל כיוון, אלא שרוב הספרדים מסתפקים בעצם ההולכה וההבאה בלי לרשרש עם העלים, ואילו האשכנזים נוהגים תוך כדי ההולכה וההבאה לנדנד מעט את הלולב כך שעליו ירשרשו.
בנוגע לסדר הנענועים ישנם מנהגים שונים. לדעת המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל, סימן מ'), יש לנענע תחילה קדימה, ומשם לפנות כל הזמן ימינה (עם כיוון השעון), שכן "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין" (יומא נח עמוד ב). וכך למשל המהרי"ל עצמו, שהתפלל לכיוון מזרח, נענע קודם למזרח, אחר כך לדרום, למערב ולצפון ולבסוף למעלה ולמטה – לכל צד שלוש פעמים. כך פסק גם השולחן ערוך (תרנ"א, י), ש"יקיף דרך ימין בנענועו: מזרח, דרום, מערב, צפון". כאמור, סדר זה נוגע למי שמתפלל מזרחה, ואילו מי שמתפלל לכיוון אחר ינענע קודם קדימה, ומשם יפנה עם כיוון השעון לשאר הרוחות. כך נוהגים רוב האשכנזים.
לעומת זאת, מנהג האר"י על פי הקבלה הוא לנענע בסדר אחר: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב (שער הכוונות, קג ע"ד; מחזיק ברכה, תרנ"א, ס"ק ז). וכך נוהגים ברוב קהילות הספרדים והחסידים. לפי מנהג זה אין חשיבות לשאלה לאיזה כיוון האדם מתפלל – בכל מקרה עליו לנענע על פי רוחות השמים כנ"ל.
הרב יוסף צבי רימוןצילום: יהושע הלויבין שני המנהגים ישנו הבדל נוסף. לפי מנהגו של המהרי"ל (סדר תפילות חג הסוכות, ז'), האדם עומד כל העת כשפניו קדימה, ורק מטה את הלולב לכיוונים השונים. כך היא גם פשטות השולחן ערוך (תרנ"א, ט), וכך פסק המשנה ברורה (שם, ס"ק לז). לעומת זאת, לפי מנהגו של האר"י האדם מסתובב לכיוון הרוח שאליה הוא מנענע – כאשר הוא מנענע לכיוון דרום הוא עומד עם הפנים לכיוון דרום, וכן הלאה (כף החיים, תרנ"א, ס"ק צו).
מכל מקום, הפרטים השונים הנוגעים לאופן הנענוע אינם מעכבים כלל, ובכל דרך שמנענעים יוצאים ידי חובה (רמ"א, תרנ"א, יא). למעשה, גם מי שאינו מנענע כלל את ארבעת המינים יוצא ידי חובת עיקר המצווה, כפי שאומרת הגמרא (דף מב עמוד א) בפירוש: "מדאגבהיה נפק ביה" – משהגביהו יצא בו.
- הרב יוסף צבי רימון הוא רב המועצה האזורית גוש עציון, רב המרכז האקדמי לב ויו"ר עמותת סולמות
פורסם לראשונה: 18:47, 13.10.24
