כשהשחקן דן שפירא החל להתקרב ליהדות, מי שחשש מכך מאוד הוא אביו מולי, שבמשך שנים כיהן כראש חטיבת התרבות והמוזיקה בגלי צה"ל. בריאיון לתוכנית "אלוהים שלי" ב-ynet radio, מספר שפירא-ג'וניור בכנות: "זה הפחיד אותו מאוד בהתחלה, מכיוון שהוא בא מתוך תחום התרבות וראה אנשים שהתקרבו ליהדות ועזבו את התחום, כמו למשל אורי זוהר ז"ל".
"אבא שלי פחד שאם במקרה אני אהפוך להיות חרדי, אז אעבור לגור במאה שערים ואפסיק לשחק", הוא מסביר. "הוא פחד נורא מהאפשרות שאפסיק עם האמנות. הוא אמר לי: 'אבל אתה כל כך אוהב את זה, אתה כל כך טוב, זה חלק ממך. אז מה, תוותר על זה?'"
זה הזמן לספוילר: אף על פי שהבן התקרב ליהדות בכלל ולחסידות חב"ד בפרט, הוא ממשיך לשחק בתיאטרון, ובמקביל גם מרצה על אמנות ותרבות. בימים אלה הוא מופיע בתיאטרון יפו בהצגה "על הסף" שכתב מוטי לרנר וביימה הדר גלרון. מדובר בדרמה משפחתית שנוגעת בעצבים הרגישים של הפוליטיקה והחברה הישראלית.
האב בהצגה, בגילומו של יצחק חזקיה, הוא בעלים של הוצאת ספרים שמתכנן להוציא לאור אנתולוגיה ובה סיפורים קצרים על מבצע צוק איתן, מתוך ביקורת על הכיבוש ועל היחס לפלסטינים. שפירא מגלם את הבן שנלחם באותו מבצע צבאי, ומתנגד בחריפות לדעות הפוליטיות של אביו. "הבן פוסט-טראומטי, אבל לא מודע לזה בהתחלה. הוא חושב שהצבא זה מה שמחזיק אותנו כאן ומה שנותן לנו את היכולת לשרוד", הוא אומר. "הם בעצם פותחים את הפצעים התרבותיים האישיים של כל אחד מהם, אבל בסופו של דבר מה שכל כך נפלא הוא שזה מחזה על אהבה בין אב לבן – ועל כמה דעות ופוליטיקה זה בסוף שום דבר לעומת האהבה ביניהם".
כמובן, ההשוואה בין ההצגה ובין החשש לקרע במשפחת שפירא בגלל ההתקרבות ליהדות, בלתי נמנעת. שפירא-הבן מבקש להבהיר שבעזרת המון רצון טוב, ההתקרבות שלו למסורת לא גרמה לקרע. "התחושה שלי היא שזה שאני מתקרב לבורא עולם, או מתחבר לשורש הנשמה היהודית שלי, לא מרחיק אותי מההורים שלי – להפך: זה רק מקרב אותי אליהם. זה לא מרחיק אותי מאמנות, אלא להפך, רק מקרב אותי".
הוא מציין כי "אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו חווים הרבה פירוד וקושי חברתי. דרך התהליך שלי, מתוך הבית שלי, עם המשפחה שלי ועם כל מה שעברתי, אני מנסה לחפש תהליכים של קירוב ושל איחוי. באמת זה מה שמסקרן אותי היום".
שאנסונים בקאמרי וחב"ד באוניברסיטה
שפירא בן ה-42 משלב בין קודש לחול בזירות השונות בחייו. בימים אלה הוא מופיע בתיאטרון הקאמרי גם בהצגה "כימים אחדים", המבוססת על ספרו של מאיר שלו, וגם במחזמר "לילה בפריז" הכולל, בין השאר, את מיטב השאנסונים של צרפת. במקביל, הוא מגיע כמעט לכל אוניברסיטה או מכללה בארץ, במסגרת מיזם "חב"ד בקמפוס".
"מגיעים להרצאות האלו סטודנטים חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, ואנחנו מדברים על אמונה, אהבה, מוזיקה ואמנות", הוא מספר. "בשנה האחרונה החלטתי לעשות קצת מוזיקה שלי, אחרי שנים שאני כותב למגירה ומנגן".
3 צפייה בגלריה
דן שפירא. השוואה בלתי נמנעת בין ההצגה "על הסף" ובין החשש לקרע במשפחתו
(צילום: רדי רובינשטיין)
איך נוצר החיבור לחב"ד?
"לתמר רעייתי יש אחות שהיא ובעלה חזרו בתשובה והפכו לחב"דניקים, ויש גם חבר'ה בתל אביב שאיתם הייתי נפגש מדי פעם ולומד קצת. כשהכרתי את גיסי התחלנו ללמוד שיחות, מאמרים וכתבים של הרבי מלובביץ', ופתאום הרגשתי שבמובן מסוים אני קצת עולה כיתה. התחלתי להעמיק יותר וללמוד את ספר התניא, אולי הספר הכי מדהים על נפש האדם שאני מכיר. כתב אותו רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון בשושלת חב"ד. הספר מסביר איך הנפש עובדת.
"אף אחד לא מלמד אותנו על הנפש שלנו – ואני, בתור מישהו שגדל בבית ששפת החסידות לא הייתה חלק ממנו, לא הכרתי את הדברים האלה. כשהייתי אובד עצות, הסתובבתי בתל אביב בכל מיני ברים עד 3 בבוקר וחיפשתי את עצמי. חיפשתי איזשהו מפלט מהטירוף של החיים, ולא היה לי לאן לפנות. ספר התניא נתן לי פתאום איזשהו פתח להתחיל ולהבין את הנפש שלי".
לדעת לוותר
על השאלה איך מתחזקים זוגיות כאשר רק אחד מבני הזוג מתחיל להתקרב ליהדות, שפירא עונה בחיוך: "עבודה. זו לגמרי עבודה, וזה לא דבר פשוט ולא מובן מאליו. אני כל הזמן מזכיר לעצמי שמי שהשתנה זה אני, מי שהתחיל לקבל על עצמו לשמור שבת זה אני. מי שנשארה אותו הדבר היא אשתי תמר. אז התחלנו לפני 10 שנים, ולכן אני מחויב דבר ראשון לקבל את זה שהיא נשארה אותו דבר. אם אני עברתי תהליך, אז אני צריך להתקרב אליה".
"זה ממש ריקוד, הולכים צעד אחורה, ושני צעדים קדימה, וברוך ה' אנחנו מצליחים לאט-לאט להגיע למקום שאנחנו חיים ביחד בזוגיות בריאה וטובה ויציבה, עם כבוד הדדי", הוא מוסיף. "כל אחד והדרך שלו בעולם הזה – וזה משהו שאני מנסה ליצור אותו גם מול ההורים שלי ומול פרטנרים שלי, גם בתיאטרון וגם בעבודה בטלוויזיה ובמה שאני לא עושה. זה שאני עובר איזו דרך בעצמי, לא אומרת שכולם צריכים לעבור את הדרך הזאת. לכל אחד יש את המסע שלו בעולם הזה".
אבל יש חוסר שוויון, כי על החילוני נכפית, למשל, הדרישה לשמור על כשרות – אחרת הדתי לא יוכל לאכול בבית.
"צריך הרבה-הרבה אהבה כדי להסכים ל'עונש' כזה (צוחק). קודם כול, תמר היא באמת אישה מדהימה ויש לה לב עצום. החיבור שלנו הוא חיבור חזק מאוד, ומסוגל לעבור מהמורות וקשיים של החיים. אני באמת מאמין שאם זוג נלחם על הקשר דווקא במהמורות ודווקא בקשיים, ומצליח לעשות עוד צעד ולהתגבר על הקושי – אז האהבה צומחת מהמקומות האלה ומתפתחת".
הוא מציין כי "בסופו של דבר אנחנו יצורים די אינדיבידואליים. כדי לחיות את החיים הזה עם בן אדם, נדרשים המון ויתורים משני הצדדים. גם אני מוותר בתוך התהליך הרוחני שלי. לאט-לאט הבנתי שגם כשאני מוותר על דברים שבוערים בי נורא בהקשר הזה של האמונה, לטובת הזוגיות שלנו – שם נמדדת האמונה האמיתית שלי".
"זו לא חוכמה לוותר במקומות הפשוטים – תוותר כשכואב, תוותר כקשה", הוא ממשיך. "נניח שבשבת אתה רוצה ללכת לבית כנסת, כי זה מה שהלב שלך רוצה, אבל אתה אומר – וואלה, אשתי רוצה אותי עכשיו, אז אני הולך עם המשפחה עכשיו לטייל. זה קשה, אבל אפשרי".
