ששי קשת נולד בקיבוץ גליל ים בנובמבר 1947 כששון קוסובסקי, אבל ממש לא נראה בן 75. הוריו שהגיעו מפולין ומרוסיה התעקשו לדבר רק בעברית, מה שאולי מפתיע לאור העובדה שהוא המנהל האמנותי של תיאטרון היידישפיל.
"אימי שרה לי שיר ערש ביידיש והוריי גם דיברו לעיתים נדירות ביידיש, כשהם לא רצו שאבין, ואני כיבדתי את זה", הוא מספר בריאיון לתוכנית "אלוהים שלי" ב-ynet radio. "הוריי הגיעו ממשפחות דתיות שחלק מהן נספה בשואה, ובעיניי זו החמצה איומה שהם לא שיתפו אותנו ולא דיברו איתנו".
ומניין נוצר החיבור למסורת?
"אני חושב שאני עושה מצוות, כי בעיניי המצווה הכי חשובה היא בין אדם לחברו. לגבי חיבור למסורת – הוא החל כילד כשהקשבתי לתקליטי חזנות של הוריי, והכי אהבתי את הביצוע של משפחת מלבסקי לשיר 'הבן יקיר לי אפרים'. לימים סגרתי מעגל ושרתי את זה בסרט 'הלהקה', ושנים רבות לאחר מכן גם השתתפתי בהצגה 'משפחת מלבסקי – סיפורה של תקופה' בתיאטרון היידישפיל".
יש עתיד לתיאטרון דובר יידיש?
"כבר מאה שנים שאומרים שהיידיש מתה. בינתיים כל אלה שאמרו את זה כבר מתים מזמן, אבל היידיש חווה רנסנס ותיאטרון היידישפיל מופיע בכל העולם. ההתחדשות של השפה היא גם בגלל הסקרנות וגם בגלל הגעגועים. לשפה הזו יש כוח משלה, והיא באמת שפה מדהימה. אנחנו לפני יום השואה, והנאצים לא רק רצחו יהודים, אלא רצו גם לרצוח את השפה ואת התרבות – והם לא הצליחו".
זו הסיבה שהחלטת לבצע את השיר "תרקדי אמא"?
"פונים אליי הרבה אנשים עם שירים ואמרתי שאני רוצה שיר שעניינו הדור השני של ניצולי השואה. השיר הזה עוסק בחוויית השואה אצל בני הדור השני, והתחברתי למלודיה המופלאה של ינון חסון ולמילים של ברכה מייזליץ: 'הם לא צריכים להזכיר לי / אצלי הזמן לא שכח / יש לי כרטיס לכל החיים / ברכבת העצב שלך'".
הסוד לנישואים מאושרים
ששי קשת ויונה אליאן חגגו לאחרונה 50 שנות נישואים. בתקופה שבה שליש מהזוגות בישראל מתגרשים ואצל סלבס נפרדים בקצב שבו מחליפים שמן במנוע של הרכב, אי אפשר שלא להתפעל מההישג וגם לבקש עצות לזוגיות.
"התשובה הקבועה שלי היא 'תהיה נשוי ליונה – ואז אתה תבין איך אפשר לחיות 50 שנה עם אותו אדם', והיא עונה שאם היינו יודעים את השיטה, היינו מוכרים אותה", משיב הזמר הוותיק בחיוך רחב, ואחר כך הוא מרצין ואומר: "מעבר לזה שיש אהבה גדולה, יש גם ידידות. אהבה או יחסים עם בני זוג זה כמו מדורה, צריך כל הזמן להכניס עצים כדי להלהיט את האש".
"אני לא מכיר אף חבר שלי, או חברה שלי, שלא נוסעים לחו"ל לבד, או שהגברים נוסעים עם החברים שלהם והנשים נוסעות עם החברות שלהן. אנחנו מעולם לא נסענו לחו"ל לבד, אלא אם זה במסגרת עבודה", הוא מספר. "לשנינו יש קריירות ברוך ה' ושנינו ויתרנו על המון דברים, כולל קריירה בחו"ל, כדי לא לשבור את המשפחה".
"הביקורת פשוט הרגה אותנו"
לאורך הקריירה הארוכה והמרשימה של ששי ושל רעייתו יונה אליאן קשת, הם היו צריכים להתמודד גם עם ביקורות קשות. זה התחיל אי אז בסרט "נורית" (1972) שבו השניים הכירו על סט הצילומים, ונמשך עד ל"סברי מרנן" שבו ליונה אליאן יש תפקיד קבוע, וששי הגיח למספר הופעות אורח.
"אחרי שיצא הסרט 'נורית' הביקורת פשוט הרגה אותנו", הוא מודה בכנות, "ראו את הסרט כ-800 אלף איש כשבכל המדינה היו כ-3 מיליון איש. הקהל נשא אותנו על כפיים, אלה מספרים בלתי נתפסים והצלחה פנומנלית, אבל המבקרים קרעו לנו את הצורה".
איך מתמודדים עם זה?
"המחזאי פגש אותנו ואמר: 'אני ראיתי ובכיתי כל הסרט, אל תשימו לב למה שאומרים'. עובדה שהסרט הזה, על כל פגמיו, עד היום משודר".
לאורך רוב הריאיון הוא חייך וצחק, אבל בסוף השיחה דיבר קשת בכאב על המשבר שחווה מדינת ישראל בשנתה ה-75: "אני פוחד ממה שנהיה מאיתנו כמדינה. נולדתי בתקופה שהיו המון חלומות ולאורך השנים בארץ הזו היו הישגים מדהימים כמעט בכל הדברים. היו משברים פה ושם, אבל הנה אנחנו נמצאים עכשיו במשבר כל כך גדול שזה 'החלום ושברו'. זה כואב לי נורא, באמת כואב לי נורא".