כשעוזי דיין היה אלוף פיקוד המרכז, הוא הגיע לסיור במערת המכפלה. "הקצין שהיה אחראי על המקום הציג את עצמו בפניי: 'קוראים לי ג'יהאד קבלאן'", מספר דיין בריאיון לתוכנית "אלוהים שלי" ב-ynet radio. "הוא ידע מי אני ואני ידעתי מי אבא שלו, אבל לא דיברנו על זה. לימים ג'יהאד חיתן את בנו, הנכד של אסמאעיל קבלאן, ואני השתתפתי באירוע".
קשה להאמין אבל באפריל 1948, בדיוק לפני 75 שנים, אותו אסמאעיל קבלאן פיקד על כוח של לוחמים דרוזים שניהלו קרב קשה מול אנשי ההגנה, שבמהלכו נהרג סגן זוריק (זוהר) דיין ז"ל, אביו של עוזי. לימים התברר כי תוצאות הקרב הזה השפיעו באופן עמוק ומהותי על עיצוב דמותה של מדינת ישראל.
"צבא ההצלה" של פאוזי קאקוג'י, שניסה להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, כלל גם גדוד של לוחמים דרוזים, מרביתם מסוריה. החל מ-12 באפריל 1948 החלו הלוחמים הדרוזים לירות על חקלאים מקיבוץ רמת יוחנן שבצפון. בין לוחמי ההגנה שהוצבו באזור היה גם סגן זוריק דיין, שפיקד על פלוגה א' בגדוד 21 של חטיבת כרמלי. זוריק נהרג ב-14 באפריל, ובהמשך נהרגו עוד 21 לוחמים יהודים שלחמו באומץ והרגו עשרות לוחמים דרוזים.
תוצאות הקרב גרמו לדרוזים להבין כי עליהם לנטוש את המאבק הצבאי מול היהודים. הם גיבשו קבוצה של חמישה קצינים ובראשם אסמאעיל קבלאן, שהיה סגן מפקד פלוגה ב"קרב רמת יוחנן" שבו כאמור נהרגו זוריק וחבריו.
החמישה נפגשו עם נציגי "ההגנה", ובהם משה דיין, אחיו הגדול של זוריק ודודו של עוזי. בפגישה סוכם על הסכם להפסקת הלחימה, מה שהוביל לברית ההיסטורית, שבמסגרתה הדרוזים בכרמל הפכו לאזרחים נאמנים שמיטב בניהם מתגייסים לצה"ל ולעיתים אף מקריבים את חייהם למען המדינה. קבלאן עצמו שימש דוגמה אישית – הוא התגייס לצה"ל והיה ממקימי "יחידת המיעוטים" שהפכה ל"גדוד חרב", שבו הוא שימש כסגן מפקד פלוגה.
זוהר (זוריק) דיין ז"לשאלת את דודך, משה, איך הוא שאב את הכוח לפגוש את מי שהיה אחראי למות אחיו?
"צריך לשאול אותו", עונה דיין ופורץ בצחוק.
זו תהיה בעיה.
"אני בכוונה לא שאלתי אף פעם את השאלה הזו. משה היה איש מיוחד, ובדברים כאלה השאלה היא לא האם היה צריך לעשות את זה – כי זה מובן מאליו – השאלה היא למה דווקא הוא היה צריך לעשות. התשובה היא שהוא אמר להם: 'אח שלי נהרג פה בקרב ואני מוכן לא לדרוש את נקמת הדם, אם אתם תתפרקו מנשקכם'. משה היה זאב בודד והייתה לו אמרה שאני, אגב, לא מסכים איתה: 'המתים מתים – והחיים חיים'... החיים צריכים להחליט במידה רבה גם על המתים".
ומה המסקנה שלך?
"אתה צריך להיות חזק. אם אתה לא חזק, לא יעזור לך שום דבר במזרח התיכון".
בין שני אבות
עוזי דיין היה רק בן שלושה חודשים כשאביו נהרג, ומימי אימו נישאה בשנית למשה רבינוביץ. "היה לי אבא זוריק שאותו לא הכרתי ואבא משה שגדלתי איתו כל החיים", הוא מספר. "אחד הדברים שאני זוכר כילד הוא שילדים כל הזמן שאלו 'למה לך קוראים עוזי דיין אם לאבא שלך קוראים רבינוביץ'. יום אחד, וזה היה בגיל צעיר מאוד, הלכתי לאבא משה ואמרתי לו: 'למה שלא נשנה את שם המשפחה שלי? הילדים כל הזמן שואלים והאמת היא שאתה אבא שלי'. הוא ענה: 'כן, אבל גם אבא זוריק'.
"אמרתי לו: 'אבא זוריק מת, הוא לא יידע ששיניתי את השם'. אבא משה השיב לי: 'יכול להיות שבגלל שהוא לא יודע מזה והוא לא יכול להשפיע, אז אולי כדאי שאנחנו נחשוב על זה'. בתור ילד קטן לא הערכתי את האצילות הגדולה כל כך שלו".
דיין התגייס לצה"ל ב-1966, הפך ללוחם ובהמשך גם למפקד בסיירת מטכ"ל. הוא השתתף במלחמות ובמבצעים שבין ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה, כולל מבצע סבנה, כיהן כסגן הרמטכ"ל והשתחרר בדרגת אלוף.
לפי האמרה המפורסמת "אין אתאיסטים בשוחות". אתה התפללת בקרב?
"אני לא עושה את ההבחנה בין מה שנקרא חילונים לדתיים. אני מכבד את כל מי שקורא לעצמו כך או כך, אבל אצלנו במשפחה שומרים שבת ואוכלים כשר, מאז שנישאתי לתמר, פרופסור במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומי שהקימה את מוזיאון הטבע. מגיל צעיר נדרשתי לשאלה 'האם אתה קודם כול יהודי או קודם כול ישראלי, או שזה אותו דבר'. מבחינתי אני קודם כול יהודי, אבל דווקא במצבים קריטיים מאוד הייתי ממוקד 100% בשאלה איך אני עושה את המשימה ואיך אני שומר על החיים של החיילים שלי".
כבן לאב שנהרג בקרב, איך התמודדת עם הפעם הראשונה שבה נהרג חייל שנמצא תחת פיקודך?
"ב-1980, בהכנות למבצע משותף של היחידה עם הקומנדו הימי, שבוצע בנהר הירמוך, טבע הלוחם יוחאי פרייס ז"ל מקיבוץ נחשון. אני זוכר את זה כדבר נורא", הוא אומר בכאב, "אנחנו יודעים שלפעמים יש דברים שהם בלתי נמנעים, בכל היחידות הקרביות ובכל הקרבות יש גם טעויות אנוש. זה היה מבצע עם השייטת והם לכאורה אלה שמומחים בענייני מים ויוחאי גדל בשייטת.
"זה היה כואב מאוד ואתה מרגיש במצב כזה הרגשה קשה של כישלון. אבל אני גם יודע לשים את זה מול מלחמת יום הכיפורים למשל. לחמנו יחד עם האוגדה של אריק שרון, ואחר כך ביצענו פשיטות על סוללות תותחים בגולן הסורי, בעומק סוריה. אחר כך היה הקרב האחרון על החרמון, ובכל המלחמה הזו היו לי רק שני פצועים. לסיים את מלחמת יום הכיפורים רק עם שני פצועים זו לא הרגשה טובה, כי הייתה מלחמה, אבל זה משאיר אותך עם ביטחון עצמי והרגשה של סיפוק".
