טיול מקרי ברחובותיה הישנים של תל אביב זימן לידיי לפני יותר מ-40 שנה תיבת אוצרות של ספרים עבריים שהושלכו לצד פח אשפה במטרה שיגיעו להר הזבל של העיר העברית הראשונה, שהוא היום פארק חירייה המרשים. בין הספרים שנזרקו, ובחרתי לשמור אצלי, היה ספרו של יצחק אבינרי "מילון חידושי ח. נ. ביאליק" שהודפס במהדורה אחת ב-1935, ומצאתי גם עותק של פירוש ביאליק למסכת "זרעים" במשנה שראה אור בשנת 1936.
שני הספרים, שאינם מוכרים לרבים, מקרינים, מחד, אלומת אור מפתיעה על יצירתו העשירה של המשורר הלאומי, ומאידך, על המחקר הענף ועל היקף עשייתו, בכתיבה ועריכה, בתחומי היהדות השונים. ביאליק טבל את עטו בעולמות יצירה שונים – שירים וסיפורים, מדרשים ואגדות ("ספר האגדה"), מסות ותרגומים, עריכה והוצאה לאור בהוצאת "דביר" שאותה הקים, וכן בעולמות נוספים שבהם תרם ממלוא כף ידו הגדושה ביצירה היהודית בפרט וביצירה הספרותית העולמית בכלל.
האומנם מילון?
ביאליק, שבעשרה בטבת מציינים 151 שנים להולדתו, מעולם לא ריכז את מאות המילים שחידש בשפה העברית. לדעתו, ולדעת חברו הקרוב, הסופר ש"י עגנון, אליעזר בן-יהודה לא היה מחדש השפה העברית ולא המעורר לתחייתה. כהוכחה לצדקת השקפה זו כותבת הפרופ' רחל אליאור: "מאה אלף הכותרים בעברית המצויים בספרייה הלאומית, שנוצרו כולם בידי קוראי עברית וכותביה עבור קוראי עברית ודובריה, מראשית הדפוס בסוף המאה החמש-עשרה ועד שלהי המאה התשע-עשרה, מייצגים את מכלול היצירה העברית לדורותיה בלשון קודש ובלשון חול".
מאליו מובן שבין אותם 100 אלף כותרים היו גם, למשל, סידורי תפילה וספרי תנ"ך וכן חומשים רבים, שהודפסו במדורות גדולות וחוזרות, בדרך כלל במספר עותקים רב, שהוכיחו עד כמה הייתה השפה העברית שכיחה ומדוברת בחברה היהודית במזרח ובמערב. ביאליק ראה צורך חיוני בשכלול השפה העברית, כלשונו, ובמסה "חבלי לשון" (1908) הדגיש כי העבודה המחדשת צריכה להיעשות "מתוכה ומגופה" של השפה, כלומר מהמקורות הכתובים הרבים, אותם 100 אלף ספרים, שכבר היו קיימים.
בפתח המילון שראה אור עשרה חודשים לאחר פטירתו של ביאליק כותב הבלשן יצחק אבינרי: "'כינוס' זה המכיל כ-600 מילים, חידושי מילים והוראות (כ-450 בכתביו והשאר חידושים בעל-פה) אוצר בתוכו פניני לשון יקרות, העשויות להעשיר את לשוננו עושר ממשי ורב-ערך".
על דרכו בחידוש מילים כתב ביאליק: "המילים החדשות שמצאת במעשי ידי – לא חידשתין בכוונה, לשמן, אלא הן נתחדשו לי מאליהן, בתוך כתיבה, ולצורך. הנה הפועל 'רשרש', למשל, שאני אני הפושע הוא שחידשתיו – פשוט בדיתיו מן הלב, אל נא ייסרני אלוהים, ומה תמהתי בראותי, והנה פשט שימושה של המילה הזו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא" (מתוך מכתב שפורסם ב-1922 בכתב העת העברי "הדואר" בניו יורק).
בין המילים שחידש ביאליק היו: אוּם, אַוְרִירִי, אִנְפֵּף, אַפְלוּלִי, אֶצְבְּעוֹנִי, בַטּוּחוֹת, גַּחְלִילִית, גַּחְמָן, גַּלְגֶּלֶת, גְּרִיסָה, הֵגִיב, הִדְגִּים, הִצְדִּיעַ, הַצְלָפָה, הִקְרִין, זָהֹב, חֹרְשָׁה, טַיִס, יְבוּא, יְצוּא, מִזְחֶלֶת, מָטוֹס, מִמֵּשׁ, מַצְלֵמָה, מְרֻשָּׁת, מִתְוֶה, סוֹכֵךְ, סָמוּק, עֶרְגָּה, פְּריֹון, קַטְלָן, רֶסֶק, רֶקַע, רַשָּׁם, שַׁלְדָּג, שְׁנוֹרֵר, שְׁנִינוּת, תְּאוּנָה, תְּגוּבָה. בחלק מהמקרים הוא העניק משמעות חדשה למילים מהמקורות.
מרשימה קצרה זו, מתוך מאות חידושי הלשון בספר, אפשר ללמוד עד כמה התקבלו חידושיו של ביאליק, בכל אותיות הא"ב, עד שהיום הן חלק בלתי נפרד מהלשון שאנו מדברים בה. יצחק אבינרי, בהקדמתו למילון שכתב ללא שיתוף פעולה מצד המשורר עצמו, מעיד כי "רק מיעוטן של המילים נקלט עד כה (1935 – י"ר) בשפה". 88 שנים אחרי שהדברים נכתבו מתברר שחלק גדול מהחידושים הם בשגרת דיבורנו. עם זאת, חובה להזכיר כי ישנם חידושים רבים של ביאליק שלא נכנסו לשפה העברית המדוברת ובהם, לדוגמה: אַזְנוֹנִי, גְּלַפְכֹּל, דָּפוּף, הִסְתַּבֵּל, הִתְבַּדְלְחוּת, זִכְרִיָּה, חַבְיָתָן, טַבְּחָנִי, יַצֶּקֶת, כַּרְכְּמוֹנִית, כְּתִיבִי, לֶשֶׁךְ, מַגְלוּל, מַחְצֶצֶת, עוֹנֶקֶת, צִמְבֵּל, קִצְקֵץ, רַבְנֶשֶׁר, שׁוֹשֶׁנֶת, שַׁעֲלוּל, תִּסְמֹרֶת.
חידושי הלשון בשפה העברית לא היו בגדר עיקרון מקודש אצל ביאליק. הוא נאבק קשות נגד המחדשים בכל מחיר וציפה מהם להיזהר מאוד בהמצאת מילים חדשות. שמואל אבנרי, שניהל שנים רבות את ארכיון ביאליק וזיכה את הרבים בספרו החשוב "כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי", מספר כי המשורר הלאומי הזדהה עם דעתו של יחיאל מיכל פינס שהעיר למחדשי הלשון "הוו זהירים בהכנסת מילים זרות אל השפה העברית! כי אם הנכם שוגים ומכניסים מילה חדשה שהיא זרה לרוח השפה במשקלה ובצורתה, והיא מכניסה דיסהרמוניה בלשון".
ביאליק או בן-יהודה?
ביאליק סירב להכיר בבן-יהודה כ"מחיה השפה העברית". בינואר 1928 אמר ביאליק: "אי-אפשר לומר שרצונו של בן-יהודה, כשהתחיל בראשונה לגמגם בביתו עברית, היה גורם מכריע בתחיית השפה העברית". בהזדמנות אחרת אמר ביאליק: "המילון של בן-יהודה הוא רק החלק החמישי של השפה, סוף-סוף היה גם בן-יהודה דיליטאנט".
הנה כי כן, ביאליק הנאבק למען השפה העברית מתאר את בן-יהודה במילה לועזית שרב בה הגנאי (דיליטאנט – חסר מקצועיות וידע נרחב). אם כן, כיצד נוצרה ההילה סביב בן-יהודה כמחיה ומעורר השפה העברית? את התשובה לשאלה זו נמצא בפעילות קק"ל בשני העשורים הראשונים לקיומה. כאשר פנה המחנך והוגה הדעות אליעזר מאיר ליפשיץ אל מנחם אוסישקין שהיה יו"ר קרן קיימת לישראל ואמר לו: "הרי אתה יודע שלא בן-יהודה הוא מחיה הלשון, שהלשון לא מתה מעולם", השיב לו אוסישקין, שהתנהל כבעל בית בכל תחום שהיה מעורב בו: "גם אני יודע זאת, אבל העם מבקש לו גיבור, ואנחנו נותנים לו את הגיבור".
בתחום ההספק של חידושי המילים הרי שביאליק עלה בהרבה על בן-יהודה ותרומתו ללשון העברית גדולה כפליים מזו של "מחיה-מעורר השפה העברית". לפי ספרו של אבינרי המשורר חידש 600 מילים ואילו בן-יהודה, כפי שמוסכם על חוקריו, חידש "רק" כ-300 מילים בלבד. השאלה הגדולה היא לא מספר המילים שחידש כל אחד, אלא התקבלותם של החידושים. בתחום זה, שוב, עולה ביאליק באופן משמעותי על בן-יהודה, ומספר חידושי הלשון שלו שהתקבלו לעברית בת-זמננו רב באופן משמעותי ממספר המילים שחידש בן-יהודה. בתיאור פועלו של מחיה השפה נאמר כי פעלו הגדול של בן-יהודה הוא שדחף לחידוש הדיבור העברי בבתים, בחיי המשפחה ובענייני החולין היומיומיים, אבל המורים והמורות בגנים ובבתי הספר עשו זאת גם בלעדיו, מיוזמתם, מהרגע שבו הקימו את גן הילדים הראשון ואת בית הספר הראשון בארץ ישראל.
השאלה הגדולה היא לא מספר המילים שחידש כל אחד, אלא התקבלותם של החידושים. בתחום זה, שוב, עולה ביאליק באופן משמעותי על בן-יהודה, ומספר חידושי הלשון שלו שהתקבלו לעברית בת-זמננו רב באופן משמעותי ממספר המילים שחידש בן-יהודה
ביאליק חידש מאות מילים בתרגומיו ובשיריו באופן טבעי, בלי לדבר על כך ובלי להניף דגלים. פרופ' רחל אליאור, במסה הנרחבת על ה"עברית בין העברים", מציינת: "כשם שחכמים המציאו מילים דוגמת מחט וחייט מהמילה חוט, תרם מלשון תרומה, עגלון מעגלה ורצען ממרצע, ושאלו משפות אחרות מילים כגון מומחה ומובהק, לבלר לציון סופר ודלָטור לציון מלשין, כך בסוף המאה התשע-עשרה ובמאה העשרים התחדשו מילים רבות נוספות בידי משוררים, סופרים ומתרגמים כחיים נחמן ביאליק ואברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג ובידי רבים אחרים ממשיכי דרכם. השפה העברית הייתה תמיד שפה חיה, צומחת ומתחדשת כשפת תרבות ויצירה, שפת חיים ופולמוס, כפי שכל קורא בספרייה העברית לדורותיה יבחין בכך".
151 שנים להולדתו של ביאליק ראוי שנזכור: לא פחות מהתואר "המשורר הלאומי" הוא ראוי לתואר "מחדש השפה העברית", כאיש שתרם לחידושה של השפה העברית ודחף להיותה השפה הלאומית של העם היהודי.
