"הגעתי ליהדות באיזשהו פוקס", מספר המוזיקאי והזמר דניאל זמיר, בריאיון לתוכנית "אלוהים שלי" ב-ynet radio. "כשהייתי בניו יורק, קצת אחרי גיל 20, קראתי את ספר קהלת עם הפירושים ומאוד התפעמתי מהמעמקים. אחר כך הגעתי לחב"ד, ומה שבאמת השאיר אותי שם, זו תורת החסידות המופלאה".
זמיר נולד למשפחה חילונית בפתח תקווה, ומגיל צעיר למד נגינה על פסנתר, כינור ותופים, עד שגילה בגיל 12 את הסקסופון. הוא למד בתיכון תלמה ילין והפך לאחד מנגני הג'אז המוערכים בארץ ובעולם. כשהוא מתבקש לדבר על ההתקרבות שלו לדת בכלל ולחב"ד בפרט, הוא אומר בחיוך: "אני מודה לה' שלא גדלתי דתי".
על ראשו מונחת כיפה גדולה שעליה כתוב "עד מתי?!" – ביטוי שהרבי מלובביץ' היה מרבה להזכיר אותו, כסימן לחובה לזעוק ולדרוש את ביאת המשיח בדורנו. "כשהייתי ילד הדת שלי הייתה מוזיקה, ולא הייתה עוד דת. אני ממש זוכר תחושה של שליחות כשהייתי בניו יורק, גם תחושה של שליחות במוזיקה. הרגשתי שזה איזה כוח פנימי שבוער בי".
כשהוא מדבר על הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, העיניים שלו בורקות – למרות העובדה שהוא לא פגש אותו באופן אישי, אלא רק ראה אותו בסרטוני וידאו ולמד את תורתו. "בעיניי הוא האיש הגדול ביותר שראיתי. עוד לא ראיתי איש גדול כזה שמושקע ככה בחיים כל כך מלאי משמעות", הוא אומר.
חלק מההתקרבות של זמיר ליהדות כלל היכרות עם המוזיקה החסידית. חשוב לו כמובן לבצע הבחנה ברורה בין מה שמכונה מוזיקה חסידית-פופולרית (פופ חסידי), שחלק ניכר ממנה פשטני, ובין עולם הניגונים החסידי וכוחו של הניגון.
"הבריאה היא שירה והבריאה היא צליל. בספר יהושע כתוב 'שמש בגבעון דום' (הנס שבו ניצחו בני ישראל את מלכי הדרום, י"ט), ויהושע שר את השיר של השמש. הנביאים היו יוצרים מוזיקה לפני שהם היו מתנבאים. ובבית המקדש, השיר, המוזיקה והצליל היו נוכחים. האלוקים שר. הבריאה שרה. אתה צריך פשוט לסתום ולהקשיב".
"נלחם על מקומם של כל האנשים"
בספטמבר 2020 התוודה זמיר בריאיון לעלון השבת "עולם קטן" כי הוא ביסקסואל, ונמשך לא רק לנשים אלא גם לגברים. בתגובה לכך, גבאי בית כנסת בשכונת קטמון שבירושלים סירב לתת לו להתפלל כחזן ולומר קדיש על סבתו. זמיר, שנפגע עמוקות, פרסם פוסט בפייסבוק וכתב כי הוא "מחפש מאיפה לקפוץ. די כבר, אין לי כוח לזה".
"כן, יצאתי מהארון, אמרתי שאני ביסקסואל והסברתי שהנטייה המינית היא לא דבר שאתה בוחר בו", הוא אומר. "הסברתי שבאופן אישי אני כזה, אני לא רואה צורך להתבייש בזה כי לא בחרתי בזה ולא עשיתי שום דבר בשביל זה, ולכן אני גם לא גאה בזה. הסברתי גם שעל פי אמונתי, אני לא מאמין בזה כאורח חיים – זאת אומרת, ש'זה מה שזה'. אני מאמין בלאהוב את כל האנשים ונלחם על מקומם של כל האנשים – גם בתוך הקהילה האורתודוכסית, וגם להט"ב".
אף על פי שברשתות החברתיות היו מי שתקפו את זמיר, מכיוונים שונים, לדבריו רוב הציבור דווקא קיבל את ההכרזה שלו בצורה מכבדת: "זה באמת שלושת-רבעי הכוס המלאה, וזה יפהפה. מרבית האנשים מבינים שהאדם הוא אדם, ואף אחד לא סופר חטאים לאף אחד, ולא משנה מה".
מי שהפתיע באופן יחסי היה הרב שמואל אליהו, מבכירי הרבנים החרדים-לאומיים, שזמיר שאל אותו האם מותר למנוע ממנו לעלות לתורה בבית הכנסת. הרב כתב לו בתגובה: "אסור להפלות שום יהודי בעלייה לתורה בגלל נטיות מיניות כאלה ואחרות". עם זאת, הוא ציין: "כמובן איננו מדברים על אנשים שעוברים על מה שאסרה התורה. מי שמתמודד עם הנטייה הזאת ומשתדל לחיות חיי קודש, בוודאי יכול לעלות לתורה בלי שום פקפוק".
"זה מהפכני", טוען זמיר בהתרגשות, "אני מכיר את החברה הזו טוב, וזה מהפכני ומרגש מאוד. זה לא קשור עכשיו להיות ספונסר לארגוני הלהט"ב. אדם הוא אדם באשר הוא אדם. יהודי הוא יהודי, ואם יהודי בא לבית הכנסת ורוצה לעלות לתורה, כי זה חשוב לו – זה אומר מספיק עליו כדי שייתנו לו עלייה".
